ובכל זאת יצאת קטן: על הקמפיין התקשורתי של גיא לוזון

התפרצויות מסוג זו של גיא לוזון אחרי השער של אופיר קריאף נהוג לתאר כ"ספונטניו?ת". מפץ של הרגע, הצטברות של מתח שהתפוצץ ברגע מזוקק ובלתי צפוי. באופן כללי זה נכון, אבל באקט הספציפי הזה היה הכול מלבד ספונטניות. כל קפיצה של מאמן הנבחרת הצעירה, במשחקו האחרון על קוויה, הייתה מתוכננת ומתוזמנת. גיא לוזון חיכה לרגע הזה, הוא שיער את העוצמה שלו, הוא קיווה שיגיע.

כשאופיר קריאף הנפלא הבקיע הוא היה מוכן. הרבה יותר ממוכן.

הנבחרת הצעירה ניצחה את אנגליה 0:1

גיא לוזון משיב אש: "ככל שילכלכו אני אתחזק"

סטיוארט פירס סוגר חשבון עם שחקניו

ישראל - אנגליה: הציונים

יורם ארבל כינה את ההתמודדות מול אנגליה ביום שלישי "משחק ידידות". ארבל לא דייק, זה אולי היה משחק לפרוטוקול אבל ידידות לא הייתה פה. כמעט כולם ארבו ללוזון בפינה, חיכו ל-0:3 המשפיל של האנגלים, או לחלופין ל-0:1 המדכא בדקה ה-80. גם על תיקו הם היו סוגרים. ואז באמת הגיע ה-0:1 בדקה ה-80, רק שהוא נפל בצד הכחול-לבן. מבחינת לא מעט אנשים, זה בדיוק מה שכל כך כאב, שהיה כה מדכא.

לוזון עלה למשחק הזה כמו טניסאי שהפסיד בשובר שוויון במערכה הראשונה ונאבק במערכה המכרעת כדי לחזור מארבע נקודות שבירה. זו לא רק מטאפורה, זה בדיוק מה שקרה. אפילו תיקו מול אנגליה היה משרת את העיתונאים צמאי הדם שחיכו לו בפינה. אבל לוזון חזר למשחק והשתמש בחבטת הווינר של קריאף כדי לנצח. גיים, סט ומץ'. כן, נבחרת ישראל הצעירה ניצחה בשלוש המערכות של המשחק הזה, כי בשורה התחתונה היא הביאה ארבע נקודות, שלושה שערי זכות וניצחון אחד על אנגליה. והניצחון הזה כולו של לוזון, לא רק בגלל התוצאה אלא משום שהמחזות שנראו בסיום חשפו בעצם עובדה פשוטה: השחקנים של לוזון אוהבים אותו ומוכנים לצאת עבורו למלחמה. הם נתנו הכול בשבילו, ומאמן ששחקנים נותנים הכול בשבילו עשה לפחות משהו אחד נכון לאורך הקדנציה. לוזון, האמת, עשה יותר מדבר אחד נכון.

הוא יכול היה גם לעשות יותר בנאום הסיום של הקמפיין. הוא יכול היה להתייצב מול המצלמות ולהגיד "אני לא כועס" או "אני עוזב בטעם טוב". משהו מעודן, ממלכתי. אולי משעמם אבל לפחות מנומס ומעיד על קלאס. במקום זה הוא בחר לתקוף. "התקשורת עשתה לנו מסע הכפשה נבזי", אמר בצדק. "נבחרת ישראל עם גיא לוזון החלשה עברה את אנגליה ועברה את רוסיה. אם זה יקרה עוד פעם בדוקים, תתקשרו אליי. ותתקשרו לנכדים שלי, כי זה לא יקרה", הוסיף, שוב בצדק. "באמת שאני חוצפן שהפסדתי לנבחרת כמו איטליה, בושה וחרפה, אני מתנצל, זה לא יקרה יותר". גם במקרה הזה אמר וצדק.

אלה הלוזונים. הם תמיד צודקים. זו רק הדרך בה הם מביעים את הצדק הזה שקצת צורמת. "איפה איוניר הצליח בחיים שלו? למה בגיא לוי אף קבוצה לא נוגעת?", אמר-קבע עמוס לוזון בראיון לידיעות אחרונות/YNET ביום שלישי. כמובן שעובדתית גם הוא לא טועה, אבל הצורך הזה להעליב ולהשפיל שני בעלי מקצוע שאיש מהם לא היה חלק ישיר מהקלחת הזו, שגם אם, נניח, רצו בכשלונו של הקולגה מפתח תקווה לא הביעו את זה באופן שמצדיק סגירת חשבונות, הוא צורך מגעיל ובסיסי בהתנהלות הלוזונית. התנהלות שממנה גיא לוזון, מאמן מוכשר וטוב, פשוט לא מצליח להתנתק. סליחה, פשוט לא רוצה להתנתק.

