שתי גדות לירדן: על המסע לעמאן למשחק בין ירדן לאורוגוואי

בין הישראלים הרבים שהגיעו לירדן למשחק מול אורוגוואי, היו גם לא מעט ערבים. גם הם, שרגילים לבדיקות קפדניות מהרגיל ומציקות במיוחד, לא האמינו לכמות החיילים והשוטרים שפגשו במגרש. ?לא רק אצלכם, ביציע של אוהדי אורוגוואי, היו מלא שוטרים. ראיתם את רעולי הפנים מסביב למגרש? האמת, היה ממש כיף, אבל מה שהכי הדהים אותנו היה שהקהל הירדני בכלל לא שר לשחקנים. הם שרו למלך. שרו לצבא ששומר עליהם. אבל כמעט אף שיר לא היה לנבחרת או לשחקנים עצמם?, סיפר אחד הערבים-ישראלים, מהנדס חומרים, שנסע למשחק עם חברו, שגר בחלק מימות השבוע בממלכה.

ביציע ממול, אליו שלחו את היהודים מישראל, רובם המכריע יוצאי אורוגוואי, מחכים לאלילים שיבואו לחגוג איתם מתחת לגדר בסיום. חמישה שערים כבשו גיבורי הסלסטה, אבל אף אחד מהם לא נחגג בריצה חסרת מעצורים לעבר האוהדים, כנהוג בנבחרת הזו, במיוחד במעמדים האלה. בסיום כבר היה ברור למה. כל השחקנים צועדים לעבר היציע, מנופפים לאוהדים, רוקדים בינם לבין עצמם, אבל את קו השלטים שמקיף את המגרש ונמצא הרחק מהקהל כמו בווסרמיל, הם לא עוברים. אסור להם לעבור. במדינת משטרה כמו ירדן, מקסימה ומסבירת פנים ככל שתהיה, יש דברים שלא עושים.

אין, חלילה, בשתי הדוגמאות הקטנות הללו שום רמיזה לגבי האירוח הירדני הנפלא וחווית הכדורגל שהמדינה הזו העניקה ביום רביעי האחרון לכל מי שקפץ לבקר. אבל מי שחשב שיש כאן איזו תופעת כדורגל חדשה, הבין בין השורות שירדן היא סיפור קסום ומקרי שיכול להתרחש אחת לזמן מאוד ארוך, לעומת אימפריות כדורגל אמיתיות כמו אורוגוואי. מתקן כדורגל כזה פרימיטיבי, אפילו שזה הרגיש רומנטי, לא מלמד על תהליך ספורטיבי מקיף. זה יותר מרגיש כמו הרושם המאוד ראשוני שלך מהמדינה. חברה שמורכבת מהמון חלקים שונים, לעתים מנוגדים, שמוחזקת ומתוחזקת לא מעט בעזרת אותם מאות ואלפי שוטרים, גלויים וסמויים, ותמונה אחת בכמה גרסאות של מלך חייכן. החיבור לא נראה לגמרי אמיתי. כשמנגד ניצבת תרבות ספורט מופתית כמו אורוגוואי ואוהדיה, התוצאה שנראית הגיונית מבחינה ספורטיבית נראית אפילו הגיונית יותר.

בסאם, הנהג שמסיע אותנו בכביש המוביל לאצטדיון, בקושי מצליח להתקדם עם רכבו. שש שעות לפני המשחק וההמולה נראית כאילו בעוד רבע שעה בעיטת הפתיחה. התחושה הייתה כמו בסיפורים על משחקי כדורגל בשנות ה-50 במדינות כדורגל רחוקות. שלוש שעות לפני המשחק, האוהדים הירדנים כבר מרעידים את האצטדיון עם קריאות בין יציע ליציע. בכל פינה תמונות עם הכיתוב "יאללה לברזיל", או בתרגום מדויק יותר "קדימה לברזיל". אנשים עוצרים את המכונית לא פעם. רוקדים על הכביש. צופרים, מחייכים אחד לשני מהחלון, לצווארם הכאפייה הירדנית האדומה, אותה מאוחר יותר הם יניפו יחד עם 17,000 הצופים וייצרו מעטפת אדומה ומרשימה. והמון, המון דגלים. פתאום זה לא רק מרגיש כמו הסיפורים של אבא על השער ההוא של סטלמך והאווירה החד פעמית שהייתה באותו יום באצטדיון רמת גן. זה ממש נראה ככה. כמו מסע מחמם לב במנהרת הזמן.

