כמה טוב שבאת הביתה

איזה כיף! לא, לא רק על המדליה מוזהבת בתחרות החשובה ביותר של האתלטיקה העולמית בשנה הנוכחית; לא, לא רק על הסמליות המצמררת: ישראלי-דגל כחול לבן-התקווה-האצטדיון האולימפי במינכן, אתם יודעים; לא, לא רק על ה"נחמד לדעת שיש חיה כזאת: ספורטאי ישראלי שיודע להתעלות ברגעי השיא"; לא, לא רק על האופן המאופק – יחסית – בו קיבל מאיר איינשטיין את הזכייה; לא, לא רק על העובדה שבים הגועל נפש של התאחדויות הספורט וקשיי היומיום המחפירים של ספורטאי הצמרת הישראלים (שאינם כדורגלנים או כדורסלנים), הזכיה של אברבוך היא גם אצבע משולשת בפניהם של הרבה עסקנים נבולים; לי, באופן אישי, הכי כיף היה לדעת שאלכס שלנו (מאתמול, אברבוך הוא של כו-ל-נו) הוא נציגה היפה של עלייה יפה.

טוב שדווקא אלכס, ישראלי יפה, שרירי, נטול תסביכי נחיתות וקשקשת ספורט ישראלי, זכה. משום שאם נדמה שמיכאל קלגנוב מבכר את הצל על פני אור הזרקורים, הנה דוהר לו אלכס, על סוס הכאריזמה המתפרצת שלו ומציג הזדמנות שאסור לפספס בפני העלייה ממדינות חבר והחברה הישראלית כולה: אברבוך מושיט את ידו אלינו, הצברים, היהירים, השבעים והמתנשאים שבינינו ומציע לנו – חבקו אותי, אמצו אותי לחיקכם. אבל לא רק לתפר שבין הזכיה במדליה לבין הטקס בשדה התעופה. אלכס מבקש מאתנו להוסיף לרשימת הסמלים והמשקולות שהנחנו על כתפיו, כשעמד על דוכן הזוכים, גם את קירוב הלבבות בינינו – לא בגלל שמלחמה, לא בגלל שרעב ומיתון: בגלל שאנחנו, כולנו, ישראלים.

הספורט יודע – כשהוא רוצה – לקשור בין תכנים וסמלים, משמעויות ופרשנויות ולעשות בהם שימוש לפי צורכו. לעתים מתלהם, תכופות לאומני וגזעני – לספורט פנים שליליות לא מעטות. תחת האצטלה של "אהדה", הרבה פרעות ומופרעים מתרגשים ובאים עלינו, כדי לפרוק תסכולים ולבטא אלימות, תוך שימוש באיזה "קשר" מופרך לספורט או לאהבת הקבוצה. פוליטיקאים לא מעטים אוהבים לתפוס טרמפ על עגלת הספורט ולרתום אותה להיגדים אינטרסנטים – זכורים לרעה, האולימפיאדה בברלין ב–1936 והמונדיאל בארגנטינה ב–1978, שניהם דוגמאות לציניות המסוכנת בה עושים שימוש מנהיגים רקובים, תוך ניסיון להשחית את תמימות הספורט ומיליארדי אוהדיו, לענפיו השונים.

אולם יש גם מקרים אחרים: הרעיון האולימפי, המבקש לכרוך אחווה ובינלאומיות חסרת גבולות למפגש תרבויות ענק יריעה. השמחה ברחובות ברזיל הענייה והמרודה על הישגם של אחד-עשרה בחורים בצהוב, רק בגלל ששחקו כשדגל ברזיל על דש חולצתם – שמחה מדבקת, אמיתית, טהורה, שאין בה צביעות. משחק הפינג פונג בין סין לארה"ב, על אדמת סין, בשנות ה–60, ממפשיריה הראשונים של שכבת הקרח של המלחמה הקרה. ואצלנו, הספורט, לא אחת, קשור בזיכרון הקולקטיבי דווקא בהקשרים טראגיים: רצח ה-11 במינכן, קריסת גשר המכביה, ופתטיים: הניהול הכושל, הפולטיזציה שלו, החובבנות, הגוזמא וההגזמה – ישראליות במיטבה.

אך יש רגעים, בהם הישגו של אחד, נטע זר ויפהפה שרק במקרה מקושר לספורט המקומי, יכול לחולל תמורה. לא, לא מהפיכה. שינוי, ולו מזערי. קבלת האחר, השונה, הזר, בשר מבשרך שבסך הכל מנסה, במציאות בלתי אפשרית – להיות ישראלי. עד כה הקשו שני הצדדים – החברה הישראלית וקהילת העולים – את עורפם. אולי 5.85 מטרים וסמליות שחוצה זמן ומקום, יסייעו למה שאלף וועדות ומאה שרי קליטה לא יצליחו לעשות לעולם. להפוך את כולנו למעט יותר אלכס אברבוך. כלומר ישראלים, בדיוק כפי שמתחשק לנו להיות. ועדיין להיות מקובלים.