תוכנית הפוטבול של אוניברסיטת פן סטייט היא אחת הוותיקות ביותר בארצות הברית וקיימת מאז 1892. למרות זאת, לאורך 121 השנים שלה, ראתה פן סטייט רק שחקן אחד של המכללה זוכה בפרס ההייזמן, המוענק לשחקן הטוב ביותר בפוטבול המכללות (ובעצמו מוענק כבר 78 שנים). היה זה הרץ האחורי ג'ון קאפלטי, שגרף את התואר על עונה נפלאה ב-1973, שנתו האחרונה במדי הניטני ליונס. אלא שקאפלטי, שחקן מחונן אבל כזה שלא הצליח אף פעם להפוך לכוכב אמיתי ב-NFL, לא ייזכר בזכות היכולת שלו, אלא בעיקר בגלל נאום אחד אותו נשא ב-13 בדצמבר (שישי הקרוב) לפני 40 שנה, במעמד קבלת ההייזמן. רבים טוענים שמדובר בנאום הספורט הגדול ביותר בהיסטוריה ולמה להכביר במילים. הנה עיקרי הדברים אותם אמר קאפלטי על הפודיום:
"לפני עשרה ימים הודיעו שזכיתי בפרס ומאז לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב מה המשמעות שלו... בכל זאת הספקתי לחשוב על הדברים שהביאו אותי לכאן הערב, דברים שקרו לי בחיים ואני מעוניין לנצל את ההזדמנות כדי לדבר עליהם... המשפחה שלי מורכבת מאנשים נהדרים וכל מי שפגש אותם יעיד על כך".
לאחר שהזכיר גם את מאמנו בפן סטייט, ג'ו פטרנו האגדי ואת חבריו לקבוצה, הגיע רגע השיא של הנאום. קאפלטי החל לבכות ואמר: "בן המשפחה הצעיר ביותר שלנו, ג'וזף, חולה. יש לו לוקימיה. אם אני יכול להקדיש לו את הפרס הזה ולתת לו עוד כמה ימים של אושר, הכול היה שווה את זה. אני חושב שאנשים משוכנעים שאני עובר הרבה דברים קשים במשחקים בשבת ולאורך כל השבוע, כמו שרוב האתלטים עוברים ואתה מקבל את המכות והחבלות שלך, וזה קרב נהדר שם, על המגרש. אלא שעבורי מדובר רק בימי שבת ורק בסתיו. עבור ג'וזף, מדובר בכל השנה וזה קרב שלא נגמר לעולם והוא עומד באומץ מול הרבה יותר מאשר אני אעמוד אי פעם ואני חושב שהפרס הזה הוא יותר שלו מאשר שלי, כי הוא מהווה השראה עצומה עבורי".
לא רק העיניים של ג'ון קאפלטי התמלאו בדמעות באותם רגעים, אלא גם עיניהם של כל הנוכחים. המשפחה, החברים לקבוצה, הדירקטורים של פוטבול המכללות ואפילו סגן נשיא ארצות הברית, ג'רלד פורד.
הנאום המרגש של קאפלטי:
ג'ואי קאפלטי, האח הצעיר למשפחת המהגרים מאיטליה, נולד ב-1962, 11 שנים אחרי ג'ון. בגיל חמש אובחנה אצל ג'ואי מחלת הלוקימיה ומאז הוא נאלץ להיאבק בה עם טיפולים שונים ולא קלים, בשלל בתי חולים בפנסילבניה, יום-יום. חוץ מאשר בימי שבת.
בימי שבת היה עושה ג'ואי את הדבר היחיד בעולם ששימח אותו - רואה את אחיו ג'ון מככב על מגרש הפוטבול. ג'ון התבלט כבר בתיכון המקומי וכל האוניברסיטאות חשקו בשירותיו, אבל הוא בחר בפן סטייט, לא מעט בגלל המיקום. רבע שעה נסיעה באפר דרבי, פרבר של פילדלפיה בו גרה משפחת קאפלטי. אם משהו היה קורה לג'ואי, אם ג'ואי היה צריך משהו, ג'ון היה שם, כמה שיותר מהר. בשנה הראשונה של ג'ון בפן סטייט, אחרי שג'ו פטרנו הפך אותו משחקן הגנה לרץ אחורי, הוא הציב מספרים לא רעים עם 1,117 יארדים ו-12 טאצ'דאונים. חלק מרכזי מאותה שנה, 1972, העביר ג'ואי הצעיר בתרדמת לאחר שהמחלה החמירה.
