AFC צפון: כולם אורבים לעורבים

לאחר שתי אליפויות של פיטסבורג בעשור האחרון, הגיעה נציגה נוספת של ה-AFC צפון למעמד הנפת גביע וינס לומבארדי בעונה שעברה: בולטימור רייבנס. האם היא יכולה לשמור על תארה, ומה יעשו הנציגות האחרות בבית כדי להפריע לה לעשות זאת?

הגיעו: אלוויס דומרוויל (ליינבקר, דנבר), מייקל האף (מגן פינה, אוקלנד), כריס קאנטי (קיצוני הגנתי, ג'איינטס), קיילב האני (קוורטרבק, דנבר).

דראפט: מאט אילאם (מגן פינה, פלורידה), ארתור בראון (ליינבקר, קנזס סטייט).

עזבו: ריי לואיס (ליינבקר, פרש), אד ריד (סייפטי, יוסטון), ברנרד פולק (סייפטי, טנסי), דאנל אלרבי (ליינבקר, מיאמי), פול קרוגר (ליינבקר, קליבלנד), אנקואן בולדין (רסיבר, סן פרנסיסקו), קארי ויליאמס (מגן פינה, פילדלפיה), וונטה ליץ' (פולבק), מאט בירק (סנטר, פרש).

האליפות היתה משמחת ומפתיעה. אחרי עונה די בינונית - הגנתית והתקפית, הגעה לפלייאוף מהוויילד קארד, ופתיחה רעועה לפלייאוף עם ניצחון דחוק ולא משכנע בסיבוב הראשון, הרבה בזכות ג'ון פוקס וניהול המשחק הפחדני שלו, בולטימור שמה גז ולקחה את האליפות. כן, וזו גם הייתה עונתו האחרונה של ריי ריי, מה שמרמז על התהליך המשמעותי ביותר של הקיץ בשביל הרייבנס – החלפת משמרות. 11 שחקני הרכב מפנים את מקומם, שזה אגב שיא לא מחמיא בכלל בהיסטוריה של הליגה – הכי הרבה שחקני הרכב שאיבדה קבוצת אליפות אי פעם היו חמישה. פרט ללואיס, השחקנים המשמעותיים שייחסרו הם בולדין, אד ריד, אלרבי, קרוגר, פולארד, ויליאמס – בקיצור בולדין ורוב ההגנה.

סימן השאלה הגדול בהתקפה, רק אירוני לאחר ההחתמה השערורייתית של פלאקו על חוזה חסר פרופורציות, הוא כמובן משחק ההתקפה. אחרי שבולדין עבר אל הפינאליסטית, ואחרי שפיטה הטייט אנד, שהיה המטרה השלישית בעונה שעברה, נפצע ולא ישחק העונה, פלאקו נשאר עם טוריי סמית וחבורה של סימני שאלה, שהגדול ביניהם הוא ג'ייקובי "ידי חמאה" ג'ונס. את השמות של האחרים כנראה לא שמעתם. פלאקו ייאלץ לענות על השאלה – האם הוא קיו. בי. עצום או שסתם היו לו רסיברים טובים?

בהגנה? ובכן, מי יודע. בלי לואיס וריד זו קבוצה אחרת לגמרי עם מנהיגים אחרים, אופי אחר וסגנון אחר. יש רוקים מבטיחים, Elvis is in the house, כמה שמות טובים שבאו מהשוק החופשי וחוליית ההגנה נבנית מחדש. אבל למרות האליפות, מבט על המספרים של העונה שעברה מגלים הגנה שלא עמדה בסטנדרטים של המועדון – רק מקום 19 נגד הריצה, בסך הכל מקום 17 נגד המסירה. האם עם הרכב צעיר אבל לא מנוסה יהיו תוצאות טובות יותר? קשה לנחש.

אז מה יהיה: העונה הזאת תסתיים עם מאזן חיובי, בכל זאת אלה הרייבנס, אבל לא יהיה פלייאוף.

הגיעו: ג'יימס הריסון (ליינבקר, פיטסבורג), ג'וש ג'ונסון (קוורטרבק, קליבלנד), ג'ון סקלטון (קוורטרבק, אריזונה).

דראפט: טיילר אייפרט (טייט אנד, נוטר דאם), ברנרד ג'ובאני (ראנינג בק, צפון קרוליינה).

עזבו: ברוס גרדקווסקי (קוורטרבק, פיטסבורג), פאט סימס (קו התקפה, אוקלנד), נייט קלמנס (מגן פינה).

