פוטבול: בדרך לאנדזון

מעניין לעקוב אחרי התגלגלות המילה "דיווה" ממשמעות המילה בלטינית – מקור השם הוא המילה 'אלה', שניתנה לזמרות אופרה שכבשו את הבמה בזכות קול הסופרנו שלהן. כיום, הוא כבר ניתן לכל אישה בעלת כישורים יוצאי דופן על הבמה, ובכלל. הגלגול הזה ממשיך ומגיע גם ל-NFL, שם למילה "דיווה" יש משמעות שלילית יותר מאשר זו המתארת את ביונסה. הביטוי מתייחס לתופסים שמתנהגים ברהבתנות יתר ומופנית כלפיהם ביקורת, כיוון שיש כאלה שטוענים שעמדת התופס היא הקלה ביותר. באופן ככלי, תפקיד התופס הוא לשנן את מסלול הריצה, לדעת באיזו שנייה בדיוק להפנות את הראש וכמובן, לתפוס את הכדור. זה בטח לא משהו שצריך לזלזל בו, כי בסופו של דבר רק האתלטים הגדולים ביותר בעולם מסוגלים לעשות זאת ביכולת גבוהה ובעקביות, אך כאשר משווים זאת לתפקידים אחרים על המגרש, בעיני רבים תפקיד התופס פחות מורכב.

כך לדוגמא, שחקני ההגנה חייבים להתאים את הוראות המאמן למה שבפועל מתרחש על המגרש, כאשר מדובר במיוחד בליינבקרים ובסייפטי, שצריכים להתכונן לשני סוגי התקפה. בהתקפה, על הרצים האחוריים להראות כוח ויכולת חסימה כדי להגן על הקוורטרבק ולמרות שיש צורך ביכולת חסימה גם מצד התופסים במספר מהלכים, מעולם לא שמענו על קבוצה שהחתימה תופס כי הוא יודע לחסום. יש כאלה שאף יטענו שעמדת הפאנטר נחשבת ליותר מסובכת, שכן השחקן לא רק בועט את הכדור לשטח מאוד ספציפי (או לפחות מנסה לכוון לשם), אלא גם צריך לתפוס אותו והתרומה שלו למשחק נמדדת במספר שניות מוגבל, מה שמעלה את רמת הלחץ.

אם כן, בעוד עמדות אחרות נמדדות על שיטת משחק וטכניקה, עמדת התופס נשענת בעיקר על מהירות ואינסטינקטים. למרות זאת, היא נחשבת לזוהרת מכולם ומצטלמת הכי טוב בטלוויזיה, בין אם זה בתפיסה ביד אחת או הישענות על קצה האצבעות במטרה להשאיר את המהלך בתחומי המגרש. הבעיה היא שהתופסים חייבים את הכדור כדי לבצע את עבודתם וכמו שאנחנו יודעים, הכדור הולך רק לשחקן אחד בכל מהלך, כך שיש מלחמה אדירה בין עמדות ובין תופסים, מה שיוצר תחושת "מגיע לי יותר".

וזה בדיוק מה שראינו ביום ראשון בדטרויט, שם התופס של דאלאס, דז בריאנט, עורר מהומה כאשר פתח בסדרת צעקות על ספסל הקבוצה ודרש יותר. למען האמת, הדרמה החלה עוד בשבוע שעבר, אז החליט בריאנט לשתף בהשקפת עולמו. "אני מאמין שאני יכול לעשות כל דבר שהוא עושה", הוא אמר והתכוון לתופס העל של הליונס, קלווין ג'ונסון, "אני לא רוצה להשוות את עצמי לאף אחד. אני חושב שקלווין הוא הכי טוב במה שהוא עושה, ואני חושב שאני הכי טוב במה שאני עושה". בריאנט תיאר במדויק את מה שקרה במהלך המשחק. שני טאצ'דאונים היו לתופס של הקאובויס, אחד מהם לא פחות ממדהים והם שמו את הקבוצה בעמדה מעולה לנצח, אבל בסופו של דבר הקאובויס נכנעו ליכולת פנומנאלית של ג'ונסון, שסיים עם 329 יארדים, המספר השני הגבוה בהיסטוריה לתופס.

