צ'ה מווירג'יניה (חלק 1)

פתח דבר:

רגע לפני שהפרשיה הזאת פורחת מזכרונכם, בעוד במגרש המשחקים שלנו, ממשיכים גברי, שחר ושות' לדפוק את נציגות הפריפריה באלגנטיות מועטה מאוד, אין מתאים מלהסתכל רגע על סערת הרוחות בקיץ האחרון סביב אלן אייברסון ובעיקר - על האיש במרכזה, כדי להבין לרגע עד מה רב הקשר בין הספורט המקצועני למורכבות החברתית בה אנו חיים. זאב אברהמי, האיש שלנו בניו יורק, יצא לדרכים ומביא לפניכם כתבה ב-4 חלקים על אלן אייברסון, צ'ה מווירג'יניה (מערכת וואלה! ספורט).

עוד בוואלה! NEWS

מעבר למה שדמיינתם: הנה כל הדברים שרכב הפנאי שלכם יכול לעשות ולא ידעתם

בשיתוף HONDA
לכתבה המלאה

פינת האלוהים הקטנה של בובה צ'אק

שתי כניסות לה, לעיר המפטון אשר במדינת וירג'יניה בדרום מזרח ארצות הברית, חמישים קילומטרים אחרי תעלת צ'יזאפיק. הראשונה קרובה יותר לשתי הערים המרכזיות האחרות, נורפולק ווירג'יניה ביץ', הנושקות לים ומתכבדות באוכלוסיה חיוורת למדי. את הכניסה הזו מעטרים כרי דשא מוריקים, פסקול שמורכב בעיקר משקט, מלון רדיסון המפואר ואוניברסיטת המפטון, שנמצאת על שדירת האמנסיפציה. "ברוכים הבאים להמפטון, מקום של ידידות" חקוק על הקשת בכניסה לעיר.

הכניסה השניה משדכת את המפטון לעיר ניופורט ניוז (שהמקומיים אוהבים לכנות בשם "באד ניוז"), נטולת הוד והדר היא. הדשא היחיד בה הוא ענן הקנביס שמכסה אותה ברוב שעות היום, המלונות הם רק בתי מחסה להומלסים הרבים שחיים בעיר, מוזיקת הרקע מורכבת מראפרים נוקשים שפואטיקת הרחוב שלהם בוקעת מטייפים ניידים עצומי מימדים. "ברוכים הבאים לגיהנום", צועק גרפיטי מאחד הקירות המטים ליפול. מתחתיו הוסיף מישהו בגיר סגול את מילותיה המפורסמות של הסופרת האמריקאית החשובה סוזן סונטאג: "הגזע הלבן הוא הסרטן של המין האנושי", משפט שסונטג חזרה בה ממנו, תוך שהיא מבקשת מחילה מקהילת חולי הסרטן. כאן, בבית השחי נטול הדאודורנט של אמריקה, נולד אלן אייברסון, "בובה צ'אק" בפי המקומיים.

הכותרות צעקו, בית המשפט הרגיע

ברביעי ליולי השנה, אולי יום העצמאות המשמעותי ביותר של אמריקה המודרנית, פרצו הידיעות. טיפין טיפין: אייברסון זרק את אשתו מהטירה שלהם בגלדווין, פרבר עשיר בפילדלפיה ביום הראשון לחודש יולי . האשה היתה עירומה. יומיים לאחר מכן, אייברסון, ביחד עם בן דודו, פרץ באישון לילה לביתם של שני טיפוסים מפוקפקים בנסיון להחזיר את אשתו למקום שממנו היא נזרקה. לטענת אחד מהדיירים, צ'רלס ג'ונס, אייברסון החזיק אקדח ונפנף באיומים. המשטרה הצהירה בקול שדם נמצא במכוניתו של אייברסון.

בינתיים, האקדח לא נמצא, הנוזל במכונית, כך הכריזה המשטרה הפעם בווליום נמוך יותר, לא היה דם, אשתו של אייברסון מסרבת להגיש תלונה נגדו במשטרה, ופתאום מתברר גם שג'ונס חייג את השיחה הבהולה שלו למשטרה רק עשר שעות אחרי שאייברסון הגיח לביתו. נגד אייברסון הוצאו מספר אישומים, העיקריים שבהם הם הסגת גבול, אחזקת נשק ללא רשיון ואיומים טרוריסטיים(!!).

