הפועל באר שבע רצה חזק בצמרת ב-2002/03. תשעה ניצחונות ב-16 המשחקים הראשונים של העונה פלוס כמה תוצאות תיקו, ונראה שמשהו קורה שם. ואז, בינואר, יצאה ההודעה: "אליניב ברדה נמכר למכבי חיפה". באחד הפורומים כתב מישהו: "היום אתם צופים בקריסתה של הפועל באר שבע".
צדק, לא?
***
חם וצחיח בבאר שבע, ובימים האחרונים בבירת הנגב צחיח וחם עוד יותר. האוויר עומד. שם לא מדברים על עשן לבן. יסתפקו בשפריץ מארובה של אחד המפעלים. אות או סימן שיורו על כך שהפור נפל, ואין בעיות מס מעצבנות, ואליניב ברדה חזר הביתה.
מאוד קשה להגזים בחשיבות קאמבק שכזה, שיצטרף מיד לשורה הראשונה של החזרות המרגשות. ברדה לבאר שבע זה יותר מאוויר לנשימה זה הניסיון האחרון, השלשה עם הבאזר בתקווה לעתיד טוב יותר. טריליוני מילים נשפכו על הכישלונות של המועדון למרות המיליונים והרצון הטוב של אלונה ברקת, שכנראה הבינה שלא זרים טובים ולא שחקני בית ולא מאמן שהיה בצ'מפיונס ולא מחלקת נוער לא אלו ייתנו את הג'אמפ סטארט. לקבוצה אפורה בעיר אפורה צריך קמפיין מיתוגי. אז מנסים להביא את ברדה.
כי ברדה תמיד היה חבילה של אופי לצד כישרון. הוא תמיד היה שווה קצת יותר ממה שהוא באמת. הרי באותה העונה שבה נמכר, הוא אפילו לא כבש שער ליגה אחד ב-11 המשחקים ששיחק (רק בשלוש עונות בקריירה הוא כבש יותר מעשרה שערים). אבל מבחינת האוהדים, הפרידה ממנו היתה אמירה. קבוצה שבמקום השלישי מוכרת שחקן לקבוצה שבמקום הראשון? בבאר שבע אומרים כיום שהמחאה נגד הבוס אלי זינו החלה שם. הפגנות, קללות, אפילו ביצים לראש של לופא הכול היה לאחר המכירה הזו. הקטסטרופה רק גדלה כשמתוך 11 המשחקים הבאים, באר שבע ניצחה רק בשניים (כולל הפסד למכבי חיפה, וצמד לברדה באותו משחק). האוויר יצא מהמפרשים, ולמעט רגעי התעלות ספורים, ה-DNA של בירת הנגב מותג רשמית כמשעמם ודלוח.
ברקת, כבר אמרנו, ניסתה כמעט הכול. כלום לא ממש עבד. האופציה של ברדה נתפסה בכלל כבדיחה אצל כל אחד שמתיימר להבין משהו בכדורגל ישראלי. אין סיכוי שמבלגיה הנוחה והמרפדת החלוץ יחזור למזרח התיכון, ודווקא לשם. אבל אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, ולפי כל הדיווחים, ברדה צפוי להגיע. אם לא יגיע את ענייני המס של השבים מאירופה אנחנו כבר מכירים יותר מדי טוב - זה יהיה עוד פספוס ואכילת לב באר שבעית טיפוסית. אבל אם יגיע, כמה שמחה תהיה שם. ולא רק שם.
החתמת ברדה זו אמירה, וסוף סוף אמירה נגדית למכירה ההיא למכבי חיפה. בפעולה כזו, זו תהיה הפעם הראשונה בעידן המודרני שהפועל באר שבע מנחיתה שחקן שיכול היה לשחק בכל קבוצה בליגה, כולל באלופה מכבי תל אביב, ומעדיף את הנגב על פני השאר. בפעולה כזו באר שבע מרימה ראש ומסמנת יש לשקול גם אותנו. ברדה זה מוראל לאוהדים, ויותר חשוב אות לשחקנים אחרים. תבואו, יש פה על מה לבנות.