ג'ונסון הוא מהסוג השני של התופסים, "האנטי-דיוות" אם תרצו. אלה שמורידים את הראש, לא מדברים בתקשורת ובאים לעבוד בכל יום על כר הדשא. למרות שהוא התופס הטוב ביותר בליגה, יש לו רק פרסומת אחת בטלוויזיה וגם בה משווים אותו למכונית יוקרה כדי להראות עד כמה קלאסי ושקט הוא. בריאנט הוא בדיוק ההפך, הטיפוס הצעקני ולפעמים גם מעצבן, זה שכבר הושעה ממשחקים בקולג', עבר שימועים במשטרה עקב ריב עם אימו והיה צריך להגיע לבית משפט בשל חוב על סך 240 אלף דולר לחנות תכשיטים. אם בזמן המשחק נראה שהצעקות על הספסל היו עוד אקט של דיווה שרוצה את הכדור יותר, קטעי הוידיאו והגישה המדהימה שנותנת לנו הליגה לדברים מגלים תמונה שונה. כן, דז צעק והשתולל, אבל אלה היו צעקות חיוביות בניסיון לדרבן את הקבוצה. "אנחנו הכי טובים שיש ב-NFL", הוא אמר לעבר טוני רומו, במטרה להכניס אנרגיות בקוורטרבק שלו.

את המשחק הפסידו הקאובויס ממש במהלך האחרון ונדמה שמדי שבועיים הם מוצאים דרך חדשה ומקורית יותר לרשום הפסד. אבל ההתנהגות של בריאנט ביום ראשון לא הייתה של דיווה כפי שציירו זאת מספר כלי תקשורת, אלא של שחקן שרוצה לנצח, של אחד שלא מוכן להיות מושפל שוב. נמאס לבריאנט להיות בצד המפסיד, הוא יודע שהוא טוב והוא יודע שהקבוצה שלו מסוגלת להגיע לפלייאוף ולהתמודד כשווה מול כל קבוצה. אולי הוא השעון המעורר שהקבוצה צריכה בדקות האחרונות כדי לוודא שהיא לא מאבדת את הראש כרגיל. אולי ההתפרצות שלו בסוף המשחק היא בדיוק מה ששחקני הקאובויס צריכים, כי לאורך 59 דקות נראה היה שהם שווים ניצחון. לכן, אוהדי דאלאס צריכים לתמוך בשחקן שלהם וברגשות שהוא הציג אם הם רוצים שינוי. הוא האיש שלכם, תנו לו את הכדור.

בכלל, השבוע השמיני היה שבוע ענק לתופסים: הרוקי קני סטילס רשם 129 יארד בשלוש תפיסות בלבד והוסיף צמד טאצ'דאונים בניצחון של ניו אורלינס. ג'ורדי נלסון נהנה להיות המטרה העיקר של ארון רוג'רס וסיםם עם 123 יארדים וצמד. ג'וש גורדון אולי הפסיד, אבל המניות שלו ממשיכות לעלות עם 132 יארדים מול ההגנה החזקה של הצ'יפס וכמובן, מרווין ג'ונס שהגיע משום מקום ורשם שיא מועדון של ארבעה טאצ'דאונים באוויר בניצחון הבנגאלס על הג'טס.

הקרקס הנודד של ה-NFL סיים ביום ראשון בערב את הופעותיו בלונדון לעונת 2012 עם הניצחון הקל של סן פרנסיסקו על ג'קסונוויל. למרות שלא היה מדובר באחד המשחקים האטרקטיביים של המחזור, למעלה מ-80 אלף צופים מילאו כל מושב באצטדיון וומבלי. זו העונה השישית בה יש נוכחות של ה-NFL בבירת הממלכה והליגה הכריזה שבשנה הבאה היא מגדילה את כמות המשחקים בוומבלי לשלושה, כך שבין היתר, אוהדי הקאובויס בישראל לא יצטרכו לחצות את האוקיינוס כדי לחזות בעוד איבוד יתרון בדקות האחרונות של המשחק. לנו, הקהל הישראלי, מדובר בהכי קרוב לדבר האמיתי שאי פעם נקבל, אבל השאלה שמרחפת באוויר כבר מספר שנים היא לגבי קבוצה בלונדון.

