תקציר הפרקים הקודמים
מאזן בעונה שעברה: 35:47, מקום 6 במערב בעונה הרגילה.
סיימה את העונה: הפתיעו את דנבר בסיבוב הראשון בניצחון 4:2, נכנעו לספרס בסיבוב השני באותה תוצאה.
קצת לפני שריקת הפתיחה, הווריורס הצליחו להחתים את סטף קרי על הארכת חוזה בסך 11 מיליון דולר לעונה. בהתחשב בפציעות הרבות, לא היה ברור האם מדובר במחיר מציאה או בזבוז כסף. בתום העונה, הקונצנזוס הוא שמדובר במחיר מציאה. קרי פתח את העונה בגמגום (37% מהשדה בשבעת המשחקים הראשונים), אבל הביטחון שלו עלה, והוא התחיל לצלוף שלשות בלי הכרה. השיא היה בהופעה הבלתי נשכחת במדיסון סקוור גארדן, 54 נקודות ו-11 שלשות מ-13 ניסיונות. במשחק האחרון של העונה הוא הצליח לשבור את שיא השלשות לעונה אחת שקבע ריי אלן, והעמיד אותו על 272. הנתון המדהים הוא שקארי קלע מקשת ה-3 ב-45.3%, אחוז גבוה יותר מאחוז השדה שלו (45.1) ושל עוד שחקנים רבים בליגה.
גם קליי תומפסון לא טמן ידו בצלחת. הוא קלע 211 שלשות ב-40%, ו-483 השלשות המשותפות שלו ושל קארי זה שיא ליגה נוסף לשני שחקנים מאותה קבוצה. בזכות השניים האלה הווריורס הובילו את הליגה באחוזים משלוש. מבחינת מספר הזריקות הם היו הרחק מאחורי מהניקס והרוקטס. הם היו הכי יעילים, וזה קשור לסגנון שהטווה מארק ג'קסון.
ההתקפה של הווריורס התבססה בעיקר על קרי וקליי, כשכל הקבוצה עובדת בשביל לשחרר אותם לזריקות. קרי התחיל כרכז ובהמשך נתן לג'ארט ג'ק לנהל את ההתקפה, כשהוא עובר לעתים לעמדת השוטינג גארד. דייויד לי וקרל לאנדרי היו אחראים על הנקודות בפנים. בהגנה ג'קסון אתגר את היריבות לנצח אותו מחצי מרחק. התיאוריה הייתה לקחת ליריבה את קשת השלוש, ואת הנקודות מתחת לסל, ולהכריח אותה לזריקות מחצי מרחק, החלק שממנו שחקנים קולעים ביעילות הכי נמוכה. ההגנה הזו היא האופנה הנוכחית אצל מאמנים צעירים, רמת הביצוע משתנה מקבוצה לקבוצה. עם בוגוט זה עובד טוב, בלעדיו, בינוני.
בפלייאוף הווריורס הראו קשיחות ונחישות. שתי הסדרות התחילו בהפסדים כואבים, ובשתיהן הם הצליחו לחזור לסדרה במשחק השני עם ניצחון חוץ חשוב. מול דנבר הם הפסידו את דייויד לי לפציעה, והפסידו לסל ניצחון של אנדרה מילר. מול סן אנטוניו הם איבדו יתרון 16 נקודות בדקות הסיום והפסידו אחרי שתי הארכות. בעבר הפסדים כאלה היו שוברים את הלוחמים, אבל לא הקבוצה של מארק ג'קסון, שהראתה אמונה עצמית, ביטחון, והמון כישרון.
כמעט כולם שיפרו את המשחק שלהם בפלייאוף. קרי שיחק כמו סופרסטאר, השתלט על המשחק ברבע השלישי והוכיח שהוא מכונת קליעה בלתי עצירה. בוגוט סגר את הרחבות וניקה את הלוחות. תומפסון קלע ושמר, בארנס ניצל את ההתרכזות בקלעים להעלות ממוצעים, וג'ק תפקד כמו רכז ראשון של קבוצת פלייאוף.
