גישות וחניות: מי שיצא מוקדם מהבית, הגיע בזמן. הרכבת שוב פישלה, כך אמרו אנשים שניסו, ומי שרצה להחנות קרוב התפשר על התמקמות צבאית בין חול ושיח. אבל לסיכום, יחסית ל-30 אלף איש באזור הבנייה בטדי, היה סביר. היציאה כבר היתה סיפור אחר, סיפור קצת יותר מוכר. לצערנו.
קופות: 20-30 חייל/נוער, 40-60 מבוגר.
כמה המשחק באמת שווה: חגיגת כדורגל במתקן הכי מרשים בישראל. עוד תזכרו את מי ראיתם מכל כך קרוב. שישה שערים ו-90 דקות של תענוג. היית? לא תשכח. 120 שקל.
הרגע של המשחק: פלורנצי כבר הריח 1:2 נהדר בדקה ה-24, אבל מולו היה משהו קצת יותר נהדר. דויד דה חאה, שספג כמה דקות קודם את השער הראשון שלו בטורניר, לא אישר לאיטלקים לכבוש את השני. ואז זה נגמר.
המספר הנוסף: 4. טיאגו כבש שער גם בגמר הצעירות של 2011. הפעם הוא הבריק עם שלושער. גם אז וגם אתמול זה נגמר עם גביע ספרדי ותואר MVP. השחזור.
מעשה שהיה, כך היה
שלושה וחצי חוליגנים פרצו אתמול לדשא של טדי במהלך משחק הגמר המשובח בין ספרד לאיטליה. הם לא הרסו את הטורניר הזה לרגע לא יזכו הכבוד הזה, ובתקווה שיישבו בכלא כמה חודשים טובים ושיושעו לצמיתות מהמגרשים. אבל הפריצה שלהם בכל זאת שווה אזכור. כי בדיוק כפי שהמאבטחים החלמאים לא הצליחו לתפוס את אותם עבריינים חמקמקים (מאבטח אחד גם ניסה לזרוק על פורץ כובע טמבל; איזה טמבל), כך ספרד התעללה באיטליה.
זה לא היה כוחות.
***
זה שוב לא היה כוחות. גם ב-1 ביולי של השנה שעברה, בגמר יורו הבוגרות של 2012, איטליה חטפה מספרד ארבע חתיכות. וגם אתמול זה נגמר ככה, וסליחה לשערי הניחומים בדרך ל-2:4 מהדהד. ספרד קרעה את איטליה עם כדורגל מעולם אחר. לעתים זה היה ראוותני, וכשזה לא היה ראוותני, זה היה תכליתי עד כדי כאב. אחרי קווארטט מוחץ, עלו הספרדים לרגל, לאבי לוזון ומישל פלאטיני, וקיבלו עוד תכשיט שמגיע להם. הקהל באקסטזה, צעק קאמפיונה, קאמפיונה. לאחר ההנפה, מערכת הכריזה של אצטדיון טדי התחפשה למועדון ריקודים במדריד. פזמון היספני אחר פזמון היספני הציפו את ירושלים, וכל שיר היה מתאים יותר.
זה התחיל ב"ויוה אספניה".
השורה הראשונה של השיר, בגרסה האנגלית, מדברת על רודולף ולנטינו. שחקן קולנוע סלש דון ז'ואן שהמיס כל מה ומי שהיתה לידו. 96 שנים לאחר שסניור ולנטינו נולד, הברזילאי מאזיניו שיגר לעולם את הבן טיאגו אלקנטרה. וטיאגו שיחק אתמול לא פחות חזק מהמקור. והוא היה חם יותר מרודולף. הוא פירק, הוא נגח, הוא כבש בימין ובשמאל. כשהבין שזה מוגזם, ספק לא אנושי, הוא פרגן לאיסקו את הפנדל השני.