אלא שבסאם לא ממש מתרגש. האחים שלו שאלו אותו אתמול בערב איפה הוא צופה במשחק, אבל אותו מעניינת בעיקר הפרנסה והאוכל שהוא חייב להביא לילדים. בסאם הוא אדם משכיל, ובמידה מסוימת מעיד לא מעט על כמות הפיסות האנושיות שחברו להם בממלכה המוזרה הזו. מדובר בצ'רקסי, אחד מעשרות אלפים שחיים בממלכה. הוא דובר רוסית, הוא גם למד ברוסיה, הוא גאה להיות ירדני, אבל שונא את הפלסטינים ואת הסורים שפתאום הגיעו למדינה שלו. כשבסאם חושף שיש לו משפחה מאוד קרובה בסוריה שחלקה ברח לירדן עם פרוץ מלחמת האזרחים, היכולת שלך להבין את הסיפור הבלקני- מזרח תיכוני הזה הופכת קשה יותר. "נכון, הם מסכנים, והם גם האחים שלנו", הוא מודה. "אבל אם הם ייקחו לי העבודה, אני אהרוג אותם במו ידי", הוא מחדד, ומבט נוצץ בעיניו כשהוא זורק את המשפט הדי מפחיד הזה.

"מאז שהם באו לעמאן, יש כאן בעיות תחבורה. הם העלו את מחירי הדירות, והכי חמור זה שהם מציעים להיות עובדים במקומנו. לבוסים זה נוח. הם מקבלים פועל יותר זול ומלא אנשים כמוני נשארים עם פחות עבודה. גם את החלב לתינוקות הם די חיסלו. אתה הולך לחנות ולא תמיד יש חלב לתינוקות. אז נכון, הם מסכנים וצריך לעזור להם, אבל הם מאוד פגעו במדינה. כמה מאות מהם הם גם עבריינים, ומאז שהם הגיעו לירדן יש יותר פשיעה".

בסאם הוא רק חלק אחד מאותו פאזל אנושי לא תמיד קשור. מסע ברכבו בירדן ובעמאן, שני עולמות שונים זה מזה במידה לא מעטה, מספק רמז ראשוני למציאות המוזרה הזו, רמז שיחזור ויתגלה בביקורים הנוספים בלעדיו. מתחת להרים המובילים לעמאן, סמוך לגבול הישראלי, בכפרים של הפלסטינים שברחו ב-1948 והפלחים המקומיים, עוני מזעזע. מצד אחד, חקלאות לא לגמרי מתקדמת, אבל בין הבתים הזנחה פושעת של תשתיות. הרחובות מרוסקים, חלק מהבניינים הרוסים, ואלפי אנשים שנלחמים על מחייתם אבל לא זוכים לעזרה ממשלתית בכל הנוגע לתשתיות וארגון, מעבר לתמונות בלתי נגמרות של המלך. חוסיין, עבדאללה, יורש העצר חוסיין – ביחד או לחוד. זה לא לגמרי משנה. בממלכה שמחוברת לא מעט בזכות כוח הזרוע משאירים את האנשים עם הראש מעט מעל המים, רק כדי להזכיר להם שיש להם רק מה להפסיד אם יתחילו לתהות לגבי הקשר בין המלך החייכן והמאושר בתמונות והמקום העלוב בו הן תלויות.

בעמאן, גרסה פחות משופרת של רמאללה, הבניינים הרבה יותר יפים. בעיר החדשה רובם עשויים מאותה אבן, בדומה לאבן הירושלמית, אבל בין הבניינים והשכונות אין ממש קשר. במקום בו המערכת אמורה לחבר בין הפרטים אתה מגלה בעיקר כיעור. הרחובות שמובילים בין השכונות לא נראים ממש כמו רחובות, המדרכות עקומות ומטונפות, ומה שיכולה הייתה להיות עיר יפהפייה, הופכת להיות מקום די מכוער שנועד לדחוס כמה שיותר אנשים. האנשים מסבירי פנים. גם לישראלים, לא משנה איזה סוג של ירדנים (או סורים) פגשנו. האוכל לא פחות ממהפנט. מדובר במומחי החומוס מספר 1 בעולם. אבל התחושה היא כאילו אנחנו במאה ה-19. עוד מעט תגיע המאה ה-20 ותשטוף את השיטה המלוכנית הדי צבועה הזו.

