בניגוד לציפיות, ה-NFC מערב ניפק דרמות בשנה שעברה ושתיים מהקבוצות בו סיפקו גם איכות. סן פרנסיסקו נפרדה מאלכס סמית' לאחר עונה סנסציונית של קולין קפרניק ותנסה לשחזר שוב את ההגעה לסופרבול, סיאטל תבנה על ההגנה המפלצתית שלה ועל שיפור נוסף של ראסל וילסון. מה לגבי סנט לואיס ואריזונה? את זה עוד נראה.
סן פרנסיסקו פורטי ניינרס
מאזן בעונה שעברה: 1:4:11, הפסידו בסופרבול.
מאמן: ג'ים הארבו
עזבו: דשון גולדסון (סייפטי), אלכס סמית' (ק"ב), אייזק סופואגה (מרכז הגנתי), דילייני ווקר (טייט אנד), רנדי מוס (תופס)
הצטרפו: אנאקואן בולדין (תופס), גלן דורסי (קיצוני הגנתי) נאמדי אסומואה (קורנרבק), קרייג דאהל (סייפטי), קולט מקוי (ק"ב)
דראפט: אריק ריד (סייפטי), מרקוס לאטימור (רץ אחורי), קורי למונייר (קיצוני הגנתי), קווינטון פאטון (תופס), ואנס מקדונלד (טייט אנד)
מהלך אחד שבמרץ נראה כמו עשירים שגם זוכים בלוטו אולי הציל לניינרס את העונה. אנאקואן בולדין, שהיה אמור להשלים את קראבטרי לצמד רסיברים גדולים, חזקים ובלתי ניתנים לעצירה, נשאר בעצם כתופס מס' אחד בקבוצה. קראבטרי, אחד החלקים המשמעותיים בהצלחה של הניינרס בשנתיים האחרונות, נפצע בגיד אכילס ויחמיץ את רוב העונה. עם מאנינגהם שעדיין לא החלים לגמרי מהפציעה שלו בעונה שעברה ורנדי מוס שעזב, עיקר המעמסה יפול על כתפיו הרחבות של בולדין. החדשות הטובות? הוא די רגיל ובטח שמסוגל לזה. החדשות הרעות? בולדין כבר לא ילד ולא בטוח שהגוף שלו יסחוב עונה שלמה.
אבל החדשות הבאמת טובות הן עלייתם של הסיהוקס מן הצפון. אם יש משהו שהמנטליות ההארבואית נבנית עליו זה תחושת ה "לא מעריכים אותנו מספיק" ו"בואו נוכיח לכולם שאנחנו הכי טובים". יריבה ראויה מתוך הבית נותנת להארבו את הפריבילגיה להחזיק את הקבוצה רעבה אחרי שברון הלב בשניות האחרונות של הסופרבול בינואר האחרון.
הניינרס התבגרו בשנה ובניגוד לעונה שעברה הפעם גם איבדו חלק מהשחקנים שהיוו גורמים משמעותיים בהצלחתם. המרקם הקבוצתי העדין שעבר בהצלחה את ההשתלה של קפרניק במהלך העונה, יצטרך להתמודד עם עוד כמה פנים חדשות בעמדות מפתח. ההצלחה גם הביאה לכך שקשה היה לשחקני שנה ראשונה לפרוץ את תקרת הזכוכית ולקבל דקות משחק משמעותיות. לשחקנים כמו למייקל ג'יימס, איי ג'יי ג'נקינס והכיתה של 2012, יש יותר סיכוי לראות מגרש השנה.
מעבר לקראבטרי בהתקפה, גם העזיבה של דשון גולדסון וסופואגה משאירה בורות בהגנה. ריד הרוקי ודאהל שמגיע מהראמס ינסה לחפות על גולדסון ועל מקומו של סופואגה במרכז ההגנה יתחרו איאן וויליאמס, שזו עונתו השלישית בקבוצה וגלן דורסי שמגיע מהצ'יפס. למרות כל זה, הציפיה מהגנה שבה יונקים חיפוי הדדי כמו גייטורייד שיתגברו גם על חסרונם של שחקני מפתח כמו גודסון וסופואגה.
