סכין בגב: על שחקן העבר ונשיא פרטיזן פרדראג דנילוביץ'

פרדראג דנילוביץ' היה עושה הכל כדי להימנע מהעליהום התקשורתי. אילו היה יכול להחזיר את הגלגל לאחור ולשנות את השתלשלות האירועים באותו לילה אלים, מפחיד, ובעיקר רווי בליטרים על גבי ליטרים של אלכוהול, היה עושה זאת ולו למען שמו הטוב. באותו לילה ארור ב-18 במאי 2013 כמעט שקיפח את חייו ונרצח בידי חברו הקרוב ביותר, אך בריאותו, עד כמה שניתן לדמיין, כלל לא עמדה בראש מעייניו. בזמן שנותח במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים בבלגרד, כבר חשב על דרכים טובות בהן יוכל לטייח את הפרשה, או לכל הפחות להוריד אותה מסדר היום התקשורתי. עבורו, מה שאירע בלילה ההוא היה בסך הכול עניין פעוט שיש להסדיר בינו לבין חברו.

כשיצא מכלל סכנה ושוחרר מבית החולים, צבא העיתונאים שחיכה לו בחוץ עזר לו להבין שזו הייתה רק משאלת רב רחוקה ונאיבית. המקרה שלו כבר היה שייך לכולם. החתכים בגופו היו נחלת הכלל. עשרות ניסו להשיג ממנו תגובה ראשונה, וקיוו לחלץ מפיו ציטוט שילבה עוד קצת את היצרים במקרה המטריד הזה. "מה כל הרעש הזה? מה כבר קרה? זה היה בסך הכול ויכוח רגיל בין שני חברים", תהה דנילוביץ', וספק אם האמין לעצמו.

בימים שלאחר מכן הפרשה תלך ותסתעף. בתקשורת הסרבית יוסיפו להיכנס לעובי הקורה ולנסות לדלות את שביבי המידע שהמשטרה מוכנה למסור. בסיפור הזה מעורב ידוען שהיה גם כדורסלן ענק ונערץ, יש בו חברות אמיצה שהתפרקה באחת ואפילו עבריין נמלט, אך זה לא מה שריתק את סרביה. מה היה שם, באותו לילה, שפירק חברות בת עשרות שנים וגרם לה להסתיים בדקירות סכין? הכיצד ייתכן שסיטואציה יומיומית, כמו פגישה בבית קפה בין חברים, תהפוך לקרב אלים ומסוכן שכמעט נגמר ברצח?

בשלב זה, עדיין רב הנסתר על הגלוי. אולם ככל שנוקפים הימים, נחשפים עוד ועוד צדדים באישיותו של דנילוביץ', ומאיימים למוטט את התדמית המוקפדת עליה שמר מאז החל את דרכו ככדורסלן צעיר ועד הפך לנשיא מכובד ובעל שיעור קומה. זה לא שלא היו אי אלו סימנים: ב-2007 הכה בצורה מכוערת שופט ונידון להשעיה של שנתיים מכל פעילות ספורטיבית, אך עונשו הומתק כעבור זמן מה והאירוע המכוער כמעט נשכח כלא היה.

"אמור לי מה הם חבריך, ואומר לך מי אתה", אמרו פעם חכמים. דנילוביץ' שמר לאורך עשרות שנים על קשר הדוק עם חברי ילדותו, גם אם היו בעלי פרופיל עברייני כמו זה של ברנקו פיליפוביץ', שחשוד בתקיפתו. והנה, הגיע היום בו כמעט שילם על כך בחייו.

ברנקו פיליפוביץ', הידוע בכינוי "פידו", היה מאז ומעולם טיפוס מפוקפק. הוא הכיר את דנילוביץ' כשזה הגיע בגיל 16 לבלגרד כדי להצטרף לפרטיזן, ועד מהרה רכש את אמונו. השניים הפכו לחברים קרובים, אך גם קרבתו לכוכב העולה לא שינתה בחלוף השנים את דרכיו הנלוזות. הוא פיתח התמכרות קטלנית לאלכוהול והמשיך לטפח את אהבתו לסכינים משלל סוגים. שמו היה מוכר למשטרה בעקבות כמה אירועים אלימים, בעיקר בבר-קפה שהיה בבעלותו, שם נהג לשתות לשוכרה ולפרוק את זעמו. מספרים כי היה מתהלך כבדרך קבע עם מספר סכינים בכיסי מכנסיו, וכפי שאפשר לנחש, אלו לא היו סכיני מטבח סטנדרטיים.