הגעה אפשרית, יקרה ככל שתהיה (אם יגיע, זה בחוזה שלא נראה בבאר שבע מעולם), היא אפילו כלכלית במובן מסוים. אחרי העונה האחרונה, לא מעט אוהדים מושבעים של הקבוצה הרימו ידיים. הבינו שנחת לא תצא להם מהשיגעון הזה. באר שבעי סיכם את זה בצורה מצוינת: "ברדה לא רק ימשוך את האנשים שלא עשו מנוי מעולם, אלא ימשוך את האנשים שנשבעו שלא יחדשו את המנוי שלהם". תחברו את הגעת ברדה לאצטדיון החדש שאמור להיחנך לקראת עונת 2014/15, ותקבלו פוטנציאל מינוף רציני.
ברדה זה גם לא חלוץ שבע בן 36. הוא בן 31, אדם שכנראה הספיק לעשות כבר הרבה כסף ודואג עכשיו לעתיד. אחרי שלוש אליפויות וארבעה גביעים במכבי חיפה, הפועל תל אביב וגנק, גם לו יש מה להרוויח בהגעה כזו. בכרמל הוא לא ממש נספר, אצל האדומים הוא נקודת אור קטנה מדי ואצל הבלגים הוא תמיד ייזכר, אבל הוא בכל זאת זר. לברדה יש הזדמנות להפוך לסמל, לאייקון אמיתי, למיתוס. לא מעט אנשים בעיר טוענים שברדה, מבחינת חיבור לקהילה, הוא הרבה יותר מיוסי בניון. "ברדה הוא בשר מבשרנו", הם אומרים. ובעולם העסקי והקר, גם זה משהו.
ברדה יודע מה הוא שווה, והוא יודע שזה כנראה יותר מחלוץ בהפועל באר שבע. אבל הוא נמצא תחת לחץ אדיר, כך מספרים. בכל אירוע שהוא דורך, אוהדים, חברים ומשפחה משגעים לו את המוח. באינטרנט כולם מדברים על "שובו של הנסיך האדום". והלחץ הגדול מכולם, כך מספרים במשפחה המורחבת, מגיע מההורים ומהאישה. הם רוצים קאמבק הביתה. אצל האוהדים זה מאוד פשוט. לא חולמים שם כבר על להיות מכבי תל אביב או מכבי חיפה. רוצים הצלחה יחסית, ועל הדרך מישהו להזדהות איתו. די עם הבינוניות, מבקשים שם.
גילי ורמוט חזר, גם ערן זהבי וגם איתי שכטר. לאנשים שמאוהבים בליגת העל ויש כאלה הגעת ברדה רק תעצים את הציפייה לעונה הקרובה. מצדם, מצדנו, שרמת הנבחרת תהיה קצת פחות גבוהה, אבל שבכל שבוע ושבוע, בבלומפילד, במושבה ובווסרמיל ישחקו הכוכבים לפנינו.
וטיפ לפרידה, אם אכן ברדה יגיע. תנו לו אירוע משלו, תנסו למלא את וסרמיל, שימו את אליניב בעיגול האמצע. הוא לא חייב להקפיץ כדור על העורף כמו ניימאר. מספיק שיגיד "חזרתי הביתה". כפי שאמרנו, לפעמים זה כל מה שצריך.
ואם הוא בסוף לא יגיע? מבחינת הפועל באר שבע, מפחיד אפילו לדבר על זה.
***
"אליה", התעקש לאסלו קוטלש, שוער גנק "השם שלו זה רק אליה".