ומה עם אלכס סמית'? זוכרים? בפגישה בין הניינרס לצ'יפס בפרהסיזן הארבו רץ אל סמית', חיבק אותו ואיחל לו הצלחה בקבוצתו החדשה ובריאות טובה. כמה דקות אחר כך הארבו כבר שלח את מיטב בחוריו להאכיל אותו כמה שיותר דשא. אך סמלי הוא שסמית' עבר לקבוצה שאליה מסורתית קוורטרבקים של הניינרס הולכים למות.
אז מה יהיה: קפרניק התבגר בשנה וליריבים שלו היתה פגרה ארוכה והרבה שעות וידאו למצוא סכימות שיגבילו אותו. בהנחה שההגנה תיתן פחות או יותר את שלה, זה (שוב) תלוי בהארבו ומתאם ההתקפה שלו גרג רומן, שינסו לכרות עוד קצת זהב ולהגיע אולי מהלך מוצלח אחד רחוק יותר מעונת 2012.
סיאטל סיהוקס
מאזן בעונה שעברה: 5:11, הפסידו בסיבוב השני של הפלייאוף.
מאמן: פיט קארול
עזבו: מאט פלין (ק"ב), ליאון וושינגטון (רץ אחורי), אלאן ברנץ' (מגן קדמי), לירוי היל (ליינבקר)
הצטרפו: פרסי הארווין (תופס), אנטואן ווינפילד (קורנרבק), קליף אווריל (קיצוני הגנתי), מייקל בנט (קיצוני הגנתי), טוני מקדניאל (מגן קדמי), טארוואריס ג'קסון (ק"ב), בריידי קווין (ק"ב)
דראפט: קריסטין מייקל (רץ אחורי), כריס הארפר (תופס), ג'ורדן היל (מגן קדמי), ג'סי וויליאמס (מגן קדמי)
פיט קרול בונה כבר כמה שנים משהו טוב בסיאטל ובעונה שעברה העובדה הזאת קיבלה סוף סוף הכרה ראויה. הסיהוקס צעירים, רעבים, כשרוניים ומאוד מאוד ממושמעים. המהלך הגאוני להנחית שחקן כמו פרסי הרווין, בדיוק החוליה החסרה בהתקפה של סיאטל, נראה כמעט כמו עילה לסגור את הליגה או לפחות את הבית. בינתיים הרווין נפצע (העמידות שלו היא סימן השאלה היחיד לגביו) ויפסיד את מרבית העונה, אבל לכשיחזור הוא מוסיף להתקפה רבת הנשקים של ניצי הים את הג'וקר, שחקן שיכול לשנות משחק. הסיהוקס כמעט לא איבדו שחקנים בפגרה ושמרו על מרבית הקבוצה שהגיעה מרחק שער שדה מגמר החטיבה.
בהתקפה ראסל ווילסון, האיש שהעלים את מאט פלין, הגיע לבגרות בצורה מטאורית והלך והשתפר ככל שהתקדמה העונה. הוא מחפה על גובהו הנמוך יחסית בניידות נפלאה, והדבר המרשים ביותר אצלו היא קבלת החלטות של קוורטרבק מנוסה בהרבה. נדירים הסנאפים בהם הוא כפה עצמו על המשחק, תמיד סימן טוב אצל קוורטרבקים. ההתקפה של סיאטל הסתמכה המון על פליי-אקשן, מהלך שהגנת היריב חייבת לכבד כשהרץ שלך עונה לשם מרשון לינץ', שמעדיף לעבור דרך המגינים ולא סביבם. כדי לקחת חלק מהעומס הכביר על לינץ' בעונה שעברה (מעל 300 נשיאות כדור) גויס בדראפט קריסטין מייקל שנראה לא רע עד עכשיו בהכנה לעונה.
