במאי 2012 התארחה בוקה ג'וניורס אצל פלומיננזה למשחק הגומלין ברבע גמר גביע הליברדטורס. המאמן חוליו פאלסיוני רצה לשמור על יתרון 0:1 מהמשחק הראשון, עלה במערך זהיר והשאיר את החלוץ פאבלו מאוצ'ה על הספסל. מאוצ'ה לא שתק. הוא רץ לתקשורת, סיפר שהוא רוצה לעזוב, גרם לסערת רוחות והרגיז לא מעט אוהדים של הקבוצה.
ארבעה ימים לאחר מכן בוקה ניצחה את גודוי קרוס 0:3 בליגה ומאוצ'ה כבש את השער האחרון בדקה ה-83. מיד אחרי שחגג עם המבשל חואן רומן ריקלמה, הוא פנה לכיוון הקהל ונישק את הסמל על החולצה. בקשת סליחה שכזו? מי צריך הוכחה יותר חותכת על הנאמנות של שחקן למועדון בו הוא משחק? פחות מחודש לאחר מכן מאוצ'ה הוצג בטורקיה כשחקנה החדש של קייסריספור.
קשה להבין מה עובר בראשו של כדורגלן רגע אחרי שהוא כובש שער ומקפיץ עשרות אלפים, מה עובר בראשו כשהוא שומע את השאגה הפתאומית מהיציע. פרץ האנדרנלין, האושר האדיר שמגיע בשנייה אחת אחרי מאמץ עילאי - לזכותם של הכדורגלנים יאמר שזה לא תמיד הוגן לשפוט אותם על הצורה בה הם חוגגים שערים, אבל לחובתם של מנשקי הסמלים נזקפת העובדה שמדובר באחת מהחגיגות המאוסות בעיני האוהדים, או במילותיו של העיתונאי הבריטי דז קלי: "אחת מהקלישאות האיומות ביותר בכדורגל המודרני".
התופעה המאוסה של נישוק הסמל על החולצה בעידן בו הכסף חשוב בהרבה מהזהות, הפכה לכל כך שכיחה, עד עד שלפני כמה שנים הוקם אתר אינטרנט שמוקדש רק לה: Kissedthebadge. אתר נפלא ומלא הומור שמעדכן מדי כמה ימים על כדורגלנים חדשים שנלכדו מבצעים את הג'סטה ושחותם את ה-אני מאמין שלו במשפט: "אנחנו אוהבים את מנשקי הסמלים. אנחנו גם שונאים אותם".
ההיסטוריה של השנים האחרונות מלאה בסיפורים עליהם ובמדינות כמו ספרד ואנגליה הנשיקה לסמל כבר הפכו לעניין שהתקשורת והאוהדים דנים ודשים בו על בסיס קבוע. דייגו פורלאן למשל, נאלץ להשיב לשאלה מדוע הוא לא מנשק את הסמל של אתלטיקו מדריד במעמד של מסיבת עיתונאים רשמית והשיב ש"יש רק שני סמלים שאני מוכן לנשק: את זה של נבחרת אורוגוואי ואת זה של פניארול".
איאן רייט בדוגמה אחרת, טען כשישב על כסא הפרשן ש"כשאתה נמצא במועדון חמש דקות ואתה מנשק את הסמל שעל החולצה, אתה עושה מעצמך אידיוט", אבל כנראה שכח כיצד הוא נישק את הסמל של ארסנל מול היציע של אוהדי קריסטל פאלאס בה הוא גדל, אחרי שכבש שער ב-0:3 של התותחנים במחזור האחרון של עונת 1992-3, משחק שהוריד את פאלאס ליגה.
מנשקי סמלים יש והרבה. הנה קמצוץ מאחת מהתופעות הכי מרגיזות בכדורגל המודרני.
בתחילת יולי כל אתרי האינטרנט הגדולים בספרד דיווחו בקול תרועה: "איסקו סירב לנשק את החולצה של ריאל מדריד בהצגה שלו בסנטיאגו ברנבאו". עוד לפני כן התקשורת עסקה באופן בלתי פוסק ביחסים של הקשר עם הבלאנקוס, אבל הפעם זה לאו דווקא היה הגורם לכותרות. כמעט כל שחקן שהוצג בברצלונה או בריאל מדריד בשנים האחרונות, נתקל בלחץ מצד האוהדים והצלמים לנשק את הסמל. כשאיסקו הוצג בבירה הוא לא נענה לבקשות והסתפק בחיוך נבוך. אחר כך הסביר שהוא לא מרגיש שהוא הרוויח את הזכות הזו עדיין. זמן קצר לאחר מכן גם אסייר יראמנדי התעלם מהקריאות של מאות אוהדי ריאל מדריד "תנשק את הסמל", אבל רבים אחרים נכנעו ברצון, בין היתר ססק פברגאס וקארים בנזמה.