הסיפור הגדול הוא שלראשונה מאז שנות ה-80 סינסינטי הגיעה שנתיים ברצף לפלייאוף – זה בהחלט נפלא. מצד שני, מאז 1990 הם לא ניצחו משחק פלייאוף – זה נורא. תקופת הבניה הוכתרה בהצלחה, עכשיו צריך להתקדם הלאה ובינתיים הבנגאלס לא מראים שיש להם את ההילוך הזה.

עושה רושם שהכול עומד ונופל על אנדי דלטון. הקבוצה יציבה ועמוקה, ההתקפה מתפקדת, ההגנה ראויה, אחד הרסיברים הטובים במשחק (גרין) – הכול ממש מושלם. אבל האם דלתון יכול לקחת את הקבוצה מספיק רחוק?

הבנגאלס עשו הכל הפוך מבולטימור, מהכיוון הנכון – רק פותח אחד לא בהרכב (מאני לוסון) שאותו מחליף ג'יימס הריסון (שגם בגילו המופלג הוא אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה). להריץ סגל אחיד שנה אחרי שנה זה הישג מכובד מאד בNFL- ומגיע למרווין לואיס הרבה קרדיט. הריסון אמור לחזק את ההגנה, שלמרות היותה לא רעה בעונה שעברה צריכה חיזוק – מקום 12 נגד הריצה, מקום 7 נגד המסירה. ג'ינו אטקינס, לפי התכניות הבנגאליות, אמור להיות הדבר הגדול הבא.

בהתקפה, אף על פי שכולם מתרכזים ברכז, יש מה לדבר גם על משחק הריצה ועל קו ההתקפה. בלי שניהם אין לדלטון סיכוי. קו ההתקפה ויתר בעונה שעברה על 46 סאקס, יותר מדי. השאלה הראשונה היא אם העובדה שאותו קו התקפה חוזר במלואו היא טובה, בסך הכול עוד שנה של ניסיון, או גרועה – מה שלא עובד טוב צריך לחזק. השאלה השנייה היא האם הבינוניות של משחק הריצה (מקום 18 בליגה בעונה שעברה) הייתה בגלל חולשתו של גרין-אליס או אשמת קו ההתקפה. ברנרד ג'ובאני הגיע בבחירה השנייה בדראפט כדי לתת עזרה לג"א, שלא עמד בציפיות.

ועכשיו נשאר לראות מה דלטון יעשה. עם אייפרט הטייט אנד הרוקי המדובר ועם גרין, עם מוחמד סאנו בריא וחוליית רסיברים צעירה ואופטימית כמה רחוק יכול דלטון להביא אותם? לפלייאוף או יותר מזה?

אז מה יהיה: פלייאוף, ווילד קארד, ניצחון אחד ודי, רק כדי להוריד את הבבון מהגב.

הגיעו: דייויד נלסון (רסיבר, בפאלו), דבון בס (רסיבר, מיאמי), קלן דייויס (טייט אנד, שיקגו), פול קרוגר (ליינבקר, בולטימור), ג'ייסון קמפבל (קוורטרבק, שיקגו), כריס אוונס (מגן פינה, אטלנטה), שיין גרהאם (בועט, יוסטון), רוב צ'אדזינסקי (מאמן ראשי, קרוליינה), נורב טרנר (מתאם התקפה, סן דייגו), ריי הורטון (מתאם הגנה, אריזונה).

דראפט: ברקביוס מינגו (ליינבקר, LSU), ליאון מקפאדן (מגן פינה, סן דייגו סטייט).

עזבו: בן ווטסון (טייט אנד, ניו אורלינס), פיל דוסון (בועט, סן פרנסיסקו), מוחמד מסאקווה (רסיבר, ג'קסונוויל), שלדון בראון (מגן פינה), ג'וש קריבס (רסיבר, אוקלנד), פט שרמר (מאמן ראשי, פילדלפיה), דיק ג'ורון (מתאם הגנה), בראד צ'ילדרס (מתאום התקפה).

מה, אני חייב לכתוב על קליבלנד? אוף.

זה ארגון שהחליף בשלוש השנים האחרונות שני מאמנים ראשיים, שני מתאמי הגנה ושלושה מתאמי התקפה, שלא לדבר על שני ג'נרל מנג'רים בשלוש שנים. יציבות היא שם המשחק פה. אבל אם נתעמק, נגלה שהבראונס הביאו צוות אימון מאד מסקרן – מאמן רוקי (צ'אדזינסקי) שאימן את ההגנה של קרוליינה (לא שזה כזה רזומה מפואר) ושני מתאמים מנוסים ביותר – נורב טרנר מסן דייגו וריי הורטון מאריזונה. שני המתאמים אוהבים לשחק אגרסיבי ולקחת סיכונים וזה יהיה שינוי גדול מהבראונס האנמיים של השנים האחרונות, שמיעטו לבלץ בהגנה ושיחקו מאד שמרני בהתקפה.

