לוקה ברונטי היה שחקן הגנה בינוני שעד עונת 1992-93 ערך הופעה אחת בלבד בסריה א', 10 שנים לפני כן במדי סמפדוריה. הוא אמנם שיחק שנתיים בלאציו, אבל עשה זאת כשהיא הייתה בליגת המשנה בה העביר את מרבית הקריירה שלו. בקיץ 1992 הצטרף לברשיה ובשנתיים הבאות שותף ב-40 משחקי ליגה וכבש שער אחד. ואיזה שער זה היה.
במחזור הלפני אחרון של עונת 1992-93 ברשיה יצאה למשחק חוץ קשה נגד מילאן. בדקה ה-84, בפיגור 1:0, ברונטי אסף את הכדור במרחק של עשרות מטרים מהשער של הרוסונרי ודהר לתוך הרחבה תוך שהוא משאיר את שחקני היריבה מאחור. כשפגש מולו את השוער סבסטיאנו רוסי, הוא פשוט שלח את הכדור לפינה בקלות ורץ לחגוג שער שוויון. עד היום מגחכים ששחקן ההגנה המוגבל של הקבוצה מחבל לומברדיה כבש שער "בסגנון מראדונה". למה מגחכים? זהו הסיפור על משחק שהוגדר ב"קוריירה דלה סרה" כ"כמעט פארסה".
בשנת 1992 מילאן הגדולה של פאביו קאפלו הייתה בשיאה. אחרי שזכו באליפות בתום עונה ללא הפסדים, הרוסונרי פתחו את עונת 1992-93 בסערה. הם שברו את שיא המועדון לנקודות בסיבוב הראשון עם 31 מ-34 אפשריות (אז עוד ניתנו שתי נקודות לניצחון) והובילו את הטבלה מהמחזור השני. במחזור ה-21 הם כבר הגדילו את הפער בפסגה ל-10 נקודות - הפרש גדול מאוד בעידן שתי הנקודות לניצחון.
מילאן דהרה אז בשלוש חזיתות שונות. בליגה היא הביסה את פיורנטינה 3:7, גברה על יובנטוס 0:1 בחוץ וחבטה בנאפולי עם 1:5 בסן פאולו, כשמרקו ואן באסטן כובש רביעייה. בגביע השליכה את היריבה העירונית אינטר ברבע הגמר ובליגת האלופות סיימה את הבית המוקדם שכלל גם את פורטו, פ.ס.וו איינדהובן וגטבורג, עם מאזן של שישה ניצחונות משישה משחקים.
הכול נראה אז מושלם, מילאן הייתה הקבוצה הטובה בתבל. כשמרקו ואן באסטן, לדעת רבים החלוץ הטוב בעולם באותה תקופה, נפצע ועבר שורה של ניתוחים, ז'אן פייר פאפן הצליח למלא את המקום שלו בכל הנוגע לכיבוש שערים. פרנקו בארזי הנהיג הגנה יציבה, רוד חוליט הצטיין בקישור ואפילו הכדורגלן היקר בעולם, ג'אנלואיג'י לנטיני שנרכש מטורינו תמורת סכום שיא ששווה לכ-13 מיליון ליש"ט, נראה בדרכו הבטוחה לכבוד ותהילה. ניצחון רדף ניצחון, הסקודטו השני ברציפות וה-13 בתולדות המועדון נראה כמו עניין של זמן ובמועדון כבר שכחו מה המשמעות של הביטוי "תקופה רעה". אלא שאחת כזו כבר הציצה מעבר לפינה.
במחזור ה-23 של אותה עונה, מילאן התארחה אצל לאציו ובדקה ה-37 כבר הוליכה 0:2 משער של פאפן ואחד עצמי של ארון וינטר. פעם במצב הזה שתי הנקודות כבר היו אצל הרוסונרי בכיס, אבל עד הסיום הביאנקוצ'לסטי הצליחו לחזור ל-2:2 והאלופה הסתפקה בנקודה. בשבוע הבא פארמה המרעננת הגיעה למילאנו. הקבוצה של נביו סקאלה מעולם לא ניצחה לפני כאן בסן סירו. היא גם ירדה מנוצחת בארבעת המפגשים הקודמים שלה עם מילאן בכל המסגרות, אבל בעיטה חופשית מושלמת של פאוסטינו אספרייה בדקה ה-58 הכריעה את ההתמודדות: 0:1 לפארמה בסיום.
זה לא היה עוד הפסד, בטח לא אחרי ששבוע לפני כן הקבוצה שנחשבה לטובה בעולם לא הצליחה לשמור על יתרון 0:2. מילאן לא הפסידה לפני כן ב-58 משחקי ליגה ברציפות - שיא שנותר בעינו עד היום (באופן מעט אירוני המשחק הראשון מתוך אותם 58 היה נגד אותה פארמה). ההפסד הקודם שלה היה 2:1 לבארי ב-19 במאי 1991 ועכשיו התאריך היה ה-21 במרץ 1993. 22 חודשים ללא הפסד הגיעו לקיצם והכדורגל האיטלקי עמד דקת דומיה למותו של הרצף. מילאן עמדה הרבה יותר מדקה.