פידו לא הסתפק בבריונות הזו אך ורק בחלקת האלוהים הקטנה שלו, אלא לקח אותה גם אל מחוץ לגבולות סרביה. פעם אחת, לפני כמה שנים, נעצר במיאמי לאחר שהתפרע בבית מלון בהיותו שיכור והחל להשתולל ולאיים באיומי אקדח על עוברי אורח. בפעם אחרת סיפק עוד אירוע ביזארי ומטופש במיוחד, כשהסתנן ב-2012 למגרש המרכזי באליפות ארה"ב הפתוחה בטניס, ובעודו יושב ביציעים, לפתע פשט את בגדיו וחשף את ישבנו בפני אלפים המומים בקהל.

כל אותו זמן הקשר עם דנילוביץ' הלך והתהדק. גם כשדנילוביץ' עזב את סרביה ופרח בוירטוס בולוניה ולאחר מכן גם ב-NBA, פידו ביקר אותו לעיתים תכופות ונמנה עם חבר מרעיו הקבועים. זו הייתה כמעט שותפות גורל: שניהם היו נתונים ללחצים גדולים מדי יום ושניהם חיפשו למצוא מפעם לפעם פורקן. בעוד שאצל פידו האלכוהול הפך להרגל מגונה, דנילוביץ' אהב להשתטות יחד איתו אחת לזמן מה ופרק את המתחים עימו רק כאשר התאפשר הדבר, בעיקר בחודשי הפגרה. איש מעולם לא פקפק במקצוענות של הגארד הנהדר, שנודע בזכות מוסר העבודה המטורף שסיגל לעצמו, אך דנילוביץ' עצמו ידע גם מתי שעליו לנוח מדי פעם ולנקות קצת את הראש מענייני דיומא. ככל שחלף הזמן, דנילוביץ' היה זה שתפס את משבצת המבוגר האחראי במערכת היחסים הצמודה הזו. הוא ניסה להכניס את פידו לתלם, דאג לשלום בית גם כשחברו תקף את אשתו ועמד לצידו בכל עת.

ואז הגיע ה-18 במאי. כמדי חודש, דנילוביץ' פקד את הבר-קפה שבבעלותו של פידו יחד עם הרבה חברים קרובים. בתפריט: הרבה, הרבה מאוד אלכוהול וחגיגות עד השעות הקטנות של הלילה. בהמשך יתברר שגם המאמן האגדי של פרטיזן, דושקו וויושביץ', נכח במקום עד שעה מסוימת, אך עזב רגע לפני שהחלה המהומה.

מכאן, הסיפור מתחלק לכמה גרסאות. אלה הן העובדות: לפני אחת בלילה, דנילוביץ' ופידו עוד הצטלמו מחובקים ונראו משתטים יחדיו, שמחים ומאושרים ממפגש החברים המוני. בשעה שלאחר מכן, יגלוש הערב לפסים אלימים במיוחד. ב-1:46 אדם אלמוני, ככל הנראה מלצר בבר, יזמין למקום אמבולנס ויסביר כי פידו ניתץ בקבוק זכוכית על ראשו של דנילוביץ'. דנילוביץ' יסרב לקבל טיפול רפואי, וישלח את צוות החירום בחזרה בטענה כי מצבו טוב וכי אין בהם צורך. שעה נוספת תחלוף, ופידו ידקור את דנילוביץ' באחת מהסכינים החדות שלו מספר פעמים, בראש, בבטן, ולאורך הידיים. שחקן העבר ייפצע באורח קשה, אך יתעקש לנהוג בעצמו ברכבו לבית החולים שנמצא בקרבת מקום.

בימים שלאחר מכן הסיפור רק הלך והסתבך. לדנילוביץ', שהועבר מיידית למחלקת טיפול נמרץ, נשקפה סכנת חיים, והרופאים ניתחו את גופו בניסיון למנוע את הגרוע מכל. כשהתעורר ויצא מכלל סכנה, סירב למסור את שמו של תוקפו או למסור פרטים כלשהם שיקלו על עבודת המשטרה. למזלו, חבריו ששהו במקום והיו עדים למקרה לא היו מוכנים לשתוק וחשפו את זהותו במשטרה. פידו, בינתיים, החל בניסיונות הימלטות, התמקם בדירת מסתור בפרברי בלגרד וחיכה לרגע בו יוכל לעזוב את סרביה ולחמוק מעונש. שבועיים שלמים היה פידו במנוסה, עד שנתפס. בין לבין, הספיק להעביר הודעת התנצלות קצרה למשפחת דנילוביץ', בה הביע צער חרטה על הפגיעה האנושה בחברו משכבר הימים. בחקירתו במשטרה שמר על זכות השתיקה, וכשנדרש להסביר מדוע דקר את דנילוביץ', שמר על מסתורין והפטיר: "תשאלו אותו, הוא יודע בדיוק מה הייתה הסיבה".