דווקא בענייני ביטחון הירדנים משקיעים הרבה יותר. בכמה ערים בעולם תפגשו בכניסה למלון מכונת שיקוף לבדיקת תיקים כמו בשדה התעופה, לא משנה מה השעה שבה תרצו לחזור לחדר? השוטרים הרבים גם מטרידים לא מעט את הרוכלים המסכנים שמנסים לנצל את יום החג של המשחק כדי לחסוך כמה לירות ליום סגריר. את עבדכם הדי נאמן, למשל, כייסו בשיטה מאוד מקצועית, עם צוות של חמישה אנשים לפחות שארבו ללבנים העשירים שינחתו על הירח שלהם. השוטרים ממשיכים להיות נוקשים לגבי כל פרט ופרט. לצופים מותר לצעוד רק על השבילים הסלולים מסביב למגרש, ומי שינסה לקצר יפגוש שוטר ירדני נחוש. בדיוק כמו מי שיתיישב יותר מדי זמן על אחת החומות מחוץ לאצטדיון.

ולא, זו לא רק האבטחה שנדרשת בגלל אלפי הישראלים יוצאי אורוגוואי שחצו את הגבול. זה הרבה מעבר לכך. לא ברור מדוע צריכה היתה המשטרה לחשוש כל כך מאנשים שוחרי שלום כמו אוהדי הכדורגל הירדנים. במצב של 0:4 לאורוגואי, למשל, נכנסו לאצטדיון עוד כמה מאות חיילים, שהקיפו ממש את המגרש, ופניהם ליציע. גם כשההשפלה הספורטיבית הושלמה, שום סכנה לא הורגשה באוויר. חלק מהירדנים פשוט הלכו הביתה, אחרים החלו לעודד את אלילי המשחק שהם רגילים לראות בעיקר על המסך. קללות לא היו שם, אלימות לא נראתה באופק, אבל במקום בו מחזיקים את האנשים בחבל קצר, לא לוקחים שום סיכון.

נבחרת ירדן, לפחות ליום אחד, הייתה חלק מאותו חבל. החיבור הנפלא שהיא העניקה באותם יום לאותם מיליונים, נראה גם קצת מלאכותי. מין הזיה כיפית שאף חובב כדורגל שהגיע למשחק ימהר לשכוח, אבל עדיין הזיה. מפגש עם אוהדי אורוגוואי ביציע מציג לך בדיוק את התמונה הנגדית, בדומה לפער שאוהדי הכדורגל של נבחרת ישראל נתקלים בו כאשר הם פוגשים בתרבויות כדורגל מפותחות יותר. כאן, ביציע של אוהדי אורוגוואי, מתמקמת משפחת כדורגל אמיתית שצועדת ביחד כבר הרבה מאוד שנים, אפילו שעבור חלק מהאנשים זו היתה פעם ראשונה במשחק של אורוגוואי. השירים עוברים איתם מדור לדור, וגם אלו שהגיעו במיוחד מדרום אמריקה מודעים לחיזוק שהם אמורים לקבל מאורוגוואים שמתכננים להגיע מישראל. אחד מהם, שעבר 24 שעות באוויר עד שנחת בירדן, מספר לכתב הבי.בי.סי בכניסה למגרש על אחיו הלא רשמיים שאמורים לבוא מישראל, כאילו היו חלק ממנו למרות שלא הכיר אותם. כאילו הם גדלו יחד ביציע. זו מסורת כדורגל מאוד מפותחת, שהולכת הרבה שנים אחורה. ביחד עם אותם אלפים ישב השוער הפצוע פרננדו מוסלרה, ואימו של אדינסון קבאני, כמו רקמה אנושית אחת חיה. כדי לנצח את הרקמה הזו צריך יותר מהבלחה מקרית של נבחרת קטנה בבית האסייתי.

גם הבוקר שאחרי המשחק מדגיש באיזה מקום נמצאת ירדן באמת. כותרות העיתונים כאילו נכתבו על ידי השב"כ המקומי. המילה השפלה לא הייתה שם, הפרשנים לא באמת חתכו את השחקנים, והטקסטים נעו סביב התיאורים על המאמץ שגילו הבחורים המקומיים שלא הספיק הפעם. בצד כבר חגיגות יום ההולדת למלך חוסיין המנוח. הירדנים עצמם לא מאוכזבים. חלקם מזכירים את תבוסת סעודיה לגרמניה 8:0 במונדיאל כמשהו שיש להתבייש בו יותר, ואחרים פשוט מציינים שזו תוצאה סבירה מאוד לנבחרת מהמקום ה-70 בעולם מול נבחרת במקום השישי. אף אחד לא חושד שערב המשחק היו נערות ליווי במלון, כולם נזכרים בפנים סמוקות בחוויה הכיפית שהם עברו לא מזמן. צריך יותר מחמישייה אורוגוואית ברשת כדי לזעזע את העולם המעט דמיוני הזה.