שתי דקות בגן עדן: יוסיפוביץ על מכבי חיפה מול באר שבע

לרווחת הצופה: אצטדיון קרית אליעזר שוכן דקה הליכה מתחנת הרכבת "בת גלים". הבעיה: הרכבות לא מסונכרנות עם זמני המשחקים, והאוהד לא יכול לסמוך על המונופול. אתמול, זה סוף סוף נראה קצת אחרת, כשרכבת מיוחדת הוקדשה לאוהדי הפועל באר שבע. זה צריך להיות דבר קבוע, ולא סיבה למסיבה. רוצים עוד, והרבה. רוצים שתעזרו לנו למלא מגרשים ולראות כדורגל.

קופות: נוער/חייל 40 שקל, מבוגר 80 שקל

קהל מכבי חיפה: כרגיל, האוהדים הירוקים מאיצים מעידוד למחאה בשבועיים. קרחות רבות נצפו ביציעים, שירה עדינה מדי, תמיכה דלה מדי. אין חלוץ, יש חלוץ, לקהל הזה יש כוח, וכפי שכולם יודעים - יש לו גם הרבה כוח שלילי. ציון: 5

קהל הפועל באר שבע: הופעה חסרת תקדים של הגמלים. זה התחיל, כאמור, ברכבות גדושות כל הדרך מהדרום. מי שנכנס לקרית אליעזר חטף הלם. לראשונה מזה שנים רבות רבות, קהל אורח עשה קונצרט לקהל הביתי. נוקאאוט, לא היתה תחרות. הכמות (גם היציע שליד נחכר לטובת האדומים), האיכות (תפאורה משובחת של בלונים) והדביקות. לפני המשחק, במהלכו, לאחריו. על המגרש עוד לא גילינו לגמרי מה מתבשל בבירת הנגב, אבל ביציעים, בלי ספק - יש לנו אימפריה. רק תמשיכו ככה. ציון: 10

פינת האנקדוטה: גם בעונה שעברה, במפגש הזה באצטדיון הזה, מכבי חיפה התקשתה לפרוץ את הקו. אבל בדקה ה-69 זה קרה. כבש: ויאם עמאשה.

***

39:26: מה עוד אתה צריך, תהה אל החלוצים והישיר מבט זועף לעבר שמעון אבוחצירא. ולפני שההוא ענה, אל החלוצים סידר שאלי חכמון יפרגן למספר 19 ירוק בבישול חייו. אבוחצירא אמר תודה, ועשה את מה שהוא עושה הכי טוב - החמיץ. הוא לא סתם החמיץ. הוא החמיץ עד כדי 15 נקודות בסטנגה. תחפשו את הנקודה בחיבור ולא תמצאו; רק אבוחצירא יכול לפגוע בה.

ההתקפה הקצרה הזו סימנה במדויק את מה שלמכבי חיפה אין ולא יהיה, כנראה, עד ינואר ואולי עד אוגוסט. כמה שניות קודם הרי ניסה אלון תורג'מן לעשות את הדברים שהוא עושה הכי טוב - לכדרר ולאבד. אותו תורג'מן יחמיץ עוד כמה פעמים גורליות במשחק, ואבוחצירא, כפי שהבנתם, יחמיץ עוד יותר. הפרצופים וההשטתחויות שלאחר ההחמצות הופכים טרגיים יותר וקומיים יותר - באותה מידה. לעתים היה נראה שהאישונים של שמעון יוצאים מהחור של האוזן. אם יכול היה, היה הופך היום למתכנת מחשבים כדי לנסות להחדיר וירוס ליוטיוב, רק שלא יפיצו את הבושה.

זה אולי ייתן 12 גולים העונה וזה אולי יפרוץ, אבל אחרי אי אילו נחמדויות וגישושים, זהו, די, אפשר לקבוע - למכבי חיפה אין חלוץ של מכבי חיפה.

העיניים מתמקדות באריק בנאדו, לאחר כל החמצה והחמצה. גם בסכנין, לא לשכוח, המשקופים רעדו והקורות קרסו. ועוד אחד, ועוד אחת. ובנאדו כבר נראה אחוז טירוף. הוא לא יודה בזה, הוא ייתן גב, הוא יתמוך ויפרגן. אבל השערות סומרות, ותספורת המוהק כבר מסרקת את עצמה. כי אמצע חזק דרשנו, והוא סיפק. והגנה מרוכזת דרשנו, והוא סידר. ובעשרה שחקנים אפילו הם התמודדו בכבוד יחסי. רק פוט דה בול אין דה באסקט. ונאדה. משקוף וקורה והחוצה. הקואץ' הגיע לעמדת הראיונות. הוא חייך והתלוצץ והראה שהוא לוקח הכול בקלילות, ואז נשא מונולוג של דקה, אמר תודה רבה והלך לתדהמת כולם. הוא עצבני? הוא ציני? אין לדעת. ועם החיוך הזה הוא פשוט נעלם. וחיפה? אחרי הכול, ולמרות שהיא לא מוצאת את הבפנים של המסגרת, היא עדיין לא יצאה מהתמונה. עוד מעט, עוד קצת.

