מכבי תל אביב בהחלט הכינה את עצמה והייתה חדורת מוטיבציה, שהיא אכן יכולה למחוק את ההפסד 1:0 מול פ.צ. באזל מהמשחק הראשון ולהעפיל לשלב הפלייאוף של ליגת האלופות, אבל דבר אחד היא שכחה: במעמדים האלה פשוט אסור לטעות. הצהובים שגו כבר בפתיחת המשחק, בדקות הקריטיות והמשמעותיות ביותר ושילמו על כך מחיר יקר. הפנדל המדויק של פביאן שר, כבר בדקה החמישית, היה בדמות מתנה עבור השוויצרים, שהצליחו להשיג שקט נפשי מהיר בבלומפילד. הוא הוציא את הרוח מהמפרשים של שחקני מכבי ומשם, השוויצרים כבר טסו עד ל-0:3 בדקה ה-32 ולמעשה סגרו במהרה את העפלתם לשלב הבא.
יכולנו לראות איך באזל, גם במשחק חוץ ומול אצטדיון גועש, מפעילה לחץ זהה לזה שהיא ביצעה במחצית הראשונה של המפגש הקודם. תחת הלחץ הזה, לשחקנים בצהוב לא היו תשובות. המאמן מוראט יאקין הציב סוג של שמירה אישית על גל אלברמן, מה ששיבש לחלוטין את הנעת הכדור והיציאה קדימה של המארחים.
כאשר חוליית ההגנה של מכבי לא מצאה את האפשרות להעביר את הכדור לקישור, היא הסתבכה פעם אחר פעם בהרחקות סתמיות או בהחזרת הכדור לאחור, לכיוונו של השוער חואן פאבלו. גם במשחק הביתי שלה, האלופה הישראלית לא מצאה את הדרך בחצי השעה הראשונה להגיב להתנפלות מצד היריבה החזקה. מכבי התקשתה להשתלט על מרכז המגרש, בעיקר כיוון שערן זהבי נשלח לאגף ימין, מה שהשאיר את מהראן ראדי ואת אלברמן חסרי אונים. בכך שנטרל את האמצע של מכבי תל אביב, גרם יאקין לפערים גדולים בין ההגנה להתקפה ופגע ביציאה המסודרת של הצהובים.
בדקה ה-36, בפיגור 3:1 וכאשר הכול כבר נראה אבוד מבחינת מכבי, ביצע המאמן פאולו סוזה חילוף ראשון. הוא הוציא את יואב זיו, מגן שמאלי והכניס במקומו את דור מיכה, קשר תוקף. סוזה הבין שהוא חייב לשנות את סגנון המשחק והימר. איבוד כדור במרכז, כמו שקרה לזהבי במהלך שהוביל לשער השני של השוויצרים, הוא דבר לגיטימי ואין סיבה שההגנה תתגלה כחשופה כל כך. באותו שער, זיו ניצב הרחק מחבריו לקו ההגנה וסוזה כעס על העמידה הלא נכונה שלו. אלא שהמאמן הפורטוגלי המנוסה לא חיפש ענישה אישית שאולי הייתה פוגעת בזיו ובמקום, החליט על שינוי טקטי במערך. הצהובים הגיבו היטב לשינוי וחזרו למשחק.
כאשר הבטיחו למעשה השוויצרים את העלייה לשלב הבא, הם הורידו את הרגל מהדוושה, ספגו שער עצמי ומכבי תל אביב התעוררה. היא ניצלה את הרפיון בקרב באזל, השיגה שער שני מהיר ושבה מחדרי ההלבשה אל המחצית השנייה כשהיא מלאה באמונה. מכבי המשיכה את היכולת עמה סיימה את המחצית הראשונה והצליחה אף לאזן את התוצאה עם שער נהדר של מהראן ראדי. אלא שמשום מה, מיד לאחר ה-3:3 הגיע חילוף תמוה של סוזה, שהוציא את זהבי והכניס במקומו את גאל מרגוליס הצעיר. החילוף הוביל לכך שמכבי נעצרה וכמעט ולא יצרה הזדמנויות נוספות עד לסיום.
חייבים לומר שבתוצאות שוויון גם יאקין הגיב. הוא ביצע מהלכים טקטיים ולמעשה ויתר על כל הרפתקה התקפית. הוא ביצר את הקישור שלו ולא חיפש יותר את הניצחון, כי אם את השמירה על התוצאה, שהספיקה לו ולקבוצתו. המהלכים של יאקין סגרו למכבי את האפשרויות ההתקפיות, אולם כאשר יריבה כמו באזל מסתגרת ויוצרת צפיפות במרכז השדה, חשוב מאוד להחזיק בקשרים שיודעים להגיח מאחור ולאיים על השער בבעיטה מרחוק. במשחק שהתפתח, היה נכון לוותר דווקא על חלוץ.
פריצה ויצחקי שיחקו מול הגנה מאוד פיזית בשני המשחקים והיה להם קשה מאוד. אני עדיין חושב ששניהם מהווים צמד שחקנים מוכשר מאוד והם עוד יתרמו רבות למכבי, כל אחד באופן אישי וגם יחד, אבל ראינו לאורך דקות ארוכות את הנחיתות שלהם במאבקים הפיזיים ולא היה נכון מצד סוזה לשחק עם שני חלוצים, שיצרו פקק בהתקפה. שחקנים בסגנונו של זהבי יכולים להוות מענה אחר, שכן קשה יותר לשמור על שחקן כמוהו, שמפתיע עם תנועה מהקו השני. מלבד מספר מצבים נייחים, בהם הצהובים היו קרובים לכיבוש, הם לא שיחקו יותר כדורגל שוטף אחרי החילוף, שכאמור, עצר את התנופה.
למרות ההדחה, אי אפשר שלא להחמיא על הקאמבק הצהוב. פיגור 3:0 ביתי אחרי חצי שעה הוא בהחלט מצב לא פשוט. גם כאשר הקבוצה היריבה מורידה את קצב המשחק, עדיין צריך יכולת ואופי כדי להשוות ולמכבי יש משני הדברים. יחד עם זאת, אסור לטעות. עדיין קיימים פערים בין שתי הקבוצות. באזל איכותית יותר, בעלת ניסיון גדול יותר וגם אם מכבי יכולה לגבור עליה במשחק כזה או אחר, כאשר מנתחים את שתי הקבוצות, אפשר לומר שהטובה יותר העפילה לשלב הבא. גם מול הכדורגל שנמצא בדרג השני של אירופה, כמו שוויץ או בלגיה, יש פערי יכולת ולקבוצות הישראליות קשה מאוד לחלוף על פני יריבות ממדינות כאלה.