הקומישינר רוג'ר גודל ציין בפני העיתונאים הבריטים כי הוא מעוניין לראות קבוצה בעיר, אך שאלות רבות נותרות לא פתורות. הבדלי השעות והמרחקים העצומים חשובים, אבל העניין העיקרי פה הוא השאלה האם לונדון מסוגלת להחזיק קבוצת NFL קבועה. ייתכן ומדובר בטרנד נוכחי, שיכול להחזיק לערב יום ראשון אחד או שניים ואפילו שלושה בעונה, אבל במשך שמונה שבועות כנראה שיהיה קשה מאוד להילחם מול מנצ'סטר יונייטד, ארסנל, צ'לסי וליברפול על כיס הציבור. לכן, גודל מבין שהמטרה העליונה יותר כרגע היא לבנות תשתית ונוכחות קבועה, כזו שתחנך את הציבור לפוטבול.

ה-NFL מסתכל בקנאה על ההצלחה של ה-NBA בסין. שם, נדרשו כמעט שלושה עשורים עד שליגת הכדורסל הטובה בעולם הגיעה למספרים של 3.3 מיליארד כניסות לאתר האינטרנט של הליגה בעונה שעברה וכמובן שאסור לשכוח את חשיבותו העצומה של יאו מינג בפריצה הזו. לעומת זאת, ב-NFL הנוכחות האירופאית היא מינימאלית ואפשר לספור אותה על כף יד אחת. פיטר קינג מ"ספורטס אילוסטרייטד" דיווח שהשלב הבא יהיה שמונה משחקים בעונה בוומבלי, עם 16 קבוצות שונות, כאשר המשחקים יתקיימו אחת לשבועיים. גודל שלל בסוף השבוע אפשרות של אירוח הסופרבול מעבר לאוקיינוס, בטענה שרק עיר עם קבוצה פעילה יכולה לארח את המשחק הגדול.

ממש במקביל, עומדת בצד אחת הערים החזקות והעשירות ביותר בארצות הברית, לוס אנג'לס ומשתוקקת לקבל את ה-NFL בחזרה אחרי 20 שנה. עיר המלאכים היא השנייה בגדולה בשוק הטלוויזיה במדינה ושלוש הצעות לבניית אצטדיון כבר הוגשו לליגה ולעירייה. מכיוון שלליגה אין רצון להוסיף קבוצה, הכיוון הוא להעביר את אחת הקבוצות הקיימות ל-LA והשם הראשון שעולה לראש הוא שמה של ג'קסונוויל, אבל לקבוצה יש חוזה עם האצטדיון הנוכחי עד 2029 ובשנה שעברה, הבעלים החדש שהיד חאן כבר השקיע 63 מיליון דולר בשיפוצים. בנוסף, חאן הוא הבעלים החדש של פולהאם וגם הוא בעיקר פוזל לכיוון לונדון והסכים לשחק משחק ביתי אחד בוומבלי בארבע השנים הקרובות.

הקבוצות הנוספות שאפשרות מעברן ללוס אנג'לס עולה לשולחן הדיונים הן סן דייגו צ'ארגרס, סנט לואיס ראמס ואוקלנד ריידרס, כאשר השתיים האחרונות כבר היו בעברן חלק מעיר המלאכים. סן דייגו ואוקלנד מחפשות אצטדיון חדש, אבל נדמה שהריידרס ינסו להקדים את הצ'ארגרס במרוץ, במיוחד לאור המעבר של סן פרנסיסקו לסנטה קלרה בעונה הבאה, מעבר שנעשה במטרה למשוך את אנשי הכסף הגדול של מפרץ קליפורניה. אגב, גם קבוצת הכדורסל של האזור, גולדן סטייט ווריירס, עוזבת את אוקלנד לטובת סן פרנסיסקו. הרעיון הזה נמצא כבר מספר שנים באוויר, אבל הוא עדיין בערפל ואנחנו עשויים בהחלט להתעורר בוקר אחד במהלך הפגרה ולגלות שללוס אנג'לס יש קבוצת NFL. מצד שני, אנחנו יכולים למצוא את אותן קבוצות באותן ערים עד סוף העשור הנוכחי.

