זה נראה אחרת כשהאוהדים בפנים

יש משפט חביב של משה תאומים, שבא להסביר את חשיבות הבעלות הפרטית על קבוצות הכדורגל: "אנחנו מביאים לכדורגל את יכולות הניהול שלנו מהעסקים הפרטיים". בשבוע הבא אמורה הייתה להיפתח כאן עונת כדורגל, אבל היא כנראה לא תיפתח וזו הזדמנות טובה לבחון את התועלת שהפקנו מיכולות הניהול של הבעלים הפרטיים.

את איכויות הניהול הללו ראינו במסמכי מני לוי ובמצב הבטיחותי של יציע ג'. עכשיו אנחנו רואים אותן בהתנהלות הספסרית של זכויות השידור בתקופה של חוסר יציבות כלכלית. ורק סמלי שבנקודת השפל המשותפת למוסדות הכדורגל ולבעלים הפרטיים של קבוצות הכדורגל, הגיעה גם הברית הלא קדושה בין גברי לוי, הממסד הישן והרקוב של ההתאחדות לכדורגל, לבעלי הקבוצות הגדולות. היריבים הישנים שפעם השמיצו זה את זה בלי חשבון, הבינו סוף סוף את הקסם בהפרטה.

יעקב שחר לא חייב לתת לכם האוהדים ליגה במועדה. כי שחר הוא איש עסקים פרטי ואתם חייבים להגיד לו תודה ולהתנהג יפה בכל פעם שהוא שוקל לעזוב את הכדורגל. גם גברי לוי לא חייב לכם כלום. הוא בכלל התפטר. הוא יכול להתנהג בהפקרות ציבורית של שרים בממשלות מעבר.

כדורגל הוא רק מראה של החיים. וכמו הקשר הרקוב בין שליחי ציבור לכסף בפוליטיקה הישראלית, גם כאן הפוליטיקאי משרת את בעלי ההון.

הסיבה לכך שבעלי הקבוצות כל כך רוצים שגברי לוי ינהל את המשא ומתן היא לא בגלל כשרונו להגיע להסכמים. להפך, בגלל יכולתו לא להגיע להסכמים. גברי לוי ניהל את השיחות עם ערוץ הספורט באותה מיומנות בה ניהל את המשא ומתן עם דרור קשטן. כי התוצאה הרצויה לשחר ולוני הרציקוביץ' היא פיצוץ ההסכמים, העברת השליטה שלהם לפיני זהבי חברם, ובסופו של דבר כל הסכם שיושג יביא למצב בו חלק מחבילת השידור תגיע לערוצים הפרטיים של הקבוצות. ולעזאזל היכולת של קבוצות קטנות לשרוד. ולעזאזל האוהדים ודחיית עונת הכדורגל.

לא מפתיע שהסיבה לאי פתיחת המשחקים במועדם היא משבר זכויות השידור. כי האלמנט המרגיז ביותר בהתנהגות בעלי הקבוצות היא ההתייחסות לאוהד ראשית כל כצופה טלוויזיה.

איש לא יכול היה להטיב לתאר את המצב יותר מלוני הרציקוביץ', כשהתבקש לפני שבועיים להתייחס לקרע בינו לאוהדי הקבוצה. הרציקוביץ צוטט אומר "יש למכבי תל אביב 500 או 600 אלף אוהדים ורק מיעוט קטן מהם מפריע". האוהדים שמפגינים נגד הרציקוביץ' שייכים באמת למיעוט קטנטן. המיעוט שמגיע למגרש. עם הרוב הדומם שנשאר בבית אין לו בעיה. כי האוהד האידיאלי מבחינת בעלי הקבוצות הוא זה שרואה את משחקי הקבוצה בטלוויזיה. רק כך אפשר להבין למה הם רוצים ערוץ קבוצות למרות שהאיצטדיונים שלהם חצי ריקים.

למה צופה הטלוויזיה עדיף להם? בין היתר כי בשבילו לא צריך לשפץ את יציע ג'. הצופה שמגיע למגרש, במיוחד ביציעים הזולים, הוא קצת מיטרד. צריך לשרת אותו, לנקות את האצטדיון ולדאוג לביטחונו. ולאחר מכן האוהד כפוי הטובה לא תמיד מרוצה מהקבוצה שהעמיד לו האדון, הוא גם מקלל.

היחס המזלזל של בעלי הקבוצות באוהדים הקבועים באצטדיון מתבטא גם בהתנהגותם ברגע שהמזל מזמן להם ביקור של ליברפול או מילאן. בהזדמנות כזו הם עוברים לשחק במרחק של 100 קילומטרים מהאוהדים, או גובים מהם מחירי כרטיסים גבוהים.

נכון, גם באירופה מתייחסים לצופה כצרכן. אבל מתייחסים אליו כצרכן באצטדיון. רוצים שירכוש את כרטיסי הכניסה היקרים ויקנה ממוצרי הקבוצה. זו הסיבה ששם ניצלו את שנות הגאות הכלכלית בספורט בכדי לשפר בצורה דרמטית את המתקנים. זה קרה גם באצטדיונים הפרטיים של אנגליה שבבעלות הקבוצות, וגם באצטדיונים הציבוריים של גרמניה.

ובישראל, מתי הצליחה הנהלת קבוצה כל שהיא להשיג לעצמה מתקן שמבהיר כי יש לה כבוד אל האוהד? בית"ר ירושלים בתקופה שנוהלה על ידי יו"ר אוהד (משה דדש). ולא בתקופת איכויות הניהול של משה תאומים.

אחד השקרים שחשוב להפריך הוא ששיטת ניהול הקבוצות בישראל, לפיה בעלי ממון שולטים בלי כל הגבלה במועדוני כדורגל, מקובלת ומצליחה בעולם. אפשר לבחון באופן מדגמי מספר קבוצות לא זניחות במיוחד - אלו שהשתתפו בשנה שעברה ברבע גמר גביע האלופות בכדורגל.

ריאל מדריד וברצלונה הן מועדוני חברים. למאות אלפי אוהדיהן יש את יכולת ההשפעה האולטימטיבית. מדי כמה שנים הם הולכים לבחירות ובוחרים את נשיא המועדון. מנצ'סטר יונייטד היא חברה ציבורית שנסחרת בבורסה ובאיירן מינכן עומדת להפוך לכזו. כלומר הן כבולות בכללי השקיפות והניהול של חברות ציבוריות. הכללים הללו, למשל, אפשרו לאוהדי מנצ'סטר יונייטד (שעל פי הערכות מחזיקים באופן פרטי בין 10 ל-20 אחוזים מהמניות) להכשיל את מכירת הקבוצה לרופרט מרדוק, ולסייע בשנים האחרונות למהפך מסוים בהתנהגות ההנהלה.

דפורטיבו לה-קורוניה, קבוצה מהאזור העני בספרד ובעלת פוטנציאל קהל קטן, מתנהלת במודל בו האוהדים רכשו את מניות הקבוצה, והקבוצה אינה מחלקת רווחים. בשיטת הניהול הזו הפכה הקבוצה הפרובנציאלית לאחת המצליחות באירופה. המודל הזה מחזיק גם את אחת מקבוצות הפוטבול המצליחות בהיסטוריה של ארצות הברית - הגרין-ביי פקרס - שמייצגת עיר של פחות מ-100,000 תושבים. מה גורם לאוהדים לקנות מניות שאינן נושאות דיבידנד? ראשית, האהדה לקבוצה; שנית, ההשפעה העקיפה של קבוצה מצליחה על כלכלת העיר.

קבוצה אחרת מאותה צמרת אירופית גבוהה היא באייר לברקוזן, שנתמכת, ללא כוונת רווח, על ידי ענק התרופות "באייר" כסולידריות עם עיר בה גרים רבים מעובדיה. המודלים הללו להצלחה משפיעים על כל תרבות הכדורגל. גם כאשר הקבוצה היא חברה בבעלות פרטית, כמו בליברפול למשל, הבעלים לא יעזו לעולם להתנשא על אוהדי המועדון ולנהוג בהם כמובן מאליו. להבדיל מישראל, הבעלים של ליברפול כמעט אינו נחשף לעיתונות. לעומת זאת הדו"ח השנתי של המועדון מתפרסם באתר האינטרנט שלה. זו תרבות של שקיפות ושיתוף אוהדים שנפוצה בכדורגל האנגלי. כך למשל בלידס, ההחלטה על מעבר לאצטדיון חדש הועמדה להצבעת אוהדים. וכשבווימבלדון ניסו לעשות זאת מבלי להיוועץ באוהדים התגובה הייתה חרם אוהדים.

המודל של הנשיא הכל-יכול, העושה במועדון כרצונו, קיים בתרבות כדורגל מרכזית אחת - באיטליה. שם מאמצים את המודל של הנשיא הכל יכול שקבוצתו מיטלטלת בהתאם לקפריזות שלו ולמצבו הכלכלי. שם גם הנהיגו את המודל אותו רוצים להנהיג בעלי הקבוצות כאן - לפיו כל קבוצה משווקת את זכויות השידור שלה. האגואיזם הכפול - חוסר סולידריות בין אוהדים לנשיאים וחוסר סולידריות בין קבוצות - הביא את איטליה למשבר החמור ביותר בכדורגל האירופי. המודל הזה, של שלטון מוחלט של בעלי הקבוצות העשירים, הוא המודל אליו הולך הכדורגל הישראלי.