בליגה משלנו

לפני כמה ימים העפנו מבט בליגות הספורט הגדולות בעולם, ולעסנו כמה מהמספרים המייצגים את היקפם, בנסיון לקבוע מהי הליגה הגדולה מכולן.ועם כל הנתונים האלה מול העיניים לא יכולנו להימנע מהשאלה הכל כך טבעית - "איפה השלולית שלנו עומדת ביחס לכל זה?". שאלה קצת מצחיקה, כי כולם יודעים שהשניים – צמרת הספורט העולמי והספורט הישראלי – לא חולקים בכלל את אותו יקום. אם הצמרת העולמית היא רכבות מגלב, אצלנו עוד לא גילו את הקיטור. אם הם מטוסים על קוליים, אצלנו עוד מחכים שייפול לניוטון התפוח על הראש.

במונחי הכתבה ההיא (ראה קישור למטה), הרי שליגת העל ע"ש פלאפון בישראל נראית כך:

קבוצות: 12, 33 מחזורים.
אוכלוסיה: 6.1 מיליון.
ממוצע צופים למשחק: כ-4,000.
הכנסה: כ-13 מיליון דולר, שזה 65,000 דולר למשחק. (הנתונים מתבססים על חוזה השידורים הקיים).

תחרותיות: חמש אלופות בעשור האחרון. תחרותיות היא לא הבעיה בכדורגל הישראלי, ומועדון של ארבע קבוצות על דווקא יכול להיות מתכון לאיזון פורה, כל עוד דואגים שגם השמונה האחרות לא יגוועו.

יחסי חוץ: לא ממש רלוונטי. כמה מאות אלפי ישראלים שרק גרים בחו"ל וניזונים בעיקר דרך האינטרנט. כאלה יש לכל ליגה בעולם.

גזר הדין ברור - לא באותה ליגה. השוואה לא הוגנת? בוא ונסתכל נמוך יותר.

כדי לקבל אינדיקציה על מקומנו ביחסל צמרת העולמית, מספיק להסתכל על המדרגה הכי נמוכה בחבורת הגדולות - ליגת הפוטבול האוסטרלית, שמחלקת לקבוצות כ-150 מיליון דולר בשנה. אצלנו הסכום הזה עומד על 13 מיליון דולר (60 מיליון שקל). מעניין לציין שהיחס הזה (11:1, בקירוב), דומה מאד ליחס בין ממוצע הצופים בליגה שלהם ובזו שלנו.

במשחקי הליגה האוסטרלית צופים כ-40,000 איש בממוצע, או פי עשרה מאשר אצלנו. נכון שאוסטרליה היא מדינה בת קצת פחות מ-20 מיליון איש (כלומר פי 3 מאיתנו), אבל כשנזכרים ש-10 מקבוצות הליגה באות מהעיר מלבורן (3.5 מיליון תושבים בערך), אז המצב די מתאזן.

אבל אתם יודעים מה? נרד לגמרי לקרקע האפורה שסביבנו, נעזוב את אוסטרליה, למרות שהתל"ג שלה גדול משלנו רק ב-25 אחוז. ניקח לדוגמא שכנה הרבה יותר קרובה. קפריסין. זוכרים? שכנה ישנונית, נחותה מאיתנו בעליל, זו שאנחנו כל כך מזדעזעים בכל פעם שהיא מעיזה לנצח אותנו. בקפריסין מגיעים לכל משחק בליגה הבכירה מעל אלפיים איש בממוצע. אז ניצחנו אותם, נכון? אולי, אבל בקפריסין חיים רק כ-800 אלף איש. כלומר בהשלכה לגודל האוכלוסיה שלנו, שקולה הכמות למשהו כמו 16,000 איש בכל משחק – פי ארבעה מאיתנו.

עוד השוואות רלבנטיות? דנמרק וסקוטלנד, מדינות בעלות אוכלוסיה קטנה משלנו, מעמידות ליגות ששמות את שלנו בצל בכל הנוגע לכמות ההכנסה, למספרי הצופים וגם להצלחה הבינ"ל. זה לא הגודל, וזה לא הכסף. זה הניהול.

מסתבר שגם בעידן הטלוויזיה, לה סוגדים גברי, בריקמן ושות', עדיין חשוב מאד לשים ישבנים ביציעים. יציעים מלאים יוצרים את הזמזום בעיר, שמושיב אנשים מול הטלוויזיה אפילו אם הם לא חולים על המשחק – רק כדי להיות מעודכנים בשיחה ליד הקפה מחר במשרד. עם ישראל אוהב להתגודד בהמוניו, ואם יספקו לו סביבה מושכת ומוצר מעניין, הוא יעשה את זה גם במגרש הכדורגל.

כמובן שבשביל לשים את כל הישבנים האלה ביציעים, חשוב שחוויית האצטדיון תתקשר עם קצת יותר קלאסה מאשר חפוז במועדון בריאות באלנבי. צריך שיהיה נעים לשבת, ונעים להסתכל מסביב, ושיהיה מעניין ומיוחד גם לפני שמתחיל המשחק וגם במחצית, ושיהיה נעים במידה מינימלית להשתין. צריך שהכספים יחולקו ככה שגם הקבוצות הקטנות יוכלו לחיות, כי בלעדיהן אין לגדולות על מי לתפוס תחת. בכל מקום יש פאשלות. מה שצריך אצלנו הוא שפאשלות יהיו זרזים לתיקון, לא מתג למחול מוכר לעייפה של תירוצים והשתלחויות.

צריך שמי שמנהל את העסק יבין שלדחות את פתיחת הליגה בגלל הטלוויזיה זה עולם הפוך, ושדחיית שריקת הפתיחה היא בדיוק מה שיחזק את החשש מפני השקעה במניה של ליגת העל. בשביל כל זה צריך שבראש ההתאחדות, או המינהלת, או הפוליטבירו של הכדורגל שלנו יעמוד אדם שרואה בתפקידו יותר מאשר נבוט לחבוט בו, יותר מהארכה מלאכותית לסיגר שלו, ויותר מתותב לחסכים שלו.

בפעם האחרונה שהסתכלתי, זה עוד לא קרה. עד שזה יקרה, נצטרך להסתפק בהתעלות מקרית של קבוצות שמדי פעם מצליחות יותר מהגובה שלהן, כמו הפועל ת"א של אשתקד ואולי מכבי חיפה של השנה, כדי לחצוב לעצמנו פינה מינימלית באירופה ולהשתתף במשחק המעניין באמת.

כן, אמרתי אולי מכבי חיפה. מי שחושב ש-0:2 ביתי הוא יתרון מוחץ, מול קבוצה מנוסה בהרבה, שלא יתפלא אם ימצא את עצמו בעוד פחות משבועיים עומד בתנוחה הישראלית כל כך, עם הזהו ביד והפרצוף הדבילי של "למה זה תמיד קורה דווקא לנו?". שיהיה בהצלחה.