פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        נאמר כבר הכול: אורן יוסיפוביץ על התיקו של ישראל עם אזרבייג'אן

        "אני עצוב", הודה אלי גוטמן הרועד, וסיכם שבוע דכאוני במיוחד לספורט הישראלי. אורן יוסיפוביץ על מונולוג מרגש, על קלישאות שנמאס לשמוע ועל הדבר היחיד שצריך לעשות: להחתים את המאמן לעוד קמפיין. ואם אפשר, שיהיה בהקדם

        נאמר כבר הכול: אורן יוסיפוביץ על התיקו של ישראל עם אזרבייג'אן
        צילום: טל אנגלנדר עריכת וידאו: טל רזניק

        ועדת ביקורת

        לרווחת הצופה: כמה אפשר להעיר על הגועל של אצטדיון רמת גן? אז נפסיק. דבר אחד היה סביר פלוס: ההמנון. שלומי ואביהו שבת. כי אם כבר נפוטיזם, לכאורה, לפחות שיישמע טוב.

        קהל ישראל: 21,000 אמיצים הגיעו, מתוכם 20,997 אילמים. הכרוז דידי הררי ביקש לעשות אווירה ביתית, רק לא ציין של איזה בית, וכרגיל זה נשמע כמו בית קברות. באצטדיון הגרוע שהורג כל אווירה, זו היתה הגרועה מכולן, ובדקה ה-85 החבר'ה שמו את הפאוצ'ים על הכתף והלכו הביתה. והאם העידוד נוראי בגלל המתקן והאם הנבחרת חלשה בגלל העידוד? לא ביצה ולא תרנגולת, לא עידוד ולא מתקן, לא נבחרת ולא ברזיל. ציון: 4

        קהל אזרבייג'אן: אנאד, ישראל-אזרי, עמד מחוץ לשער 3 באצטדיון רמת גן, כשדגל הלאום (המקורי, לא הנוכחי) מלופף סביבו בקנאות. "יהיו לא מעט אוהדים מאזרבייג'אן", השוויץ, והוציא אקורדיון של 50 כרטיסים מהכיס. מה תהיה התוצאה, נשאל. "לדעתי אזרבייג'אן תפסיד, 2 או 3", אמר בדיכאון. לאחר כמה שניות עצר אותי ושינה את הנבואה. "יודע מה", ניחש, "יהיה תיקו".

        במחצית, במצב של 0:0 מרדים, שני אזרים אמיתיים, מאזרבייג'אן, נצפו בדין ודברים חצי לוהט עם כמה סדרנים. אחד מהאזרים, ששמו אלק (במלרע), עם צעיף בצורת בנדנה על המצח וטאבלט בכיס האחורי, ניסה להסביר. "החבר שלי מנסה לצאת מהאצטדיון ולא נותנים לו. הוא משועמם ועייף, בסך הכול רוצה ללכת להוטל (במלעיל)". אחרי עוד כמה שכנועים, הסדרנים אפשרו לחבר של אלק ללכת לישון. "מסכן, הגיע בחמש בבוקר לפה", תירץ אלק, שנראה כאוהד שרוף. "אני?", פסל, "אני בכלל לא אוהב פוטבול. באתי לכיף, רק כי החברים שלי באו. זה ממש לא מעניין".

        בניגוד לאלק ולחברו, באצטדיון היו יותר מ-100 אורחים רועשים, שעודדו בקריאות קצובות שלצערנו נשמעו כג'יבריש. הם שמחו לאורך כל המשחק, וגם לאחר התיקו. היי, אנאד צדק. ציון: 8

        פינת האנקדוטה: לפי אתר elel זה היה המפגש החמישי מול אזרבייג'אן. בשלושת הראשונים ליקטה ישראל שלושה ניצחונות ו-0:10 בשערים (כולל 0:6 ידידותי עם אברהם גרנט, במשחק שבו שותפו עאבד רבאח ותומר חליבה). מאז: פעמיים 1:1. "זה סימן שאנחנו מתקדמים", אמר הגרמני שלהם, ברטי פוגטס. "החזקנו מעמד מול ישראל כבר פעמיים". זורה מלח, הברטי הזה.