הניסיון של הספרס ופופוביץ' הכריע את הווריורס הצעירים שהראו המון פוטנציאל. חלק מזה קשור גם לעובדה שקרי ובוגוט סבלו מפציעות קרסול וככל שהפלייאוף התארך, הכאבים גברו.
אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון
באו: אנדרה איגודלה, מאריס ספייטס, ג'רמיין אוניל, טוני דגלאס, נימניה נדוביץ' (רוקי), אוגנן קוזמיץ' (רוקי, בחירת סיבוב שני מ-2012), סת' קארי (אח של).
עזבו: ג'ארט ג'ק, קארל לאנדרי, ריצ'רד ג'פרסון, אנדריס בידרינס, ברנדון ראש.
הציפייה של אוהדי הווריורס הייתה לקיץ רגוע מהקבוצה. הסגל הצעיר, ההצלחה היחסית בפלייאוף, והעובדה שהקבוצה קרובה למס המותרות רמזה על קיץ רגוע, שיתרכז בעיקר בהחזרתם של ג'ארט ג'ק וקרל לאנדרי, שני שחקני ספסל חשובים. הנהלת הקבוצה החליטה לחשוב בגדול.
בתחילה הם רדפו אחרי דוויט הווארד, למרות הסיכויים הנמוכים, ולפחות לפי השמועות הצליחו להרשים אותו. כשהבינו שהוא לא מגיע, הם חטפו את אנדריי איגודלה מהשוק החופשי. לווריורס לא הייתה אפשרות להחתים אותו, כיוון שהם היו עמוק מעל גג השכר. בשביל לייצר מקום הם שלחו את החוזים הרעים של אנדריס בידרינס, ריצ'רד ג'פרסון וברנדון ראש ליוטה, עטופים בשתי בחירות סיבוב ראשון (2014, ו-2017). הם לא עצרו פה. אם היו מחתימים את איגודלה בצורה ישירה, לא היו יכולים להחתים שחקנים נוספים, אז הם שכנעו את דנבר לשלוח להם את איגודלה בעסקת החתם והעבר, והצליחו לשמור על היכולת להחתים שחקנים נוספים בשוק החופשי.
הם הביאו את מוריס ספייטס וטוני דגלאס כמחליפים לקרל לאנדרי וגארט ג'ק שעזבו, והוסיפו את ג'רמיין אוניל, נימניה נדוביץ' ואוגנן קוזמיץ' לספסל. קיץ מאוד פורה עבור קבוצה שלא הייתה אמורה לעשות יותר מדי.
אנדרה איגודלה (הוא לא אוהב שקוראים לו איגי) מספק לווריורס סטופר הגנתי. בפלייאוף קליי תומפסון נאלץ לשמור על הכוכב של היריבה, והוא עדיין לא ברמה הזו. בהתקפה איגודלה אמור לתפקד כמנהל משחק נוסף, ליד או במקום קרי, התפקיד אותו מילא ג'ק. היתרון של אנדרה על ג'ק הוא שהשילוב ההגנתי יעבוד טוב יותר.
דגלאס הגיע לווריורס בעיקר כי הוא השומר קרי הכי טוב שיש בליגה. הקושי העיקרי בלשמור על קרי הוא העלייה לזריקה מכדרור. זו זריקה שכמעט בלתי אפשרי לעצור, וקרי מבצע אותה בצורה מושלמת. במשחקים מול סקרמנטו, דגלאס התמודד עם זה היטב, ושכנע את ראשי הווריורס שעדיף שיהיה איתנו ולא נגדנו. דגלאס לא יוכל להחליף את ניהול המשחק של ג'ק, אבל מדובר בשומר מעולה, שיכול לספק קליעה מחוץ לקשת.
ספייטס משדרג את הגודל של הקו הקדמי. לאנדרה ולי טיפה נמוכים ומתקשים לשמור על שחקנים כמו דאנקן או גאסול. ספייטס יוכל לספק את הגודל הדרוש, בהנחה שמארק ג'קסון יצליח לשכנע אותו לשחק הגנה. ג'רמיין אוניל הוא תוספת מבורכת. השאלה היחידה היא האם הוא באמת בריא, או שהעונה האחרונה הייתה תוצרת של הצוות הרפואי של פיניקס.