בהגנה נסמכת הקבוצה על צמד קורנרים מהטובים בליגה, ריצ'רד שרמן וברנדון בראונר ושביעיה קדמית שלא נעים בכלל לרוץ עליה. הגנת המסירה והריצה הסולידיות מכריחות את הקבוצות היריבות להיות יצירתיות ולצאת מהשבלונה מה שעוזר להגנה לזרוע כאוס במידה והמהלכים הללו נכשלים. כמו אצל קבוצות אחרות בליגה בכלל ובבית הזה בפרט, חסרונם של שני שחקני הקו הקדמי קלמונס (פצוע) ואירווין (מושעה) יהיו משמעותיים בפתיחת העונה.
אז מה יהיה: גם השנה יילך הבית הזה למירוץ צוואר לצוואר עד שריקת הסיום של העונה. הסיהוקס יהיו בפלייאוף ואם גם יצליחו להשיג יתרון ביתיות, סופרבול היא לא מילה גסה.
סנט לואיס ראמס
מאזן בעונה שעברה: 1:8:7
מאמן: ג'ף פישר
עזבו: סטיבן ג'קסון (רץ אחורי), דני אמנדולה (תופס), ברנדון גיבסון (תופס), רוקי מקינטוש (ליינבקר), קרייג דאהל (סייפטי), קינטין מיקל (סייפטי), בראדלי פלטשר (קורנרבק)
הצטרפו: ג'ייק לונג (תאקל תקפי), ג'ארד קוק (טייט אנד)
דראפט: זאק סטייסי (רץ אחורי), טאבון אוסטין (תופס), סטדמן ביילי (תופס) , אלק אוגלטרי (ליינבקר), בארט ג'ונס (קו התקפה)
הראמס קיבלו יותר ממה שציפו בעונתו הראשונה של פישר. כמו כל קבוצה של פישר, הראמס הציגו קבוצה עיקשת וקשוחה, שאף פעם לא מוותרת, שבה כל שחקן נותן הכל על המגרש.
לקראת העונה הקרובה הראמס ביצעו מתיחת פנים בהתקפה. סטיבן ג'קסון, סוס העבודה של הקבוצה בעשור האחרון עזב וכך גם התופסים אמנדולה וגיבסון. במקומם נבחרו בדראפט הרץ האחורי סטייסי, והתופסים אוסטין וביילי. גם קו ההתקפה קיבל שידרוג בדמותו של ג'ייק לונג, שמגיע אחרי עונה מאכזבת במיאמי לאייש את אחד התפקידים הכי חשובים על המגרש, תאקל התקפי שמאלי. את הרשימה סוגר הטייט אנד קוק. כל הכלים הללו יעמדו לרשותו של בראדפורד שעדיין לא הצליח להוביל קבוצה למאזן חיובי באף עונה.
בהגנה הראמס התיישרו עם הקו המנחה השנה בבית הזה ואיבדו את שני הסייפטיס הפותחים שלהם. אבל החוזק העיקרי של ההגנה הוא בחוליה הקדמית ובהפעלת לחץ על הקוורטרבק. הראמס הובילו את הליגה בהפלות קוורטרבק, בעיקר בזכות כריס לונג הנהדר ורוברט קווין שמסתערים מהקצוות על המוסר ומפעילים עליו לחץ בלתי פוסק. מול קוורטרבקים ניידים כמו ווילסון וקפרניק יכולת זו משמעותית במיוחד, ולראיה לראמס מאזן נהדר בתוך הבית החזק הזה (1:1:4). בדראפט התגלגל לידיים של פישר אלק אוגלטרי, ליינבקר אתלטי וחזק שהתדרדר במורד הדראפט בשל בעיות שמחוץ למגרש וסימני שאלה סביב אופיו. אם מישהו יכול להוציא משחקנים כאלה את המיטב זה פישר.
אז מה יהיה: החוזק של הקבוצה נמצא בעמדת המאמן שמייצר מחויבות עצומה אצל השחקנים, מה שעוזר לייצר שלם שגדול מסכום חלקיו. זו קבוצה צעירה וחסרת נסיון וחלל כמו שמותיר אחריו סטיבן ג'קסון לוקח זמן למלא. הראמס ימשיכו להציק לכולם אבל עדיין ינגנו כינור שני לקבוצות החזקות בבית, הניינרס והסיהוקס.