משהו בפאזל של המשטרה לא הסתדר. גם הם, כמו כולם, לא הצליחו למצוא את המניע שעמד מאחורי האקט הקיצוני של פידו. על מה השניים רבו? מה גרם לו לנקוט באמצעיים קיצוניים כל כך? ימים לאחר שדנילוביץ' שוחרר מבית החולים, אשתו סיפרה כי בעלה רק ניסה להגן על אשתו של פידו והפך לקורבן בשוגג. "סשה ניסה להרגיע את פידו, הוא רק רצה לוודא שהוא לא פוגע באשתו", סיפרה. "בפעם הראשונה, הוא נפצע וסירב לקבל טיפול. אחרי כמה זמן הוא חזר למקום כדי לראות שהעניינים שקטו, אבל כשראה שפידו שלף סכין הגן בגופו על אשתו, ונפצע בגלל זה".

במשטרה מתייחסים בספקנות לסיפור שמציגה אשתו של דנילוביץ', שבעצמו שמר על עמימות והעניק עדות מעורפלת למשטרה. "ישבנו, צחקנו, ולפתע משום מקום הוא הוציא סכין", סיפר שחקן העבר. "כבר עמדנו לעזוב את המקום וללכת הביתה, כשלפתע הוא דקר אותי. לא ציפיתי לזה".

בפרטיזן וודאי שמחו לשמוע שמצבו של הנשיא הנערץ השתפר משמעותית, אך בו בזמן היא מתקשה להסתיר את האכזבה. זו שעה קשה עבור מועדון הפאר הסרבי: החובות נערמו לכדי מיליוני יורו, מרבית המשכורות מהעונה שעברה טרם שולמו, ושני שחקנים, מירוסלאב ראדוליצה ורשקו קאטיץ', החליטו לקחת את המאבק הזה צעד אחד קדימה לכותלי בית המשפט.

ועכשיו, דווקא עכשיו, כשהם זקוקים לו אולי יותר מאי פעם, פרדראג דנילוביץ' לא נמצא שם. בשנים האחרונות, הנשיא הכול יכול הציל את פרטיזן לא אחת. הוא מרושת היטב במסדרונות פיב"א ומצוי ביחסים קרובים עם אנשי מפתח בממשלת סרביה, כולל ראש הממשלה איוויצה דאצ'יץ, ששימש בעבר כנשיא פרטיזן בעצמו.

אבל נדמה שדבר לא ישוב לקדמותו. פרדראג דנילוביץ' חזר לתפקד באופן חלקי, אך חייו מתחלקים עכשיו לשניים: לפני ה-18 במאי, ואחריו. אותו לילה מסתורי גבה מחיר כבד עבורו, מבחינה בריאותית, תדמיתית ונפשית. פרטיזן רק יכולה לקוות שהיא תינזק כמה שפחות. מהיום, היא צריכה לטפח הלך מחשבה שונה: דנילוביץ' כבר אינו מודל לחיקוי ואינו שם נרדף להצלחה. מהיום, הוא דמות שיש להתנער מהסיפור שלה.

פרדראג "סשה" דנילוביץ' נולד ב-1970 בסראייבו להורים סרבים. הוא החל את הקריירה בפרטיזן בלגרד ב-1988, עבר לבולוניה ב-1992 ובין 1995 ל-1997 שיחק ב-NBA במיאמי ובדאלאס. לאחר מכן חזר לבולוניה ובשורותיה פרש.

דנילוביץ' זכה פעמיים בגביע אירופה לאלופות, בפעם הראשונה עם פרטיזן בלגרד ב-1992, וב-1998 עם בולוניה. ב-1992 הוא היה ה-MVP של הפיינל פור וב-1998 זכה בתואר שחקן השנה באירופה. הוא הוביל את נבחרות יוגוסלביה לפני ואחרי הפירוק לארבע זכיות באליפות אירופה.

ב-2008 נכנס דנילוביץ' לרשימת 50 שחקני היורוליג הגדולים בכל הזמנים, והוא מוגדר עד היום כאחד השחקנים הטובים בהיסטוריה של יוגוסלביה/סרביה.