יום ראשון, חצי שעה לפני בעיטת הפתיחה, נצפו ברחוב דיזנגוף חולצות של וינס וילפורק, בן רות'ליסברגר ואפילו בחור עם כובע של הג'איינטס. יכול להיות שרוג'ר גודל צריך להסתכל עלינו? נראה לכם שגודל יאהב את אצטדיון רמת גן המפואר?

הבשורה החדשה מפילדלפיה היא לא בדיוק מה שצ'יפ קלי תיכנן כאשר עזב את אורגון לטובת האיגלס והתקפת הנו-האדל המהירה והחדשנית שלו נתקעת זה שבוע שני ברציפות ללא טאצ'דאון. למעשה, לקבוצה היו 15 פאנטים, חמישה איבודים אוויריים ופאמבל. למרות התוצאות, קלי טוען שהקבוצות עדיין לא עלו על תוכנית המשחק שלו ומדובר רק בעניין של הוצאת לקויה לפועל. "אני יכול לומר בדיוק מה פייטון מאנינג הולך לעשות ועדיין אי אפשר לעצור אותו מלבצע את זה", אמר המאמן המתוסכל.

קלי צודק והבעיה שלו היא לא שיטת המשחק ולא היעדר התלבושות הזוהרות כמו בימיו באורגון, אלא דווקא חומר השחקנים. דבר ראשון, הגנות ה-NFL הרבה יותר מוכשרות ואתלטיות מאלה שהוא ראה ב-Pac 12, מה שמקשה על המהלכים שנראו קלים כל כך בקולג'. בנוסף, הקרוסלה בעמדת הקוורטרבק נמשכת אחרי שמייקל ויק שוב נפצע במשחק נגד הג'איינטס והמאמן נאלץ לזרוק למים הקרים את הרוקי מאט ברקלי, איתו הקבוצה לא הצליחה לשים ולו נקודה אחת על הלוח. "זה לא רק הקוורטרבק, זה כולנו", ניסה המאמן להוריד מהלחץ מברקלי, "זו אותה קבוצה שבששת המשחקים הראשונים הייתה בקצב של שבירת שיאים. אנחנו לא הולכים לעשות משהו חדש, רק להירגע ולהוציא לפועל טוב יותר את הדברים".

האיגלס באמת היו בקצב מרשים בששת המשחקים הראשונים של העונה, כאשר רשמו 425 יארדים לפחות בכל משחק ושמו בממוצע 27.7 נקודות על הלוח. אלא שמאז, בשני המשחקים האחרונים גם יחד, הם צברו 379 יארדים בלבד. עוד מעניין לגלות שלמרות השיטה החדשה, האיגלס רושמים רק חצי מהלך בממוצע למשחק יותר מאשר בעונה שעברה. חוסר היכולת בעמדת הקוורטרבק לבצע מהלכים מעבירה את האחריות לרץ האחורי, לשון מקוי, אך הוא חסר אונים מול ההגנות שמתכוננות בהתאם ובידיעה שהוא היחיד שמסוגל להזיז את השרשראות קדימה. ביום ראשון האיגלס ישחקו מול אוקלנד ושוב זהותו של הקוורטרבק הפותח לא ידועה. ניק פולס מתאושש מזעזוע המוח ומהמשחק הנורא שלו נגד דאלאס וינסה להגביר את קצב האימונים השבוע. בשבועיים האחרונים ראינו שברקלי עדיין לא מוכן לרמה של הליגה ואם שוב יצטרך לפתוח, הוא ינסה איכשהו לשחזר את ימיו מ-USC. למרות ההתחלה החלשה של האיגלס, לא כדאי לשפוט את קלי עד שיקבל חומר שחקנים שמיועד לתוכנית המשחק שלו. האיגלס ביצעו את אחד המהלכים המעניינים בפגרה האחרונה עם ההחתמה של המאמן והם חייבים להבין שרק סבלנות ובנייה נכונה בעזרת הדראפט תוכל להביא לתוצאות בעונות הבאות, גם אם לא בזו הנוכחית.