בשבועות הבאים הקבוצה של פאביו קאפלו דמתה לספינה שאיבדה כל זכר למשב רוח במפרשיה. בשלושת המחזורים אחרי ההפסד לפארמה, היא סיימה בשלוש תוצאות תיקו נגד טורינו, נאפולי ואינטר ובמחזור ה-28 הפסידה בבית ליובנטוס. שבועיים לאחר מכן הגיע סוף סוף ניצחון על אנקונה, אבל בשני המחזורים הבאים הרוסונרי לא יכלו לרומא וקליארי.
הסקוטדו שבתחילת מרץ נראה כמו עובדה מוגמרת, הוצב תחת סימן שאלה גדול בתחילת מאי. שני מחזורים לסיום מילאן החזיקה ביתרון של ארבע נקודות על פני השנייה בטבלה אינטר. כל מה שהיא הייתה זקוקה לו בשביל זכייה באליפות זו נקודה - אבל החבורה באדום-שחור נראתה עכשיו כמו קבוצה שניתן לשבור אותה, אולי אפילו כמו כזו שלא מצליחה לעמוד בלחץ ושמסוגלת לאבד את הכתר בתנאים כמעט בלתי אפשריים. בנוסף, ארבעה ימים לפני כן היא הפסידה למארסיי בגמר ליגת האלופות והלחץ היה בשיאו.
במחזור הלפני אחרון מילאן אירחה את ברשיה. הקבוצה מלומברדיה נאבקה נגד הירידה, אבל הדעה הרווחת שם הייתה שנקודה בסן סירו תספיק בשביל הישארות בליגה. נקודה? זו גם הייתה המטרה של הקבוצה הביתית.
הדקות הראשונות עוד היו תחרותיות והשחקנים של מילאן נראו עצבניים מאוד וביצעו כמה עבירות גסות, אבל בתוך זמן קצר הכול נגמר. "לפתע, כאילו נעשה הסכם בשתיקה, שתי הקבוצות הראו שאין להן כל כוונה לנסות לנצח", נכתב ב"קוריירה דלה סרה". השחקנים של קאפלו הניעו את הכדור בחוסר תכליתיות ואלו של מירצ'ה לוצ'סקו שיתפו פעולה, ויתרו על כל ניסיון לעקוץ ורק המתינו לשריקת הסיום. שתי הקבוצות הסכימו, בלי מילים, לסיים את המשחק בתיקו מאופס.
חלק מהאוהדים של מילאן הריחו את הצחנה שמגיעה מכיוון כר הדשא והתחילו לשרוק בוז, אבל אחרים התחילו לקרוא לעבר אוהדי ברשיה ""resterete, resterete, resterete in serie A (בתרגום חופשי: "אתם תישארו, אתם תישארו, אתם תישארו בסריה א'"). אלו לא נשארו חייבים והשיבו בשירת "אתם תהיו אלופים". ב"גרדיאן" הבריטי כתבו על המשחק הזה שנים מאוחר יותר: "במשך יותר מ-80 דקות, שתי הקבוצות ניהלו משחק מבזה של חתול ועכבר, כשנדמה שהחתול הלך לישון והעכבר על סמי הרגעה". אבל למה 80 דקות ולא 90?
בדקה ה-81 האוהדים של מילאן זינקו לשמיים. החדשות המשמחות על כך שפארמה עלתה ל-0:2 נגד אינטר במשחק המקביל, התפשטו ביציעים וכולם הבינו שהרוסונרי יחגגו היום אליפות בלי קשר לתוצאה בסן סירו. דקה לאחר מכן כנראה בהשראת האופוריה שהחלה ביציעים וירדה לכר הדשא, דמטריו אלברטיני קיבל את הכדור כ-25 מטרים מהשער ושיגר בעיטה חזקה בחצי גובה שהכניעה את שוער ברשיה נלו קוזין.
פעולה אחת שאפתנית שברה את ההסכם, אבל במילאן הבינו שלא זו הדרך לנהוג. שיחקנו על תיקו? יהיה תיקו. שתי דקות לאחר מכן נעשה "צדק". לוקה ברונטי דווקא הוא - פצח בסלאלום, חלף על פני שחקני הגנה בעלי שם עולמי, ולא עצר עד ששלח את הכדור לרשת וקבע 1:1. באחד מהעיתונים כתבו ש"ההגנה של מילאן, עם טאסוטי, קוסטקורטה, בארזי ונאבה, נפתחה כמו הים האדום אחרי שמשה הכה בסלע". באחר הוסיפו ש"מילאן הזמינה את ברשיה לחגיגות".
בזמן ששחקני מילאן חגגו אליפות עם האוהדים המאושרים, מירצ'ה לוצ'סקו ושחקניו ניסו לעכל את החדשות הרעות שהגיעו מהמגרשים האחרים: גנואה ניצחה את אטאלנטה, אודינזה גברה על אנקונה ופיורנטינה סחטה תיקו בטורינו בזכות שער של גבריאל באטיסטוטה בתוספת הזמן. לפתע התיקו המוסכם לא היה כל כך טוב. שבועיים לאחר מכן החששות התאמתו. ברשיה נכנעה לאודינזה במשחק פלייאוף בודד וירדה לסריה ב'. אם רק הייתה עולה למשחק כדורגל במטרה לנצח.