ההונגרי, חבר קרוב של ברדה, נופש כיום בפלאיה דל כרמן, מקסיקו, ובשיחה עם וואלה! ספורט הוא בעיקר משמיע געגוע: "כשאליה אמר לי על ישראל, ושהוא לא יהיה בבלגיה יותר, נהייתי עצוב. הוא אחד החברים הכי טובים שלי וזה כואב. אבל אם אתה חושב ריאלי, באר שבע זו העיר שלו. הוא משחק כדורגל, אנשים אוהבים אותו ורוצים אותו. הוא הראה לי באינטרנט איך כל האנשים בעיר מחכים לו, וזה מדהים. הוא בחור פנטסטי אבל הזמן עובר ואתה לא נהיה צעיר יותר. אני שמח בשבילו ועצוב בשבילי".
קוטלש עוזר בנימוקים: "ככה זה הולך. הוא לא צריך יותר כסף, בלי לדעת את המספרים שהוא הרוויח, היה לו חוזה מצוין. אבל הוא תמיד דיבר על באר שבע. אני יודע שיש לקבוצה נשיאה, הכול אני יודע. אני ציפיתי שהוא יחזור קודם למכבי חיפה או מועדון גדול אחר, אבל באר שבע זו המשפחה שלו. אליה בחור רגוע, לא מחפש דברים גדולים. הוא ייתן למועדון יותר מ-100 אחוז".
אז מתי החלו הגעגועים? "עוד כשהגעתי למועדון, ב-2009, מיד הבנתי איזה פטריוט הוא. הוא כל הזמן דיבר איתי על ישראל, איזו מדינה מדהימה זו. כשהייתי פה עם הנבחרת הבנתי. כל קיץ הוא התקשר אליי מאילת, אמר שזה מקום החופש הכי טוב בעולם. תמיד הוא אמר שהכול התחיל בבאר שבע ושם הוא גם רוצה לסיים. פשוט הייתי בטוח שזה יקרה קצת יותר מאוחר".
ועם כל הכבוד לחיפה ולהפועל, קוטלש מדבר על המורשת: "לא יודע מה אליה עשה בישראל אבל בבלגיה הוא היה משהו מיוחד. שחקן טכני, מזכיר לי את רפאלוב בדריבל. בבלגיה המגנים גבוהים וחזקים באוויר אבל לא מהירים, ואליה, עם הטכניקה הזו שאני אוהב אותו ושונא אותה כי זה תמיד עבד לו", הוא צוחק. "יש לו מסירה עקומה, אם אתה נוגע בו הוא נופל. הוא אטרקטיבי מאוד, האוהדים אוהבים אותו ובמיוחד את היציבות שלו. מבחינתם, יש שלושה אייקונים בגנק כיום הקפטן יילה ווסן, אליה ברדה ואני".
אז עם כל האהבה לישראל, אולי תבוא גם?
"אליה כל הזמן מנסה למשוך אותי", הוא אומר, "אבל עכשיו טוב לי בגנק. לא יודע אם הרבה יודעים, אבל לפני שש שנים היתה לי הצעה מישראל. מהפועל פתח תקוה".
יצא לך טוב שלא הגעת.
"אני יודע".
השוער ההונגרי בורר מילים כשזה מגיע לסוגיית הפרידה. הוא אומר משהו ומפחד, שוקל איך ללכת בין הטיפות. "אני, במקום ההנהלה", הוא בסוף מוציא, "הייתי עושה לו משחק פרידה. מתייחס לסוף הקשר קצת אחרת. שש שנים הוא היה פה, ומגיע לו לקבל את הכבוד הכי גדול שיש".
***
יאללה, הביתה: על חמש חזרות מרגשות
ברדה לבאר שבע זה עדיין לא עניין ודאי, אבל הנה חמש חזרות שהיו וגרמו לצמרמורת. נכון, יש המון - ריקלמה לבוקה וואן בומל לפ.ס.וו ומוריניו לצ'לסי וסקולס וארמסטרונג ושומאכר ומוחמד עלי ואריק בנאדו וסאבוניס וג'ייסון קיד. אבל אלו החמש שלי. מוזמנים להציע את הקאמבקים המובחרים שלכם.