למרות ההאשמות החמורות הניחו לו רשויות החוק להסתגר בטירתו במשך חמישה ימים, באחד מהם ערך אייברסון מסיבה המונית שגררה תלונות מצד שכניו. אייברסון הסגיר את עצמו למשטרת פילדלפיה ושוחרר. השופט השאיר לתביעה שבועיים ימים כדי לבדוק אם יש לה מספיק חומרים כדי לתבוע את אייברסון על כל אחת מההאשמות, שביחד מאיימות להכניס את כוכב הכדורסל למקסימום של חמישים שנה בכלא. (מאז הביקור שלי במקום, הוסרו, מלבד שתי האשמות מינוריות, כל ההאשמות האחרות). גם, אבל לא רק, בגלל שהתביעה תתבסס על המילה של אייברסון מול המילה של ג'ונס, הרי שספק רב אם המשפט הזה אכן ימצא את דרכו אל בין כתלי בית משפט בפילדלפיה.

והוא בסך הכל אהב לשחק באולינג

מסע בעקבות הקריירה של אלן אייברסון - מהילדות בוירג'יניה, דרך האוניברסיטה בוושינגטון, הקריירה המקצוענית בפילדלפיה ועד הטירה שבה הוא גר כעת בגלדווין, פרבר של פילדלפיה - הוא מסע אחרי חלומות ומציאות, שחורים ולבנים, סלבריטיס ופשוטי העם, גטו וטירות, דמוקרטיה ורפובליקנים, רוב ומיעוט, כסף ואמת.

בגלל שאלן אייברסון שווה כסף, האמת שלו לעולם לא תתגלה, לא במקרה הנוכחי ולא במקרה של אייברסון והאנשים מהם הוא מסרב להתנתק. מפני שאם יובא מקרה כזה לבית משפט אמריקאי, הוא יכול לגרור אחריו דיון רחב יותר על דברים שאמריקה מעדיפה לא לדון בהם, בעיקר כעת, כשהיא עדיין בהיי גבוה מדי של פטריוטיות מכדי להתעסק בשפל המוסרי שלה. המקרה של אלן אייברסון לא יישפט לפי פרמטרים של טוב או רע, נכון או לא. אייברסון לא יישפט כאב, בן, אח, גיבור, פושע, קורבן, כוכב, כל המרכיבים שאמורים להראות אותו בציבור כבן אדם.. הוא יישפט בפרמטרים שמהם ניסה לברוח לאורך כל חייו, הפרמטר האמריקאי האמיתי: אלן אייברסון יישפט לפי מדד המעוף של עצמו. כי אלן אייברסון, קודם כל, הוא מניה.

אלן אייברסון גדל, כאמור, בהמפטון, וירג'יניה, מסוג הערים שבהם אתה מקבל את הוראות הנהיגה שלך לפי תגים אמריקאיים ("סע עד לקיי מארט, תסתובב שמאלה לפני הקריספי קרים וזה שם, מול סטארבאקס"). בראיון עם אמו, אן, למגזין 'ספורטס אילוסטרייטד' בשנה שעברה, היא גילתה שהיא החליטה לבתק את בתוליה בגיל 15 עם חברה מזה שלוש שנים, מאפיונר בן 17. אבל בגלל חוסר נסיון לא התבצעה חדירה בין בני הזוג הצעירים, מה שלא מנע, ארבעה חודשים לאחר מכן, מהרופא שערך לה בדיקה שתאפשר לה לשחק כדורסל, להודיע לה שהיא בהריון. "הבן שלי נולד בהתערבות אלוהית", היא אמרה לכתב גרי סמית. כשאייברסון נולד, ב-1975, ביקשו ממנה שני אחיה לקרוא לו על שמם. אן אייברסון לא רצתה ויכוחים משפחתיים וכך נולד הכינוי בובה צ'אק".