ביום שישי הודחה נבחרת ישראל כמעט סופית מקמפיין ברזיל 2014. זו הייתה הדחה שקטה, גם בגלל היורו שריכז אליו את הזרקור התקשורתי וגם משום שזה קרה בשישי בערב, במשחק שבו הנבחרת לא הייתה מעורבת. עכשיו אפשר גם להגיד שיש הרבה דמיון סימבולי בין קמפיין הצעירה לזה של הבוגרת: שער שוויון כואב ממתחרה ישירה בדקה ה-90 שבלעדיו כל תמונת הסיכויים הייתה משתנה, תבוסה 4:0 לנבחרת עדיפה במגרש הביתי וניצחון נאה על נבחרת בריטית עם עבר מפואר והווה מדכא.

לישראל הבוגרת יש עדיין סיכוי להעפיל למונדיאל. כדי שזה יקרה היא צריכה לנצח בפורטוגל ו/או ברוסיה. אבל כולנו מבינים שזהו שלב הסיכומים, שהנבחרת לא תהיה במונדיאל. בעבר זה היה טריגר להנפת הגרזן, אלא שהפעם פתאום כולם מבינים ולא תוקפים, מקבלים באהבה את העובדה שיהיה עוד קמפיין ושגם אותו אלי גוטמן יוביל. אחרי שנים של מזוכיזם והרס עצמי התחלנו אפילו לחבב את הנבחרת הזו. גם במשחק בטדי חיבבנו את הנבחרת הצעירה. כשמבודדים את האנטגוניזם למאמן מגלים שחקנים רציניים וסימפטיים שרצו והצליחו כנגד כל הסיכויים. כרגע יש באוויר תחושה שגם הנבחרת של גוטמן עוד תצליח נגד כל הסיכויים.

זה לא קורה בזכות כדורגל גדול אלא בגלל ההקרבה והרצון הכן של השחקנים להביא תוצאות, בעיקר בזכות גוטמן עצמו. מי שבתחילת העשור מצא את עצמו מתגונן מול כל כלי התקשורת קלט שכמאמן לאומי הוא לא יכול ללכת נגד העיתונאים, שיחסי ציבור ופתיחות הם חלק מהמשחק, גם אם לא החשוב שבו. הרבה שנים עברו עד שגוטמן השלים תהליך הפיכה לקונצנזוס, שבו הפך מבכיין תקשורתי לגבר-גבר, לאיש שיודע לזרום עם הביקורת ולהפיק ממנה את המיטב. גרנט לימד את זה, קשטן למד את זה, פרננדז נשרף.

עכשיו גם גוטמן מבין ששקט תקשורתי אולי לא יקנה לו מקום במונדיאל, אבל ישפר את סיכוייו להוביל את הנבחרת בקמפיין הבא. חשוב להבחין, אין מדובר במדיניות של יד רוחצת יד או של חנופה הדדית, רק בפתיחות, בהבנה, באופטימיות שהמאמן משדר ובפאסון שלו. את כל אלה אין ללוזון.

לוזון נמצא כעת בנקודה שבה היה גוטמן באמצע-סוף שנות ה-90: מאמן שצובר קבלות אבל גם לא מעט אויבים בדרך. הוא עדיין לא מבין שלקרב הזה יהיה עוד סיבוב שיגיע בעוד שבועות ספורים בליאז'. סמכו על העיתונאים שעליהם פתח ביום שלישי פה שיחכו לתוצאות.

1. סטיוארט פירס חוזר הביתה עם 0 נקודות בשלושה משחקים. הוא סגר לעצמו את כל הדלתות לצמרת הכדורגל בשנים הקרובות, אבל העניין שם הרבה יותר עמוק: בדיוק שנה לפני שריקת הפתיחה למונדיאל, הנבחרת שלו הראתה בישראל שעתיד הכדורגל האנגלי רע עוד יותר משחשבנו. כי עם או בלי פירס, מאזן של שלושה הפסדים ויחס שערים 5:1 זה לא משהו שהממלכה יכולה להרשות לעצמה, גם אם מדובר בטורניר לנבחרות צעירות.

2. מבחינת ישראל היורו הסתיים ואנחנו נחזור להתמקד בהעברות עונת המלפפונים. עצוב לראות באיזו קלות מתגלגל הפועל "סיכם" בכלי התקשורת. סיכום הוא תקיעת כף קדושה לפני פעולה רשמית של חתימה. אבל בכדורגל הישראלי התקיעה היחידה היא של המושג הכה מחייב הזה כבדרך אגב, בכל כותרת שרוצה לקדם שידוך בין מועמד לקבוצה עוד בטרם הצדדים נפגשו. קצת זהירות בניסוחים לא תזיק.