5 אבי נמני. מספר 8 בצהוב מדורג כאן פחות בגלל משך הזמן בגולה ויותר בגלל הייצריות והדרמה שגרר. הסילוק ממכבי תל אביב פירק את המועדון, הביא חולצות שחורות וכאוס. נמני התחבר גם לאוהדים בבית"ר ירושלים, אבל הבית זה הבית. בעונת הגלקטיקוס הראשונה נמני חזר הביתה, והאימון הראשון איתו ועם ברקוביץ' ורוסו הוא כנראה אימון הפתיחה המסעיר בתולדות המדינה. נמני הוא המכביסט הגדול ביותר שיש, ולמרות קריירת האימון הדלה שלו בקבוצה, משהו מאוד מוזר יצטרך לקרות כדי שהוא ינושל מהתואר הזה.
4 תיירי הנרי. האיש והפסל מחוץ לאמירויות עשה את הבלתי ייאמן עבור אוהדי ארסנל, כשחזר לתקופת השאלה קצרה אך מתוקה אחרי חמש שנות גלות בברצלונה ובניו יורק רד בולס. ומכיוון שהגיע מאמריקה, הנרי עשה אמריקה כשכבש כבר במשחק הבכורה המחודשת - מול לידס בגביע - את ה-0:1 שהעלה את התותחנים שלב ולרגע אחד העלה אותם שוב לגובה השמיים. בתקופה כל כך מדשדשת של התותחנים, איזה רגע זה היה.
3 ג'ורג' פורמן. אלוף העולם לשעבר במשקל הכבד, וזה שהיה שותף לאחד הקרבות המפורסמים בעולם - ראמבל אין דה ג'אנגל - הדהים כשפרש ב-1977, אחרי הפסד לג'ימי יאנג בפורטו ריקו. כשחזר ב-1987, אחרי 10 שנים של התקרבות עזה לדת, ובגיל 38 ועם כרס, הוא הדהים עוד יותר. הוא קרע את סטיב זאוסקי, המשיך ל-24 ניצחונות רצופים ואחרי שני ניסיונות הירואים להשיב את הכתר, עם הפסדים לאיוונדר הוליפילד ולטומי מוריסון, הוא גם הצליח להפוך לאלוף עולם בגיל 45. מדהים.
2 מייקל ג'ורדן. שלוש אליפויות, גדולה, הרצח של אביו, הידיעות המטרידות על ההימורים. הכול היה יותר מדי לאלוף, שהודיע על פרישה ממשחק בגיל 30 וגרם לענף שלם לבכות מייאוש. אחרי שנתיים כושלות בבייסבול, במרץ 1995, יצאה לעולם הודעת העיתונות הקצרה בהיסטוריה. "I'm Back". ואז עוד שלוש אליפויות, וגדולה שלא תיגמר ובספק אם תישבר. כאילו לא היה מחוץ למשחק שנתיים. ג'ורדן הספיק לפרוש שוב ולחזור שוב, לוושינגטון, אבל כמו שמייקל יש רק אחד, גם קאמבק יש רק אחד.
1 אלי אוחנה. כך נבנה סמל אמיתי, וכי ממילא חייבים לחתום בפרובינציאליות. אחרי שלוש עונות במכלן, כולל בישול שער בגביע המחזיקות היוקרתי של פעם; ואחרי עוד עונה בבראגה, הגיע צו ה-8. בית"ר של אוחנה ירדה לארצית. זה היה עולם אחר, ההפך מזה של היום; וגם אז, בעולם הפחות קפיטליסטי ויותר רגשי, היה נהדר לראות את החלוץ עם תסרוקת ה"מולט" חוזר הביתה. הוא לא רק חזר. הוא גם העלה את הירושלמים לליגה הבכירה וגם הביא להם אליפות, תוך שנתיים. בתודעה המקומית, זהו הקאמבק היפה מכולם.