אבל זה לא רק טיאגו בן מאזיניו. השוורים פשוט רצו באמוק, כרגיל, ומול הגנה איטלקית הכי לא איטלקית, זה נגמר מהר מאוד. ספרד זו נבחרת שמטמטמת כל חובב תחרות. אירמנדי לטיאגו לקוקה לאיסקו לטיאגו למוראטה. ועוד פס ועוד פס, ואתה רוצה לקפוץ מהיציע, לתת גליץ' רצחני ולקבל אדום רק שיפסיקו להניע. ומה הם בכלל עושים שגורם להם להיראות כך? בכל הרמות ובכל הגילים? מה הם אוכלים? ועוד פס ועוד פס. ובסוף, אחרי שעיקמו אותך לגמרי, הם שוברים אותך, ואתה נכנע, מתמסר להנאה הזו, לכדורגל של הפלייסטיישן. ועוד פס ועוד פס. ועוד תואר ועוד תואר. יאללה, תניפו.
ומכל הזכיות בכל הטורנירם, זו היתה המחוצת מכולן. "הראינו לעולם איך לשחק כדורגל", אמר טיאגו, וצדק. הבעיה היא שהעולם, בינתיים, לא ממש לומד. וממש מאוחר בלילה, אחרי החגיגות, שוב מבצבץ הרצון העז לתחרות. ליריבה שתפצח את תוכנית האקדמיות והטיקי טקה, ואת המצוינות הזו שבמשך חמש שנים כמעט לא מפספסת. אולי בשנה הבא בריו. אולי.
זה נמשך עם "וולארה".
האיטלקים המובסים הודו לקהל הרב, הספרדים גלשו מיציע ליציע, השוויצו בגביע. האוהדות צעקו "איסקו" וסימנו נשיקות, וכולם התרגשו. זה באמת היה מרגש. לא רק ספרד ואיטליה אלא אצטדיון טדי וירושלים וישראל והיורו. "איזה מתקן מדהים", התלהב עיתונאי גרמני, שרגיל לסטנדרטים קצת אחרים ובכל זאת החמיא. ודווקא השיר הזה, "וולארה", שעל הלחן שלו גם הולבש שיר השנאה לסלים טועמה, סימן את הניגוד הקיצוני בין טדי של יורו לטדי של חול.
הגלים המקסיקנים המוטרפים האלה, החיבה, האהבה והאור באצטדיון שסבל משחור במשך חצי שנה. היציע הצפוני, שהתרוקן בגועל אחרי השער של זאור סדאייב, חגג בנאורות עם שלושער של טיאגו. איזה הבדל.
ואז, באמצע המחצית הראשונה, הידיעות אודות הוויתור המפתיע (לא) של גאידמק את מג'ידוב החלו לזלוג. מבינים? וראטי ומוראטה רצים לנו מול העיניים, והספינים סביב אלי טביב וישראל גולדשמידט שביציע מלכלכים לנו את המוח. קנייה ומכירה, מחאה ועמותה, משפט ומשכורות ותביעות. אז ספרד מחצה עוד יותר, וגם בוריני פינק אותנו בבומבה. הנה מה שאנחנו חושבים על המג'ידוב שלכם, הם אמרו.
אלו היו 90 דקות שהראו לנו מה זה ספורט ומה זה לא.
ועכשיו הם הולכים מכאן, כל הדברים הטובים האלה, ומשאירים את טדי לעוד עונה ספק מבולבלת ספק עצובה. ועכשיו, אחרי ששילמנו 60 שקל כדי לראות את דויד דה חאה, נשלם 90 שקל כדי לראות את עמיר נוסבאום. והיחס לקהל, ולתקשורת, ולכולם. אם אבי לוזון כזה כל-יכול, אולי שינסה מהלך נואש איזו התחנפות אחרונה לבוס מישל. אולי, אבי, תציע להם הצעה שהם לא יכולים לסרב לה? אולי תתחנן שיישארו פה עוד קצת?
וזה נגמר עם "simply the best".
כי כשנבחרת ספרד על הדשא, זה לא יכול להיגמר אחרת.