אבל השאלה הגדולה היא האם הסגל הקיים יכול לעשות משהו. יש תאוריה שאומרת שכל הסגלים בליגה יכולים, בניהול ואימון נכון, לקחת אליפות. אבל כשברנדון ווידן משחק מתחת לסנטר אני לא בטוח שזה עובד. האם הוא יכול להיות קיו.בי. פותח? האם טרנט ריצ'רדסון יישאר בריא? האם דבון בס הוא ההחתמה הגדולה שההתקפה הזאת חיפשה? זה מה שיציל את המצב? גם בהגנה אין שינויים מהותיים וברור שההנהלה מרגישה שהתיאוריה הזאת מוצדקת ויש לה בידיים את הרכב שיכול ללכת רחוק, מה שחסר זה רק הראש הנכון, רק צוות האימון הוא הנעלם במשוואה.

אז מה יהיה: לצערי, עם לוח המשחקים הנוראי שמחכה לקליבלנד, עם חוסר הניסיון של המאמן ועם ההרכב המאוד בינוני, זאת תהיה עונה איומה שבסיומה אולי בחירת דראפט ראשונה וניסיון להמשך בניה.

הגיעו: לארוד סטפנס האולינג (רץ אחורי, אריזונה), ברוס גרנקווסקי (קוורטרבק, סינסינטי).

דראפט: ג'ארויס ג'ונס (ליינבקר, ג'ורג'יה), לוויון בל (רץ אחורי, מישיגן סטייט), לאנדרי ג'ונס (קוורטרבק, אוקלהמה), מרקוס ויטון (רסיבר, אורגון סטייט).

עזבו: ג'יימס האריסון (ליינבקר, סינסינטי), מייק וואלאס (רסיבר, מיאמי), רשארד מנדנהול (רץ אחורי, אריזונה), וילי קולון (גארד התקפי, ג'טס), ביירון לפטוויץ', (קוורטרבק), צ'ארלי באץ' (קוורטרבק), קייסי האמפטון (נוז טאקל).

הסטילרס לא רגילים להחמיץ את הפלייאוף והעונה שעברה הייתה עונת כישלון מבחינת הארגון. השינויים שנעשו בקיץ היו, כיאה לארגון שעובד שקט ונבון כמו הסטילרס, קטנים אבל מדויקים – ג'יימס הריסון נפרד מהקבוצה, חוליית הריצה קיבלה תחזוק, ולראשונה אחרי שנים הגיע קוורטרבק משמעותי בסיבוב השלישי בדראפט. האם זה רמז לזמן ההולך ומצטמצם במיכל של ביג בן?

הסיבה העיקרית לכישלון של העונה שעברה היה משחק הריצה. שיטת המשחק של פיטסבורג עמדה, מאז ומעולם, על הגנה חזקה וריצה אינטנסיבית. כשהקבוצה מסיימת עונה במקום ה-26 בריצה, כשחמישה רצים אחוריים מקבלים הזדמנות ואף אחד מהם לא מצליח להתבלט – יש כאן בעיה מאד רצינית, גם ברצים עצמם, גם בשיטה וגם בעבודה של קו ההתקפה.

מנדנהול והגארד ווילי קולון התפנו, בדראפט הגיע לוויון בל, שצפוי לפתוח ביחד עם דווייר, וסטפנס-האולינג אמור לתת מראה קצת שונה. האם זה השינוי שחסר? האם אפשר לשים את האחריות על מנדנהול או שצוות האימון יעשה שינוי בתפיסת המשחק ובעבודת קו ההתקפה? אלה, לטעמי, השאלות המשמעותיות ביותר לקראת העונה הזאת.

השאלה השנייה היא מה יהיה עם המסירה – וואלאס עזב, בורס (שמישהו בפיטסבורג חשב שיכול לעזור) סיים את העונה עוד לפני שהיא פצחה ובהרכב נותרו שני רסיברים עם ניסיון של שלוש שנים כל אחד, שני רוקים וג'ריקו קוצ'רי אחד. גם לרות'לסברגר בריא זה יהיה קשה. ההגנה לא צריכה להיות מוטרדת מהעזיבה של הריסון, היא תתגבר על המהמורה ובכלל – ההגנה הזאת תחזור להיות אחת ההגנות החזקות בליגה. אין מה לדאוג.

אז מה יהיה: למרות סימני השאלה בהתקפה זו קבוצה מספיק טובה כדי להגיע לפלייאוף, גם אם רק מהוויילד קארד. מצד שני אין פה מספיק עומק כדי לעבור יותר מסיבוב אחד בפלייאוף.