ויין רוני גדל כאוהד של אברטון וגם אחרי שנמכר למנצ'סטר יונייטד, הוא לא הסתיר את הפינה החמה שהוא שומר בליבו לטופיז. בינואר 2010, כחודשיים וחצי אחרי שהפך לאבא בפעם הראשונה, סיפר: "אני עדיין רוצה שאברטון תנצח וזה לעולם לא ישתנה. כל המשפחה שלי אוהדי אברטון ולבני קאי כבר יש תלבושת של הקבוצה". ההצהרה הזו והדומות לה לאורך השנים, לא מנעו מהכוכב הגדול לנשק שוב ושוב דווקא את הסמל של מנצ'סטר יונייטד. הפעם המפורסמת מכולן הייתה במשחק נגד לא אחרת מאשר אברטון.
אפשר לכעוס על כדורגלנים שמנשקים כל סמל שמעטר את החזה שלהם לתקופה של קצת יותר משבוע, אבל משהו בהתנהלות הקלילה והמחויכת של רוביניו בוודאי גורם לפחות לחלק מהאוהדים לסלוח לו. כאן הוא בסנטוס, ריאל מדריד ומילאן.
ג'ון טרי ופרנק למפארד הם שניים ממנשקי הסמלים האדוקים ביותר והאוהדים שפוקדים את סטמפורד ברידג' בכל שבת שנייה כבר ראו אותם עושים זאת לא פעם ולא פעמיים. ביחד עם דידייה דרוגבה הם היוו ב-10 השנים האחרונות סמל בעצמם להצלחה של צ'לסי. כך שבמקרה הזה איך נאמר? מהמוצדקות שבנשיקות.
רובין ואן פרסי וסמיר נאסרי אהבו את ארסנל בשלב מסוים, אבל בהמשך הם אהבו יותר את הכסף ואת שיפור הסיכוי לזכות בתארים. באתר kissedthebadge אספו תמונות של לא פחות משמונה שחקני ארסנל שמנשקים את הסמל עם התותח, אבל בהמשך עזבו, חלקם הגדול ליריבות של הקבוצה במאבקי הצמרת. ההולנדי והצרפתי הם שניים מהם.
יש שחקנים שחוגגים עם סלטה, אחרים היו מבצעים תנועה של אווירון ולוקאס באריוס מדביק את החולצה לשפתיים. הארגנטינאי-פרגוואי כבש 49 שערים במדי בורוסיה דורטמונד ובשנתיים וחצי שלו בסיגנל אידונה פארק ביסס את מעמדו כאחד מבכירי המנשקים הסדרתיים בכדורגל העולמי.
כשאלן סמית' הצעיר והמבטיח התראיין באחת מהפעמים הראשונות שלו ונשאל "האם יש קבוצה שלעולם לא תשחק בה?", הוא השיב בלי לחשוב פעמיים: "כן, מנצ'סטר יונייטד". הראיון הזה מצולם כך שאין טעם להכחיש. כמי שגדל בלידס, ההצהרה בנוגע ליריבה השנואה הייתה טבעית, אפילו צפויה. במאי 2004 האימפריה מיורקשייר נשרה לליגת המשנה אחרי 14 שנים ואחת מהתמונות הזכורות ביותר מאותה ירידה היא זו של סמית' שעומד במרכז המגרש ומנשק את הסמל של לידס בבכי. כמה שבועות לאחר מכן הוא חתם במנצ'סטר יונייטד.
דיין ריצ'רדס שיחק פחות מחצי שנה בונקובר ווייטקאפס הקנדית מליגת ה-MLS. טקאשי אוסאמי הגיע להופנהיים בקיץ 2012 וחזר ליפן בקיץ 2013. מילאן יובאנוביץ' הגיע לליברפול עם שק מלא בתקוות, אבל ב-12 החודשים שלו באנפילד שותף ב-10 משחקי ליגה בלבד, חמישה מהם כמחליף. למרות הזמן הקצר, כל השלושה כנראה מאוד התחברו לקבוצות שלהם.
מכבי תל אביב, je t'aime
על נשיקות לסמל של הנבחרת אי אפשר לכעוס. בדרום ומרכז אמריקה גם מדובר בתופעה נפוצה למדי. בתמונה: צ'יצ'אריטו במדי מקסיקו, אסקיאל לאבצי במדי ארגנטינה וסבסטיאן אבראו במדי אורוגוואי.
אולי מכאן נבחרת פורטוגל שואבת את הכוח שלה. אלמיידה, נאני ופפה.
פבריציו מיקולי אמנם שיחק רק שש שנים בפאלרמו, אבל החיבור שלו לקבוצה הסיציליאנית היה מיוחד. החלוץ חם המזג הפך לסמל של הרוסאנרו ולאהוב האוהדים ועל כנות הכוונות שלו במקרה הזה קשה לחלוק.
מי מנשק יותר טוב, מסי או רונאלדו?