את האבא המקורי שלו אייברסון לא הכיר מעולם, רק שמע עליו כשבית משפט הכניס אותו לתשע שנים בכלא על דקירת חברתו. מייקל פרימן, אביו החורג, היה זה שדחף את אייברסון לספורט. אבל גם פרימן מצא את עצמו, כשאייברסון היה בן 13, בכלא אחרי עבירות סמים. הבית שבו גדל אייברסון (בכתובת הסימבולית ג'ורדן דרייב מספר 3710), הוא למעשה בקתה עלובה שנראית כמו חושה של עובדים זרים במושב בחבל לכיש, צבועה בתכלת, עם כר דשא קטן מסביבה, בשכונה של אנשי קשי יום שעבדו בעיקר בנמל של ניופורט, בימים בהם עוד היתה בנמל עבודה.

ב-1991, אחרי שנולדה לאן אייברסון הבת השניה, ואחרי שהתגלתה אצל הבת מחלה, יצאה גם אן אייברסון לעבוד בנמל, בעיקר בלילות, מוכרת את גופה כדי לשלם חשבונות ולקנות תרופות. במשך כמעט שנה, בגלל צינור שהתפוצץ, זרם ביוב בסלון בבקתה, לפעמים, כשלאן אייברסון לא היו מספיק לקוחות, גם לא היה חשמל או חימום בבקתה. אלן אייברסון גדל בתנאים שמהם בונים מועקות, עם אמא, שכבר מגיל שלוש הבהירה לו שהוא הגבר של הבית.

לאייברסון, כמו הרבה ילדים שחורים אחרים בהמפטון, או אמריקה בכלל, היה ברור שספורט הוא דרך המילוט שלו ושל משפחתו מהמקום העלוב, המעיק הזה. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה רק לצאת מהדלת האחורית של ביתו, לעבור דרך חורשה קטנה, לדלג מעל גדר נמוכה ולזרוק לסל במשך שעות במגרש המשחקים של בית הספר "אברדין".

"אני זוכר מקרה אחד שהשאיר עלי רושם מאוד חזק מאייברסון", מספר שון גרי, בן 28, אחד מהשחקנים שהיו אמורים להגן על אייברסון, שהיה גם הקוורטרבק הפותח של התיכון המקומי "בת'ל". "היינו נוהגים לגנוב בירות ולברוח לבניין הגבוה היחיד בעיר, איפה שאפשר להשקיף בבירור על המפרץ ועל אופק אחר. אלן היה אז בן 13 והוא עמד שם שעות, הסתובב ואמר לנו שהוא ייצא מפה ראשון ואחר כך הוא יוציא את כולנו, אם לא מפה, אז לפחות מהקיום הזה. אני זוכר שהוא אמר שהוא יעשה את זה רק דרך הספורט, כי זו הדרך היחידה של ילד שחור מהגטו להצליח באמריקה. ורק דרך כדורסל, מפני שאף אחד לא ייתן את תפקיד הקוורטרבק לשחקן שחור".

באותו זמן, אייברסון כבר התחיל לקבל את החשיפה הראשונית שלו כאתלט, לפחות במישור המקומי. "אין פה קבוצה מקצוענית, ככה שספורט התיכונים מקבל פה חשיפה מאוד רצינית", אומר דייוויד פיירבנקס, כתב ספורט מהעיתון ניופורט ניוז דיילי. "כולם ידעו שאייברסון הולך להיות משהו מיוחד כבר כשהוא היה בכיתה ז'. בגיל 15 כל משחק שלו כבר היה מוכר אולמות והמון סקאוטרים ממכללות באו לעקוב אחריו. העיתון ביקש ממני לערוך מעקב כמעט יומי אחריו ומה שאני זוכר זה שחקן מהיר, קשוח, עם לב שלא יודע מה זה פחד. אבל בעיקר אני זוכר את החיים שלו מחוץ לכדורסל: גבר בגיל שבו בני גילו מגלים את הנערות שלהם, אחד שבגלל מימדי הגוף שלו היה חייב להיות הכי טוב בספורט, ואחד שבגלל מחסור בדמות אב, תמיד היה מוקף, או הקיף את עצמו בחבר'ה שהיו מבוגרים ממנו בהרבה, אנשים שהתעסקו בסמים ודיברו עם אקדחים".

חוץ מזה, נזכר פיירבנקס, היה מדובר בילד ממש טוב, אחד שאכפת לו מלימודים, עם חברה קבועה [אשתו הנוכחית] שבשעות הפנאי שלו, בעיקר בערבי שישי, אהב לשחק באולינג.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully