צפו במשדר "משחק מקדים" לקראת מכבי תל אביב - קוצ'ה לבוראל ויטוריה
אוהדי ה"כדורגל" של מכבי תל אביב לא היו זקוקים לדרבי ביום שני כדי לתת לקבוצת הכדורסל של המועדון גט. וזה כבר לא סוד שרבים מהם מאסו בכדורסל הרבה קודם לכן, אבל אפילו את אלו שוויתרו עוד קודם - ריסק ההפסד להפועל מבפנים. ראשית, כי הם מכביסטים מהזן הישן - והמכביזם יקר להם; שנית, כי הם פשוט לא מסוגלים לראות את אוהדי הפועל חוגגים.
הנה שני מונולוגים של אוהדים מוכרים של קבוצת הכדורגל של מכבי (שאם לא ייחשבו למייצגים של כלל אוהדי מחלקת הכדורגל, הם לפחות נחשבים למייצגים של הגרעין הקשה של האוהדים) - שמסבירים היטב מדוע האחים בבלומפילד התנתקו מהאחים ביד אליהו, וחושפים לעיני כל את אחד הפצעים הכואבים ביותר של המועדון: הכעס, הניכור והבוז לקבוצת הכדורסל - לא בגלל איך שהיא משחקת, אלא מסיבות עמוקות הרבה יותר - הפך את הקבוצה של שמעון מזרחי (ורבים מאוהדיה), פעם האחות הגדולה והנערצת, לגוף זר, כמעט שנוא.
***
יוסי רול, בנו של צבי רול ז"ל (צבי רול היה הגזבר ואחראי קשרי החוץ של מחלקת הכדורסל בעבר, ושימש כחבר הנהלת מחלקת הכדורסל בין שנות ה-60' לסוף שנות ה-80'):
בתור אחד האוהדים השרופים של הכדורגל והכדורסל, ובן של מי שהיה מנהל מיתולוגי במחלקת הכדורסל, לא זכורות לי תקופות כאלה של ניכור בכדורגל כלפי הכדורסל. באופן אישי אני לא דורך כבר כמה שנים טובות בהיכל, ומגיע רק למשחק הדרבי. ואם נדבר על הדרבי, אז אני לא זוכר דרבי אחר שהיה כל כך חד-צדדי, מהרגע שהתחיל ועד שהסתיים, בכל הפרמטרים. בקהל, במשחק עצמו, בכל מה שהיה מסביב. זה ביזיון, השפלה.
אני לא הולך כבר כמה שנים למשחקים בגלל היחס המשפיל שקיבלתי כבן של צבי רול ואי-עמידה בהבטחות כלפיי. אבל זה לא העניין. בעיקר אני כבר לא הולך כי אנחנו מרגישים שזו לא מכבי של פעם. אין לב. אין נשמה. אין שום יצר של מכביזם. פעם הכדורסל היה סמל להצלחה. היום הוא כלום.
מה היה פעם? אל"ף, היה רגש. ניהלו את הקבוצה מתוך רגש. הקבוצה נבנתה נכון. היום הניהול המקצועי פשוט גרוע. אין חברי הנהלה כמו שהיו לפני 10-15 שנים, חוץ משמעון עצמו, שעליו אין לי מה לומר, כי הוא אחד מאבות המכביזם, אבל שמעון של השנים האחרונות זה לא שמעון של פעם והוא גם צריך להסתדר במציאות אחרת. פעם הוא עבד עם שמלוק וצבי רול ומוני פנאן ז"ל - והיום הוא צריך לעבוד עם אנשים לא-מקצועיים ולא-רציניים.
אני בספק אם המנהלים מהדור הצעיר הם בכל אוהדי מכבי. זה לא שמלוק, שהיה טס לחו"ל ומביא זרים ופוגע בינגו. היום הכול נראה שכונתי. וחוץ מעמי ביטון, וכמובן שמעון, נראה לי שאף אחד בקבוצה הזאת לא מכביסט. כי אם אני קורא שעמי ביטון ואלי נתנאל האפסנאי היו שני האנשים היחידים שלקחו ללב את ההפסד להפועל ושברו שולחן, אז ככה זה נראה. לא ראיתי שלאדון יוגב אוחיון או פניני היה אכפת שמכבי הפסידה את הדרבי הזה.
הם ביקשו סליחה. אמרו: אנחנו מתנצלים. מה יש לכם להתנצל? השפילו אתכם ואותנו, ביזו אותנו. היו תקופות שבמצב כזה שחקנים על המגרש היו שוברים למישהו מהפועל יד או ראש. היום, השחקנים מקבלים את ההפסד כאילו כלום, בצורה טריוויאלית לגמרי. ודיוויד בלאט אומר בריש גלי: הדרבי הזה אומנם חשוב, אבל לא קובע. אז יש לי חדשות בשביל אדון בלאט: בשבילנו האוהדים, או לפחות בשבילי, דרבי זה צו 8, זה משחק שמגיע לפני הכול. אני מתחבר למה שאילן השועל אמר: לא מעניינת אותנו בארסה או ריאל או קובאן. את האוהדים האמיתיים קודם מעניינת הליגה הישראלית, ולפני הכול הדרבי.
דני פדרמן כנראה ישן טוב באותו לילה. אני לא. מה הוא עשה אחרי הדרבי הזה? נתן קנסות? הפך עולמות? כלום, חוץ מהתנצלויות צבועות. אני אומר לך, הדרבי הזה היה משפיל, וגם היום, אחרי יומיים, עדיין קשה לי. אנחנו עכשיו מצפים רק לדרבי של הכדורגל בעוד חודש. אם נפשל גם שם, זו בכלל תהיה עונה שאפשר כבר עכשיו לסגור אותה. כי בשביל אוהדי הפועל, כל מה שצריך זה לנצח דרבי פה ושם. בשבילם הדרבי ביום שני הוא אושר. אני לא מוכן להפסיד אפילו דרבי אחד מתוך 100. בטח לא בקאדר ובתקציב ובשם של מכבי. בטח לא לקבוצה שכל התקציב שלה זה בקושי סופו.
האוהדים בכדורסל, ברובם, הם ביזיון. בכדורגל לא יכולים לראות אותם. מה זה לא לבוא לדרבי? ואיך מכבי לא הכריחה את גייט 11 והאולטראס לבוא? בתקופות של מוני, שלושה ימים לפני כל דרבי היינו מקבלים ממנו צלצול ומגיעים אליו למשרד. הוא היה אומר לי: 'רול, דרבי, אתה יודע מה זה דרבי? תביא את פיני שרון, איתי שלייפר, דני עזרא, שלומי אברמוב', כל הגרעין של המשוגעים מהכדורגל.
מוני תמיד אמר לי: 'אני רוצה שתשבו מאחורי הספסל של הפועל, שתעשו רעש, בלגן, תלחיצו אותם'. לא משנה אם היה כרטיס או לא, אם ההיכל היה סולד אאוט או לא, ואל תשאל בכלל איך, אבל לדרבים היו מגיעים באופן קבוע עוד חמישים איש מהכדורגל, פוגשים את מוני מחוץ למשחק בשער 9, ונכנסים. לרובם מצאו מקום מאחורי הספסל של הפועל, והם היו עושים להם את המוות, הורגים אותם.
היום אתה בא לדרבי, ואפילו לא שומעים אותנו. היכל עם עשרת אלפים אוהדי מכבי ואלף אוהדי הפועל, ושומעים רק את אוהדי הפועל. החוסן של הכדורסל אלו אותם 8-9 אלף איש שמחדשים מנוי באופן קבוע, לא משנה מה המצב הכלכלי ואיזו קבוצה מכבי בנתה. הם הצליחו ליצור סוג של מנייה בטוחה, של אנשים שקונים מנוי בלי קשר לשאלה מי הזרים ומי ההנהלה והאם קודם הפסידו אליפות, ועל זה מגיע שאפו לאלי דריקס, שגם מצליח להביא את כל הספונסרים ולמכור מראש בכל שנה את האצטדיון. אבל הגרעין הגדול הזה מורכב ברובו מאוהדים שבשבילם ספורט זה סוג של בילוי. אני לא פוסל את זה. אבל חבל שהם הרוב.
היום, בכדורגל אף אחד לא מתעניין בכדורסל. ביום של הדרבי התקשרו אליי אנשים מהכדורגל ואמרו: הלוואי שנקבל 20. למה? כי הם נגעלים מהכדורסל. מהקהל. מי שיושב בשער 3, בשער 9, זה לא קהל. תראה את הקהל של הפועל: יושבים לך גם אנשי העסקים הכי גדולים בתוך היציע, עם דגלים וצעיפים, שרים ומעודדים. הם לא באים לקונצרט. הם באים למשחק. ואני אומר, בכאב גדול: הקהל שלהם הוא הכי טוב בארץ. לפחות בכדורסל. אני לא מתחבר לשירי הנאצה, בטח לא נגד מוני ולרגב (פנאן) לא מגיע מה ששרו לו ועשו לו. אבל מבחינת עידוד ואווירה הם עולים על האוהדים של מכבי בכדורסל בכל פרמטר. האוהדים שהחליטו לא לבוא כנראה לא יודעים מה החשיבות של דרבי.
אבל במכבי כבר מסתכלים על המשחק הבא באירופה. הייתי מוכן לקבל שלושים הפרש מויטוריה תמורת ניצחון בדרבי. אבל היום כנראה שבקבוצה הזו אין אף אחד חוץ משמעון שבאמת מבין מה זה מכבי.
***
דני עזרא, מאוהדיה המוכרים של מכבי בכדורגל:
אני כבר בן 45, אבל הדרבי הזה היה כמו סכין בלב. לראות את הקהל האדום שמח, ועשרה אוהדי מכבי עומדים שם מושפלים, זה היה ביזיון. חינכו אותי שמכבי צריכים לנצח את הפועל בכל הענפים. אבל שחקנים לא נלחמו. לא נראו אכפתיים. מה אכפת לי מהיורוליג, מבחינתי שנקבל שם 50 הפרש, אבל דרבי זה מעל הכל. גם אם הפסדתם - יכול להיות שנקלעתם ליום לא טוב - אבל הלו, תלחמו, תשרטו, תפצעו, תרקו דם. לא יכול להיות שיפרפרו אתכם כמו בחורות. שום מכביזם לא היה שם במגרש. שום מלחמה.
אוהדים שמוותרים ללכת על דרבי הם לא אוהדים מבחינתי. כי בכדורגל זה בחיים לא היה קורה. זה מתחבר לכך שהמועדון בכדורסל איבד את הזהות שלו. אני כבר עשר שנים לא בא למשחקים בהיכל. הפסקתי לבוא אחרי שבפעם האחרונה, במשחק מול הפועל ירושלים, היו 9,000 אוהדי מכבי מול 2,000 אוהדים של מגדל, והם עשו לנו בית ספר. הקהל שלנו ישב, לא עודד, חיכה להפסקה ללכת לאכול. זה הגעיל אותי.
אני חושב שהקהל של הכדורגל הרבה יותר מזוהה עם הקבוצה לעומת הקהל של הכדורסל. במשחקים האחרונים שעוד באתי לכדורסל ניסיתי לקום, לעודד, והיו צועקים לי: 'שב, שב, אל תסתיר, נזמין לך מאבטח'. רבאק, זה משחק! אני רוצה לבוא עם הילד ולדחוף את הקבוצה! אז אני כבר לא מתחבר אליהם. לא לאוהדים שלהם ולא לשחקנים שלהם. אין שם זהות, אין ישראלים, אין כלום. מהקבוצה של המדינה הפכנו להיות הקבוצה של הרולקסים, של העשירים, של העשירון העליון. אנשים כמונו, פשוטי העם, שאוהבים את השם מכבי, שגם בגיל שלי עדיין עושה לי צמרמורת - אני אומר, בכדורסל נשארנו בלי כלום, והדרבי הזה היה הגושפנקא.
10,000 מתוך 11,000 אוהדים ביד אליהו באים לא למשחק, אלא באים לבילוי עם החברה החדשה שלהם. הם טרמפיסטים. זה לא הקהל שגדלנו עליו. פעם היינו פורצים את הדלתות של אוסישקין ורבים עם אנשי הפועל ועומדים מאחוריהם במשחקים ועושים להם את המוות ביד אליהו. אני זוכר איך בסוף שנות ה-80', כשהם היו באים לדרבים אצלנו, היינו מחכים להם ביציאה מהרכבים ומתחילים לעשות בלאגן. הם היו מפחדים מאיתנו. רועדים. היום אין את זה יותר. נשברתי כששלמה אלבלדס, אולי האוהד הכי גדול של מכבי בכדורגל, הפסיק לפני כמה שנים לבוא לכדורסל.
מכבי כדורסל הייתה הקבוצה של העם. פתאום אנשים שמחים שמכבי מתרסקת - אפילו אוהדים שלנו מהכדורגל! למה? בגלל כל ההתנשאות והניכור. מכבי איבדה את העם. שמעון מזרחי הוא סמל מבחינתי. הוא זה מכבי. אבל לדעתי הזיזו אותו הצידה. אין לי מילה רעה להגיד על שמעון. אנחנו כאן בזכותו. אבל הימים של שמלוק ושל אבא של יוסי ושל מוני, הם כבר לא יחזרו. בתקופה שלהם נראה לך מצב שבו אנחנו נראים ככה בדרבי? אומללים, מושפלים, חסרי-אונים? זה יכול לקרות רק אצל פדרמן ואצל הבן שלו.
היום אפילו בטלוויזיה אני לא רואה אותם. אם אדון ליאור אליהו חתם בירושלים, זה בגלל ההנהלה הצעירה. המאמן הזה נכשל ביג-טיים, ומבחינתי הוא חייב ללכת הביתה. הוא לא מקדם ישראלים. הוא אמריקאי בנשמה שלו. אני לא יכול להזדהות איתו כמו שיכולתי להזדהות עם פיני גרשון. ופיני עף על הרבה פחות מזה. בלאט איבד אליפות, הפסיד בליגה שלושה משחקים מתוך שבעה. בחייך, זה יכול לקרות במכבי תל אביב? אני לעולם לא אעלה על דל שפתיי את כל מה שאומרים בכדורגל על הכדורסל, אבל שתדע שאני עוד עדין. מבחינת הרבה אוהדים בכדורגל, הכדורסל יכול ללכת קיבינימאט. כי הכדורסל ויתרו על הקהל הפשוט, הרגיל. תראה את המחירים של הכרטיסים. תראה את ההתנהלות. היום, בהיכל נוקיה, אני לא מרגיש בבית כמו שאני מרגיש בבלומפילד. בלומפילד זה בית. נוקיה זה מקום זר.
ohad@walla.net.il