        אלי גוטמן מאמן נבחרת ישראל (ברני ארדוב)
        "זה מעציב אותי, מעציב אותי מה שקורה. אתה בא, מתכנן חודשים לפני המשחק. שחקן נפצע, אתה מזמן שחקן אחר, ועוד שחקן נפצע. אתה משנה תוכנית משחק, לא עובד, מנסה לשנות שוב. מתכנן שיטה ומשנה שיטה, וזה לא הולך. וכלום לא הולך. זה עצוב". אלי גוטמן (צילום: ברני ארדוב)

        מעשה שהיה, כך היה

        הוא נכנס לחדר בחולצה שחורה ועיניים שחורות עוד יותר. את הרעד הריחו מקילומטרים, והשפתיים שניסו לחייך תמיד סיימו הכי קרוב לסנטר. הוא התיישב על הכיסא שלו, וסידר את הלוח שנשא את שמו ואת הטייטל. "אלי גוטמן, מאמן נבחרת ישראל". הוא ענה על שאלות שנמאס לשאול עם תשובות שנמאס לשמוע. בלה בלה שכטר בלה בלה ברדה בלה בלה אוואט בלה בלה ברזיל בלה בלה התפטרות בלה בלה מסקנות בלה בלה מנטליות. בלה בלה בלה.

        כי באמת, וסליחה על העוקצנות, אבל לא נמאס לכולנו?

        אחרי ארבעת ימי דיכאון אטומי משני הצדדים של הכדור, לא בא לכם להקיא מההסברים האלה, ומפתרונות האינסטנט, ומההכרזות שבאות לאחר מכן – אלו שמכלילות וטוענות שההפסד נבע מהמצב הרקוב של הענף ושרק בעבודה קשה ובנייה מלמטה יהיה פה... די. פשוט די.

        ביברס נאתכו דודו אוואט נבחרת ישראל (ברני ארדוב)
        כי אם כבר נגע, איך לא עצר? אוואט (צילום: ברני ארדוב)

        איך אמר מר דוכין, "נאמר כבר הכול". בארבעת ימי מפלה לשני הענפים הבכירים בספורט הישראלי, ניסו וניסיתם וניסינו לעשות ולבאר הכול. בסופו של יום צריך פשוט לסתום את הפה, להוריד ראש ולחכות לימים טובים יותר.

        הענפים כבר מתערבבים זה בזה. הפציעות של חמד ובן בסט וזריקות העונשין המחפירות של אליהו ואיפה כספי כשצריך אותו ולמה זהבי ונאתכו אדירים בקבוצות ולא בנבחרת.
        ודודו אוואט (צרחה). שוער, שבמשחקים האחרונים איבד כל לגיטימציה ללבוש את האפודה, שוער שחטף 11 שערים בשלושה משחקים במאיורקה בלה ליגה ב', ושאותה מאיורקה סוף סוף ניצחה אתמול, ברור, בלעדיו; והשוער הזה שוב משגע את כולם, כי הוא הרי נגע בכדור של אמירגולייב. אמיר-גול-ייב? אתם צוחקים עלינו, נכון? והוא נגע בכדור הזה, שנבעט בערך מחדרה מערב, אז אם נגע איך לא עצר?

        והכול בלה בלה בלה. מדברים שבספורט הישראלי אנחנו תמיד נעים בין סקנדל לפסטיבל, חיים על מניה דיפרסיה. אבל השבוע הזה, ותודה לקרמבו, התחיל הכי רע שלו ולאט לאט הגביר. ומה שהכי נורא – הנבחרות שלנו, הנוראיות האלה, חסרות המחויבות והחן, האפורות, הרופסות – אפילו לא מצליחות לעוף מהקמפיינים שלהן. הן גרועות אפילו בלהיות גרועות, לא יודעות לחיות ולא יודעות למות.

        וגוטמן, המסכן, מבלבל עצמו לדעת. מדבר על הזדמנויות ומזכיר את פורטוגל ועומד איתן בדעתו על שכטר ("לא היה הכי גרוע במשחק") ומגן על אוואט ("לא אבגוד בשחקנים שלי") ומרצה על צמצום הפערים באירופה ("וואלה, הם לא רחוקים מאיתנו"). ואז הוא סוף סוף הסתכל לתוך עצמו, והפסיק לחשוב על אוואט (שהרס) ועל שכטר (שכבש) ועל ברדה (שהחמיץ).