אריזונה קרדינלס
מאזן בעונה שעברה: 11:5
מאמן: ברוס אריאנס
עזבו: קווין קוב (ק"ב), ג'ון "שלדון" סקלטון (ק"ב), אדריאן ווילסון (סייפטי), ביני וולס (רץ אחורי), ארלי דוסט (תופס), אדם סניידר (גארד), וויליאם גיי (קורנרבק).
הצטרפו: קרסון פאלמר (ק"ב), רשארד מנדנהול (רץ אחורי), אנטואן קייסון (קורנרבק), ג'ון אברהם (קיצוני הגנתי), מאט שונסי (קיצוני הגנתי), פרוסטי רוקר (קיצוני הגנתי), ג'ספר ברינקלי (ליינבקר).
דראפט: סטפן טיילור (רץ אחורי), טיראן מאת'יו (סייפטי), ג'ונתן קופר (גארד), קווין מינטר (ליינבקר), אלכס אוקפור (ליינבקר).
אחרי פתיחה מרשימה של 0:4 בעונה שעברה וקבוצה שנראתה כמו הדבר הבא שייצא מה NFC מערב הגיעו 11 הפסדים מ 12 משחקים בהובלה של לא פחות מארבעה קווטרבקים שונים. קן ווייזנהאנט שילם בראשו על הדלת המסתובבת הזו ובמקומו הגיע חביב הקהל ברוס אריאנס. אריאנס תיזמר בעונה שעברה את הלידה מחדש של הקולטס, הקבוצה הגרועה בליגה ב 2011, והביא אותם לפלייאוף יחד עם הקוורטרבק אנדרו לאק. אריאנס וה GM החדש סטיב קים פחות או יותר פירקו את השלד של הקבוצה והרכיבו אותו מחדש. המהלך הראשון היה טרייד עבור קארסון פאלמר, ק"ב מנוסה עם יד חזקה. מן הסתם שיפור גדול על הליצנים שאיישו את העמדה הזו ב 2012, גם אם מדובר בשחקן שנמצא מעבר לשיא שלעיתים קרובות מחלק את העושר גם ליריבים. פאלמר, שלאחר הפציעה המפורסמת בפלייאוף של עונת 2005 איבד לגמרי את ניידותו, זקוק להגנה טובה מקו ההתקפה שלו ולמשחק ריצה משלים. קו ההתקפה היה מזעזע בעונה שעברה ואריאנס התחיל לבנות אותו מחדש עם הבחירה של ג'ונתן קופר בסיבוב הראשון בדראפט. לחולית הרצים מצטרף רשארד מנדנהול הסולידי, שכמו קודמו ביני וולס מתקשה להישאר בריא לאורך עונה שלמה.
גם על ההגנה ירד הגרזן, במיוחד על החוליה האחורית החזקה. ווילסון, גיי ורודס אינם ולמחליפיהם הצעירים, טובים ככל שיהיו יש נעליים גדולות למלא. פטרסון הנהדר יוכל לסגור את הפינה מאחור אבל לקרדינלס יש שני מפגשים בשנה עם קפרניק, ווילסון ובראדפורד ולסגור את האמצע תהיה משימה חשובה לא פחות. טוד בואלס, מאמן ההגנה החדש מתכוון לעבור להגנה 4-3 ולשם כך הובאו הרבה פנים חדשות, כולל ג'ון אברהם המזדקן שהוחתם ממש לאחרונה. החסרון של דאריל וושינגטון, שאחראי להפעיל לחץ על ק"ב היריב, וג'ו-לון דאנבר בחודש הראשון (השעיה) צפוי להיות משמעותי.
בכלל, אם הגענו עד לפה בלי אף מילה על לארי פיצג'רלד, אחד השחקנים הכי טובים ומלהיבים בליגה (טוב, לפחות עד 2012) זה אומר המון על הציפיות מהקרדינלס העונה.
אז מה יהיה: הנהלה חדשה, צוות מקצועי חדש, חצי קבוצה חדשה, בית חזק. מישהו אמר עונת מעבר?