39:45: באר שבע יצאה למתפרצת. חכמון וקווניו - לא אלי השופטים - פספסו אופסייד של דובב גבאי, שדהר ודהר למתפרצת. אבל בויאן שראנוב הדף. זה היה אחד המשחקים המרשימים של הסרבי בארץ הקודם. מספרים שהעבודה של גיורא אנטמן עושה פלאים. תראו מה עשה עם אוסטין אג'ידה. אותו אג'ידה, נראה על-אנושי אתמול. הוא תפס כדורים ששוער נורמאלי היה הודף והדף כדורים ששוער נורמאלי היה מוציא מהרשת. הראש מנסה לזכור הופעה כה מושלמת של שני שוערים באותו המשחק, אבל זה בכלל לא משנה. כי השוער הכי טוב אתמול בכלל לא לבש אפודה נוצצת.

39:49: אל הריבאונד ניגש מאור בוזגלו. כל אותם משקעים עצומים בין משפחת הילד ענק לתאגיד של יענקל'ה התנקזו לתוך כדור אחד. בוזגלו מעולם לא היה ממוקד יותר. מאור הכין את הגוף, ובום. אבל כשהתפזר העשן הלבן של יעקב בוזגלו, ברשת שכן דקל קינן ולא כדור.

יד. אדום. פנדל. רבים ביציע העלו גרה. קללות, הקנטות ו"איזה אידיוט, מה הוא חשב לעצמו". אז זהו - קינן לא חשב על כלום. זה היה אינסטינקנט, ואינסטינקט מבורך. את הדיונים לגבי מה עדיף - פיגור ב-11 שחקנים או שוויון ב-10 - תשאירו בצד. זה לא העניין. העניין פה נוגע לשחקן שמאז ומתמיד מוציא מעצמו יותר ממה שלכאורה צריך ואפשר. משחקן שעובד יותר מאחרים ורוצה יותר מאחרים. מאחד שבאופן אבסולוטי לא ירשה לכדור לעבור את קו השער. לא במשמרת שלו. כמו שלואיס סוארס הוא ווינר אולטימטיבי, כך דקל קינן. לא כי בדיעבד זה הצליח, ובלי קשר לתוצאה. ולכו תדעו, בתרחיש אפשרי עוד נחזור לנקודה הזו מתישהו, לתיקו הזה מול באר שבע. אולי הנקודה הזו תשחק תפקיד בהמשך העונה, אולי גם היד המשוגעת של דקל קינן תהפוך למיתוס מקומי. היד מראש הנקרה.

קינן לא אחד שיתגאה במעשה כזה, לא בפומבי. הוא שכב בתוך השער כדקה ארוכה, באנושיות שאין שנייה לה. כאילו היה נבוך, כאילו השתמש בטריק שלא נלקח מהספר שלו. יש אנשים שקוראים למהלך הזה חוסר ספורטיביות. בעיניי, זו ספורטיביות במלוא הדרה. הוא קם, לחץ יד לחכמון וירד להתקלח. "תאמין לי, אחי", כתב לו בוזגלו בטוויטר לאחר המשחק,"אפילו שראנוב בשיא שלו לא היה עוצר את הבעיטה שלי עם הידיים כמו שאתה עשית! הבאת נקודה לחיפה במו ידייך.. שאפו". בוזי צודק. "ברור שאני לא כועס עליו", הבהיר בנאדו. "דקל ווינר", החמיא גם אליניב ברדה, והעביר בפעם המאה את ידיו בשערותיו.

41:17: "ככה אני בועט", הסביר הקפטן האדום בסיום. "לאמצע. השוער כמעט תמיד קופץ הצדה, וזה גול. בעטתי ככה בגנק, זה תמיד עבד. תבדקו". הפעם זה הלך למשקוף. וזה לא עזב אותו. דקות ארוכות לאחר המשחק, וברדה לא נרגע. הפספוס מילא אותו. אחרי המשחק מול בני יהודה הוא אמר שהוא ירצה לישון על הדשא. אתמול הוא נשמע אחרת. "לא אשן הלילה", סיפר, "לא אשן שבוע. כל כך רציתי לתת לאוהדים האלה ניצחון. היינו צריכים לנצח כאן. כל כך רצינו וניסינו, ולא הצלחנו. אני חייב לכם שתי נקודות". האוהדים קראו לו, באופן אישי, פעם אחר פעם. לאורך כל הקיץ פרגנו לברדה על החזרה לבאר שבע. כמה זה טוב לעיר, כמה זה טוב לקבוצה, כמה זה טוב לאוהדים. בכלל לא שמנו לב לדבר הכי חשוב - כמה זה טוב לכולנו.

לתגובות: orenjos@walla.co.il

לטוויטר של אורן יוסיפוביץ