ועדת ביקורת
גישות וחניות: טדי והאזור עדיין בשלבי בנייה ושיפוצים, והפקקים, די כרגיל, תקפו כבר בעלייה לירושלים. לא נורא, אמרו חכמים, יש רכבת. כמה טעו. במקום רכבות מתוגברות כמובטח היתה רק רכבת אחת, ב-16:50. ובגלל שהיתה רק אחת, יותר מדי אנשים עלו עליה. ובגלל שיותר מדי אנשים היו עליה, לא היה מקום לשבת ולעמוד ולנשום. ובגלל זה, בתחנות, הרכבת פשוט עמדה נוסעים לא יכולים היו לרדת ולא לעלות. קצת אחרי בית שמש קברניטי המונופול המתסכל התעשתו, והזמינו רכבת חילוץ שהקלה על העומס. טיימינג: מתל אביב לירושלים בשעה וחמישים חמש דקות. ותודה שבחרתם רכבת ישראל.
קופות: 20-30 נוער/חייל, 40-60 מבוגר.
כמה המשחק צריך לעלות: איזה יפה טדי.
איזה יפה טדי.
איזה יפה טדי.
המתקן המשופץ עדיין חסר כמה טאצ'ים (ההליכה סביב האצטדיון היא על גבול הפדיחה), אבל איזו פנינה עשו שם. היציע הדרומי משלים את האצטדיון ומביא אותו לדרגת פאר. כרגע, בכל מדינת ישראל, זהו המתקן היחיד שבאמת מזמין; שאוהד יכול ללכת לצפות באירוע ספורט וליהנות ולא משנה התוצאה ולא משנה הרמה. תוסיפו לזה את הניצחון הראשון בהיסטוריה של ישראל ביורו הצעירות ותקבלו: 100 שקל.
קהל ישראל: יורדים הרבה, ובצדק, על תרבות הספורט והעידוד הישראלית. אבל יש רגעים שנראה שיכול להיות פה קצת אחרת. 22,183 צופים מספר מרשים בהתחשב שמדובר במשחק "לפרוטוקול", וכמות הקהל הגדולה ביותר מאז היורו בהולנד 2007. זה לא היה קהל הצלחות. אחרי מחצית שקטה האוהדים התעוררו ודחפו. בדקות שקדמו לגול החל גל מקסיקני שלא תלוי בכלום רק בכיף והעידוד רק גבר. בשער של קריאף טדי עדכן מחדש את רמת הדציבלים (ותודה ליציע הדרומי) ועד הסיום הקרנבל נמשך. הקהל הישראלי הוא לא קל, אבל ביורו הזה הוא מראה שמדובר באנשים שמבינים עניין וגם מבינים כדורגל. ציון: 9
קהל אנגליה: הם באו ולבשו חולצות של מנצ'סטר יונייטד וארסנל וליברפול, נשמעו פה ושם בהחמצות במחצית הראשונה והשתתקו עד הסיום. ציון: 5
הרגע של המשחק: דקה 56. ניר ביטון, הקפטן והמצוין, שיגר בומבה מעבר לקשת. הכדור זעזע את המשקוף, לא נכנס אבל הוכיח אנחנו בדרך לניצחון ישראלי. הסוד לפגז מאמן השוערים יעקב אסייג, "הבועט הכי טוב בארץ" לפי ביטון, עבד עם הקשר באופן אישי. אם ימשיך ככה, המשקוף הוא רק קרש קפיצה.
המספר הנוסף: 50%. עד ניסיון ההקפצה של זגורי בדקה ה-68, ישראל לא איימה על המסגרת של היריבה במשך 176 דקות. בסופו של שלב הבתים, הנבחרת של גיא לוזון עם 6 איומים למסגרת ו-3 שערים. מעניין מה היה קורה אם היו מאיימים יותר.
מעשה שהיה, כך היה
13.10.1993.
עמרי אלטמן, שבישל אתמול את שער הניצחון מול אנגליה, בכלל לא נולד אז. אופיר קריאף, שכבש את שערו הראשון בטדי, היה זאטוט בן שנתיים וחצי.
מי שמזלזל בניצחון הנבחרת הצעירה על אנגליה, מוזמן לחזור כמעט 20 שנה אחורה. לפארק דה פרינס, לחרזי, ברקוביץ' ועטר ומאיר תירגע. אז זה היה הניצחון הראשון באירופה. אתמול זה היה הניצחון הראשון באליפות אירופה. אז, ואתמול, אלו לא היו ניצחונות של תחרותיות אלא ניצחונות בשביל הרגש. אז זו היתה הנבחרת הבוגרת, אבל אתמול היו כמה דברים על הכף ובסופו של ערב, ישראל לא סיימה כמארחת הגרועה בתולדות היורו, ועל הדרך טיפסה בכמות הנקודות מעל אנגליה ורוסיה וגרמניה. ה-2:3 בפריס וה-0:1 אתמול לא העלו אותנו לשלב הבא, אבל השמחה היתה כאילו כן. וזה לא דבר רע, זה דבר טוב, דבר הכרחי למדינה נחשלת שמתישהו תצטרך לקום מהקרשים.