מה מי מו
חמישייה: סטפן קרי, קליי תומפסון, אנדריי איגודלה, דייויד לי, אנדרו בוגוט
ספסל: טוני דגלאס, קנת' בייזמור, האריסון בארנס, מוריס ספייטס, ג'רמיין אוניל, דריימונד גרין, פסטוס אזילי (פצוע, יחזור בפברואר), נמניה נדוביץ', אוגנן קוזמיץ', סת' קארי.
מאמן: מארק ג'קסון, עונה שלישית בליגה ובווריורס.
מועמד לפריצה: האריסון בארנס אמור לרדת לספסל ולפנות את המקום בחמישייה לאנדרה איגודלה. לא סיטואציה אידיאלית לשחקן שנה שנייה. העניין הוא שבארנס יכול רק להרוויח מזה. הוא יהיה השחקן הראשון לעלות מהספסל, כשלמעשה הוא יכול להחליף כל שחקן בחמישייה. הוא ישחק דקות משמעותיות, ורוב הדקות שהוא על המגרש, הוא יהיה ספק הנקודות העיקרי. בארנס הוכיח בפלייאוף שכשנותנים לו, הוא לוקח. כששמו עליו שומר נמוך, הוא לקח אותו מתחת לסל. כששמו עליו שומר גבוה, הוא הוציא אותו החוצה. יש לו את הפוטנציאל להיות סקורר יעיל בליגה, ואם הוא יעשה עוד דברים כאלה הפופלריות שלו רק תעלה.
מועמד לדעיכה: הפציעה של דייויד לי, הראשונה המשמעותית בקריירה שלו, בפעם הראשונה שהוא מגיע לפלייאוף, היא סימן רע. הווריורס הסתדרו טוב בלעדיו, ולפי השמועות ניסו להעביר אותו בקיץ. הוא ספק נקודות וריבאונד אמין, אבל שומר בינוני ומטה. לי לא ייעלם לגמרי, אבל הדקות שלו ירדו בהדרגה, וגם המספרים.
אקס-פקטור: מעבר ליכולת הקליעה של קרי, את ההבדל הגדול בין קבוצת העונה הרגילה של הווריורס לקבוצה שהופיעה לפלייאוף עשה אנדרו בוגוט. הסנטר האוסטרלי לא היה כשיר במאת האחוזים (לפי מה שהוא אומר הכשירות שלו הייתה 40%), היו רגעים שהתקשה לרוץ, והדקות שלו היו מוגבלות. עם כל הבעיות, כשהוא היה על המגרש, הוא אטם את הצבע, וניקה כל כדור שחזר מהסל של הווריורס. הוא הוסיף גם כמה הטבעות מרשימות. עתה נראה שבוגוט ב-100% כשירות, והשחקנים האחרים טורחים להתפעל בטוויטר מהיכולת שלו. הוא יכול להיות אחד מחמשת הסנטרים ההגנתיים הטובים ב-NBA, וככזה, הוא הופך את הווריורס לקונטנדרים. צריך לזכור שבוגוט בשנת חוזה, מה שאמור להגביר אצלו את המוטיבציה.
ולכדור הבדולח
תסריט אופטימי: משחק 7, גמר המערב, שניות הסיום, הקליפרס\הספרס\הת'אנדר מובילים בנקודה על הווריורס. אנדרה איגודלה חודר, ומוציא כדור לסטף קרי לשלשה.
תסריט פסימי: משחק שביעי של העונה הרגילה. הסיוט הכי גדול של אוהדי גולדן סטייט מתממש כשסטף קרי חודר, דורך על הקרסול של אנדרו בוגוט, ושני השחקנים מסיימים את העונה.
תחזית: הווריורס מלאי אמונה וביטחון עצמי, וגם כישרון לא חסר. לפלייאוף הם אמורים להגיע, וקרי שחקן שיכול וצריך לסחוב אותם ל-4 האחרונות במערב. ביחד עם בוגוט הם יכולים להגיע גם רחוק יותר. רק שיהיו בריאים.