ג'ון היה אחד מאלה שהובילו את המאבק של אחיו בחזרה לחיים. הוא ניצב לצד מיטתו של ג'ואי ימים ולילות ואף שקל לוותר על הפוטבול על מנת לסייע למשפחה. בסופו של דבר, ג'ואי הדהים את הרופאים, התעורר, חזר לתפקד וללכת ובהמשך, אפילו לשחק בייסבול בקבוצה המקומית. ג'ון מצידו, שב לפן סטייט עם מטרה אחת - לשמח את ג'ואי, כמה שאפשר, לאורך כמה שיותר זמן.
לא בכדי אמר ג'ון קאפלטי באותו נאום מפורסם כי הוא קיבל את הפרס בזכות ג'ואי. אחד הסיפורים המפורסמים על השניים התרחש באוקטובר 1973, רגע לפני יום הולדתו ה-11 של ג'ואי. ג'ון שאל איזו מתנה הוא ירצה והילד השיב: "במשחק מול מערב וירג'יניה בשבת, אני רוצה שתשיג שלושה טאצ'דאונים. לא, בעצם ארבעה".
המאונטנירס לא ידעו איזו עוצמה ניצבת מולם. כבר במחצית הראשונה ג'ון רשם שלושה טאצ'דאונים על הקרקע, כשהוא שורף את המגנים פעם אחר פעם והופך את המשחק במהרה לגארבג' טיים. פטרנו, שלא רצה להביך יותר מדי את היריבה, הודיע לכל הכוכבים וביניהם ג'ון כי את המחצית השנייה הם יבלו על הספסל. ג'ון לא אמר מילה וישב בצד, עד שאחד מחברי קבוצתו ניגש לפטרנו וסיפר לו על הבקשה המיוחדת של ג'ואי, שבסיום משחקים תמיד היה מטייל בחדר ההלבשה, מברך את השחקנים וזוכה להיכנס לשיחה קצרה במשרדו של המאמן האגדי, שבעצמו היה אז בימיו הראשונים בתפקיד המאמן הראשי של פן סטייט, נקי מכל שערוריה וג'רי סנדאסקי. פטרנו לא היסס ומיד שלח את ג'ון בחזרה אל כר הדשא. עוד באותו דרייב, קאפלטי השיג את הטאצ'דאון הרביעי שלו.
את העונה הגדולה שלו ב-1973 סיים קאפלטי עם 1,522 יארדים על הקרקע ו-17 טאצ'דאונים. הוא זכה בהייזמן ובכל פרס אפשרי אחר, נבחר לאול-אמריקן, סידר לפן סטייט עונה מושלמת וקיבל מפטרנו את המחמאה הגדולה ביותר: "ג'ון הוא שחקן הפוטבול הטוב ביותר שאי פעם אימנתי". בהלוויה של פטרנו, קאפלטי היה אחד האנשים הכי בולטים בקהל.
ג'ון קאפלטי נבחר בדראפט 1974, במקום ה-11 של הסיבוב הראשון, על ידי לוס אנג'לס ראמס. הפעם כבר לא היו לו ברירות והוא נאלץ לנדוד הרחק מהבית, כל הדרך אל מערב ארצות הברית. בשנתיים הראשונות בקבוצה הוא שימש כרץ אחורי מחליף ללורנס מקאצ'ון, עד שבשמיני באפריל 1976 הגיעה הבשורה המרה: ג'ואי נפטר מהלוקימיה, בגיל 13 וחצי.
ג'ון הצליח לעמוד על הרגליים למרות שיברון הלב. הוא שיחק כפולבק במדי הראמס שלוש עונות נוספות והשיג מספרים נאים, לפני שעבר לארבע עונות בסן דייגו, כאשר לכל אורך העונה האחרונה, 1983, הוא מקבל נשיאה אחת בלבד של הכדור. הקריירה של ג'ון קאפלטי לא התרוממה מעולם. יחסית לזוכה הייזמן, יכול היה לצאת ממנו הרבה יותר. אבל הסיפור המופלא עליו ועל אחיו ג'ואי מהווה עד היום השראה לצעירים רבים כל כך ועם כמה משפטים בלבד, הוא אמר יותר ממה שרבים יאמרו אי פעם.
* סיפורם של ג'ון וג'ואי קאפלטי עובד לספר ולאחר מכן, ב-1977, לסרט טלוויזיה מצליח מאוד בשם Something for Joey.