לא צריך לנוח על זרי דפנה כי אין סיבה לכך. הניצחון אתמול הוא טוב לאגו ולמבחן התוצאה, אבל הפאשלות בדרך עדיין קיימות והוא לא מסתיר כלום. כל עוד נמשיך לחיות על הבלחות רגעיות, נחיה רק על הבלחות רגעיות. אבל עד שהבלחה כזו סוף סוף מתרחשת לנגד עינינו תנו להתענג עליה קצת. בואו נהיה ציניים מחר, ונשמח קצת היום. ברשותכם.
***
בעיניים בלתי מזוינות, זה הלך בערך ככה.
קריאף נתן שמאלית בלי תנופה, איך נכנס, גם הוא לא יודע. שער ראשון של הילד בבית שלו, שער ראשון שלו בשמאל, לדבריו. הוא ניסה לרוץ לכיוון הפמיליה במזרחי, אבל עשרה חברים נרגשים תיקלו אותו לפני שהספיק לעשות זאת. ואז זה קרה.
איש לבוש שחור התפרץ למגרש. לעין ולמוח לא היה ספק: מדובר באוהד סורר. ואז גלגלי השיניים התאפסו וזיהו שמדובר במאמן הנבחרת גיא לוזון. נשבע שכן.
הוא רץ בין השחקנים, נתן קפיצת-כמעט-תומאס-ברולין ושאג כל כך חזק שהאישונים כמעט יצאו לו מהעיניים כמו בקארטון. עם השריקה לסיום לוזון הסתובב לקהל החוגג שחגג את ניצחון הנבחרת, והרים ידיו לעברם וחגג את ניצחונו. ואז הוא ירד על ברכיים והמשיך בצווחות. רק אז קלט לוזון את סטיוארט פירס, מחכה בסבלנות של תה עם חלב ללחיצת היד שאחרי. לוזון עשה פנים מתנצלות אבל המשיך להתנהג כמו אחד ששתה יותר מדי (לא תה ולא חלב), רץ לעבר הקולגה עם חולצה בחוץ ושתי ידיים מונפות וחילק לו כיפים. פירס לא נראה מאושר באותם רגעים.
האפקט הראשוני הוא בושה. אתה מתבייש במאמן הזה, שמשפיל עצמו כל כך מול אחת האומות המנומסות בעולם. ואז אתה מנסה להבין מה עובר עליו ובראש שלו. כל החודשים התנקזו לדקה אחת. הניצחון הזה הוא היסטורי ומשמעותי לנבחרת, אבל ללוזון הוא בעיקר אישי. הוא ניצחון של נגד, של תוכחה, של אמרתי לכם. מזה הוא חי ומזה הוא ניזון.
הוא אומר שהביקורת הקשה מחזקת אותו? הוא זה שבונה את אותה ביקורת. בהתנהגות שלו, במשפטים שלו, בהחלטות שלו. הוא מכונת יח"צ של פרסום שלילי, והוא אוהב את זה. ואתמול הוא נהנה מכל רגע, ולצד הבושה, זה היה גם קצת מצחיק וקצת נחמד וקצת בסדר. "הוא תמיד ככה", החלוץ הענק קונור וויקהאם הראה בקיאות. "הוא מהדמויות האלה שעושות קצת יותר מדי אבל זה לא המנג'ר שלי אז אני לא מודאג מזה. אם אני הייתי כובש הייתי חוגג באותה הצורה. אם הוא רוצה להתנהג כך כמאמן, זו זכותו".
למסיבת העיתונאים הגיע המאמן במצב פוסט משחק שגרתי. אף פריט לבוש לא מונח במקום, הז'קט המהודר מלוכלך בכל מני צבעים לא הגיוניים ושום כביסה לא תנקה את הלכלוך שהצטבר באזור הברכיים. מצבת הכוחות כללה כעשרה עיתונאים אנגלים, שמונה עיתונאים ישראלים ועמוס ואבי לוזון. נראה לכם שהמשפחה תפסיד מאורע כה היסטורי? לוזון, כרגיל, סיפק את הסחורה. "אני אוהב את הקהל הירושלמי ואם לא סטנדרד, הייתי מאמן את בית"ר בחינם", הגזים. "עשינו טורניר פנטסטי. בסך הכול הפסדנו לאיטליה, 10 שחקנים מול 11 כוכבים. מצטער שלא ניצחנו, זה מחדל גדול".
לוזון המשיך לספק פנינים בקצב של מכונת ירייה, והתעניין יותר ב"למה כל כך מעט עיתונאים באו, הם בטח פחדו" ופחות בלדבר על הנבחרת שלו. כשנשאל מדוע חגג כך שער שלא סימן העפלה, ענה: "אני לא משחק בשביל הכסף ולא בשביל חוזים. אני חי בשביל לנצח, בשביל הריגוש, והריגוש הזה שווה בשבילי הכול. כשנסיים במקום החמישי באירופה, לפני רוסיה, גרמניה ואנגליה, תתקשרו אליי", המשיך. "ואם אמות תתקשרו לנכדים שלי. אבל זה לא יקרה לעולם. סיימנו במקום החמישי באירופה".