        "אני עצוב", הוא אמר בשבר, "זה מעציב אותי, מעציב אותי מה שקורה. אתה בא, מתכנן חודשים לפני המשחק. שחקן נפצע, אתה מזמן שחקן אחר, ועוד שחקן נפצע. אתה משנה תוכנית משחק, לא עובד, מנסה לשנות שוב. מתכנן שיטה ומשנה שיטה, וזה לא הולך. וכלום לא הולך. זה עצוב". תגידו מה שתגידו על גוטמן-גונב-הדעת, זה היה נשמע אמיתי לגמרי. ואז נהיה עצוב עוד יותר.

        אבי לוזון יו"ר ההתאחדות לכדורגל (ברני ארדוב)
        כי מכל הדברים שנמאס מהם, הכי נמאס מהזבנג וגמרנו. הספורט הישראלי הוא כמו שיכור שנכנס לקזינו, ניגש לרולטה, שם הכול על תשע, מאבד את הכסף ומסיק מסקנות. אבי לוזון חייב להחתים את גוטמן לעוד קמפיין (צילום: ברני ארדוב)

        ברקע כבר נשמעים הלחשושים. אתה רואה את אבי לוזון ויענקלה שחר מדסקסים ביציע הכבוד. יכול להיות שהם מחליפים מתכונים לגפילטע, אבל הראש אומר שהנה מחליפים גם את גוטמן. כי כל כך הגיוני שישראל תחליף עכשיו את גוטמן. אריק שיבק מועמד?

        זה צריך לקרות הערב. הערב צריך להחתים את אלי גוטמן לעוד קמפיין. לפחות לעוד אחד. לא לחכות, לא לחשוב על זה, לא לדבר. רק לעשות. כי מכל הדברים שנמאס מהם, הכי נמאס מהזבנג וגמרנו. הספורט הישראלי הוא כמו שיכור שנכנס לקזינו, ניגש לרולטה, שם הכול על תשע, מאבד את הכסף ומסיק מסקנות. אלי גוטמן טעה בלא מעט דברים שעשה. הזגזוג בקריטריונים לזימונים, ההתבססות על אוואט, החילוף של זהבי, השמרנות המוגזמת, העובדה שברדה ושכטר לא פתחו ביחד וכנראה שגם רפאלוב. ועוד ועוד ועוד.

        אבל אלי גוטמן הוא זה שטעה, ורק אלי גוטמן יוכל ללמוד מהטעויות שלו. ורק אלי גוטמן יוכל, אולי, יום אחד, לתקן. ואם גוטמן היה מספיק טוב לקמפיין הזה, הוא מספיק טוב לקמפיין הבא. בלי הבטחות ובלי דיבורים ובלי הכרזות על הצערת הסגל וחפירות על בניון ובלבולי מוח על ההרכב שיפתח במשחק הבא, חודש לפני המשחק הבא. כי באמת שנאמר כבר הכול.

        תנו לנו להיות כמו חבר של אלק. אנחנו עייפים, וזה נהיה משעמם, וכל מה שמתחשק זה ללכת לישון בהוטל. אל אל.

        אופיר דוידזאדה ביברס נאתכו ערן זהבי נבחרת ישראל (ברני ארדוב)
        הנבחרות שלנו, הנוראיות האלה, חסרות המחויבות והחן, האפורות, הרופסות – אפילו לא מצליחות לעוף מהקמפיינים שלהן. הן גרועות אפילו בלהיות גרועות, לא יודעות לחיות ולא יודעות למות (צילום: ברני ארדוב)

        ישראל התבזתה עם 1:1 ביתי מול אזרבייג'אן

        גוטמן בסיום: "כואב לי, זה לא הכדורגל שאני רוצה לראות"

        שלום תקווה תוהה לאן נעלמו הכוכבים שציפו מהם להנהיג

        זהבי לא פגע, נאתכו איכזב: גיליון הציונים של הנבחרת

        איך זה נראה עכשיו? טבלת הבית הישראלי במוקדמות המונדיאל

        נבחרת ישראל בוואלה! ספורט

        לתגובות: orenjos@walla.co.il