אל תשכח שעליתם אוטומטית.
"נראה מה הנבחרת הבאה שתעלה אוטומטית תעשה, וגם זה הרי לא יקרה".
אבי לוזון: "הוא צודק. לא עשו דבר כזה ולא יעשו דבר כזה".
עוד כמה שאלות נשאלו לאוויר, ואז עמוס עמוס סימן לשולחן הדוברים בתנועת "חלאס", ומסיבת העיתונאים הופסקה. איזה שלטון.
היית חוגג כמו גיא?
עמוס: "אם הייתי יכול הייתי קופץ ראש מהיציע".
***
"היום ראינו מה זה הקהל הירושלמי"
אופיר קריאף כבש שער ראשון בירושלים ולא ידע מה לעשות עם עצמו. כשקם מערמת הילדים העיף ראש לריפליי וראה את לוזון פורץ. "זה מאמן ענק", הוא מחמיא. "אני גאה ששיחקתי תחתיו". קריאף הוא אחד השחקנים הישראלים הבודדים שבאו לטורניר הזה קטנים מאיך שיצאו ממנו. המניה שלו בעלייה קיצונית. לא רק במקצועי, בעיקר באכפתי. "עכשיו אנחנו קולטים מה יכולנו לעשות אם לא הגול ה... מעצבן הזה מול נורבגיה".
בינתיים יש לו בעיקר את הקהל בראש. "זה הקהל מירושלים", הוא נרגש. "רק אני מדבר עליו ויש לי צמרמורות בכל הגוף. היום ראינו את ההבדל מהמשחק מול איטליה, היום ראינו מה זה קהל ירושלמי". העיתונאים האנגלים הסתערו על הנער. "כבשת שער נהדר מול אנגליה", אמר אחד. "עכשיו אולי תשחק באנגליה?". וקריאף השיב באנגלית מבוישת: "זה החלום".
"בשביל גיא, בשביל ההתאחדות ובשביל המדינה"
ניר ביטון מדבר כמו בן 33. אחרי המחמאות לגיא לוזון הוא התחיל לדבר על כך שזה בעצם סוף עידן. וכמה שניות אחרי שראית שעצוב לו, ראית את הדמעות. "זו שמחה מהולה בעצב", הוא אמר והעיניים רטובות. "אתגעגע לכולם, עשינו דרך ארוכה ביחד. זה התחיל במשחקים הזויים נגד קבוצות בלאומית ובאיזשהו שלב מצאנו את התלכיד שגיא חיפש".
שחקן עבר אמר אתמול שזה היה המשחק הכי טוב של ניר ביטון בקריירה. "היה לי משחק טוב", אישר הקפטן. "תמיד אמרתי שכשהנבחרת תשחק טוב, כולם ייראו טוב גם באופן אישי. סקאוטים לא מסתכלים על משחק אחד, ולא שיחקתי בשביל סקאוטים. כולנו שיחקנו בשביל גיא ובשביל ההתאחדות ובשביל המדינה". ועכשיו? "מ.ס. זה הבית וכל עוד אני שם אתן 100 אחוז מעצמי". פשע אם יישאר שם. פשע.
"אז היתה רביעייה, אבל נתתי הכול"
ביורו עד כה, אף שוער לא ספג יותר שערים מבוריס קליימן. אבל אף שוער לא הציל יותר פעמים מבוריס קליימן. "למרות כל הידיעות עליי", הוא אומר בחן, " זה לא השפיע. אז היתה רביעייה וצמד, ואולי אני אשם בגול או שניים, אבל נתתי הכול". קליימן יודע להודות שיש מה לשפר: "אחרי הגול השלישי מול איטליה הבנתי שצריך לעבוד עוד קצת על מצבים נייחים. עם אמונה וביטחון אגיע לאן שאני רוצה להגיע".
לקליימן היתה הזווית המעניינת ביותר לצפייה בשער של קריאף, בשיגעון על הדשא ובאמוק של המאמן שלו. "הוא כל כך רצה לנצח, ושנסיים יפה", אמר. "עוד באספה ירדה לו דמעה ראו כמה הוא התרגש. בגול הוא התפרק כמו כולנו. אלו אמוציות, רגשות, זה הראה לנו כמה הוא אוהב אותנו. כשאתה רואה את המאמן דוהר ככה אתה עוד יותר מתרגש".
***
אז שמחנו קצת.
ועדיין, יש חלק שממש מצפה לרגע שבו אחרי משחק כזה הדבר הראשון שיאמרו בנבחרת הוא לא "איזה ניצחון גדול" אלא "איך פישלנו מול נורבגיה". ולא "איך סיימנו יפה" אלא "איך פספסנו את חצי הגמר". אז נדע שהתקדמנו קצת, אז סוף סוף נשאיר מאחור את 1993 ואת ההופעות המכובדות.
נתראה ב-2033. הבטחתם יונה, דיר באלאק.
