גיא לוזון יושב דרוך בכל מסיבת עיתונאים. הוא מדבר בשקט, במשפטים קצרים, שולח בעיניו הכהות מבט חודרני וממוקד. שפת הגוף ונימת הדיבור נעות בין איום לחוסר אונים, בין "לכל שבת יש מוצאי שבת" ל"הלוואי שהאדמה תבלע אותי כאן ועכשיו".
במוצאי שבת גיא לוזון באמת לא רצה להיות במסיבת העיתונאים. הפעם לא היה ספק, הוא ידע איזו מלכודת מחכה בה ואחריה. ברגע שמאמן מתחיל לדבר על שיפוט במשחק שבו הנבחרת שלו הייתה נחותה בכל פרמטר, ברור לך שהוא עושה את זה רק משום שאין לו שום נשק ביד והוא בוחר מראש להרים ידיים. גם דרור קשטן דיבר על השופט אחרי ה-3:0 המשפיל שספגנו בוומבלי ב-2007. טרוניה על שופט אחרי תבוסה היא בסך הכול שידור של אותות מצוקה.
בפעם הראשונה מאז שפוטר מהפועל תל אביב הגאווה של גיא לוזון ירדה לחצי התורן. בפעם הראשונה הוא שידר אותות מצוקה.
שידורי היורו מועברים בספורט1 ובספורט2
בפעם הראשונה מאז שהחל הטורניר המנומנם, התפרצה התקשורת והכתה בכל עוזה. טוויטר ופייסבוק כמעט התפוצצו מרוב ציניות, פתאום הבנו את מה שאולי ידענו קודם אבל אף אחד לא אמר בקול: אומת כדורגל שלמה כמעט שונאת את גיא לוזון. זו הייתה סגירת חשבונות בשביל הדגים ובשביל הפצצות, בגלל הקרבה ליו"ר ההתאחדות, בגלל השחצנות, בגלל דודו דהאן וסטנדרד ליאז'. הנצרה כבר שוחררה מהרימון מזמן, בשבת איטליה נתנה את האות להוריד ממנו גם את האצבע. הפיצוץ נשמע למרחקים.
אם משמיטים את הקונטקסט הבעייתי סביבו, לוזון היה מאמן ראוי כשנבחר לתפקיד והוא עודנו מאמן ראוי. הוא העניק יציבות למכבי פתח תקווה, החזיר את בני יהודה לצמרת (יש לזכור שהגיע אליה אחרי שנשארה בנס בליגת העל) והראה מידה עצומה של הגינות ספורטיבית כשכפה תיקו על מכבי חיפה, למרות הספקולציות וההאשמות הכמעט גלויות נגדו מצד הפועל תל אביב, לפיהן יעשה הכול על מנת למנוע ממנה אליפות. עם יו"ר אחר בהתאחדות, הבחירה של לוזון הייתה מתקבלת בהבנה.
"מה הוא עשה כבר בכדורגל?", שאלו ועדיין תוהים הפרשנים. לא הרבה, אבל לוזון לא שונה מדביס מאנג'ה או מסטיוארט פירס (שחוטף לא מעט בעצמו בעיתוני אנגליה, שם סלחנים אפילו פחות מאיתנו על כשלונות). הרזומה שלהם לא מוצלח יותר משלו. נבחרות צעירות הן עסק למאמנים צעירים, חלקם לא באמת מוכחים. בדיוק כמו השחקנים, זה גם הצ'אנס שלהם להשתפשף בטופ לפני או אחרי שנכשלו ברמת הקבוצות. הלא גם גיא לוי הובס ביורו, גם מוטי איוניר הושפל בבלומפילד מול איטליה. האם השניים הם מאמנים טובים יותר מלוזון? כנראה שלא, אבל לוי ואיוניר לא אכלו כזו מנה של ירידות מכל כלי התקשורת בישראל.
שחקנים שאותם הדריך מעידים גם היום, כשהם חפים מאינטרסים, שלוזון הוא יופי של מאמן, שלתפקיד הזה הוא נבחר בזכות. הבעיה היא שאי אפשר במקרה שלו להוסיף את המילה הכה מתבקשת "ביושר". ואת זה אף אחד לא שוכח לו מה-4 באוגוסט 2010, היום שבו הפך למאמן הנבחרת הצעירה.
לשנאת לוזון הצטרפה בטורניר הזה סיבה נוספת, דור מיכה שמה. מיכה היה אחד הבולטים שבשחקני האלופה השנה, קשר יצירתי וסוחף, אישיות עם קסם, ילד שובה לבבות. אבל ספק אם אלה הסיבות העיקריות שהפכו אותו לסמל החיובי בכישלון הנבחרת. אפילו אם נעלה את ההשערה הבלתי הגיונית שבלומפילד כולו היה מורכב אתמול מאוהדי מכבי תל אביב ומשרופי השחקן עצמו, דור מיכה לא היה הטריגר האמיתי להצתה שהדליקה את יושבי בלומפילד והממה את שחקני הנבחרת הצעירה. מרואן קבהא כן.
קבהא הוא שחקן נחמד, אבל את העונה החולפת הוא העביר בליגה השנייה. מה שמשמעותי יותר הוא החלק הבא במשפט - במכבי פתח תקוה. עכשיו קבלו את המשוואה: קשר מקבוצת הלוזונים בסגל במקום של שחקן של האלופה ואחת הקבוצות הפופולאריות במדינה. לא כולם ידעו את זה, אבל אלה שכן דאגו להצית את המדורה. לא בטוח שעם דור מיכה התוצאות של הנבחרת הצעירה היו משתפרות, אבל הסגל לפחות היה נראה ומריח טוב יותר. את הארומה הזו הרגישו ביציעי בלומפילד, שיושביו החליטו שגם השחקנים צריכים להריח.
ככה שאת הבוז הזה לוזון הרוויח. הפעם, אפשר להוסיף "ביושר".
נקודות למחשבה
1. ההרחקה של אייל גולסה הזכירה את האדום של חיים רביבו נגד דנמרק. רביבו כבר היה שחקן מוכח בכדורגל הישראלי ואין להשוותו לגולסה, שנמצא רק בתחילת הדרך. אלא שדווקא זה מה שצריך להדאיג אצל גולסה: הוא לא הספיק להראות כלום וכבר הפך לילד רע, מתכון ברור להתמוססות של כישרון.
2. הארגון ביורו סביר פלוס, טוב בהרבה משחשבנו, אבל עמדות הכריזה באצטדיונים הן בושה. עזבו לרגע את השיר הגזעני שעליו התלוננו האנגלים לפני המשחק מול נורבגיה במושבה; כשכרוז אומר "red ticket" על כרטיס אדום וכרוז אחר קורא לכוכב נבחרת איטליה "אינסיגנה", זו העדות הטובה ביותר לכך שיש מקרים שבהם עדיף להשקיע באנשים רציניים ולא במקורבים, עסקנים או ידוענים בעמדות שמאחוריהן אי אפשר להסתיר את הפאשלות.
3. מי שכן משדרת את הרצינות המרבית היא דוברת ההתאחדות מיכל גרונדלנד, שלא הפסיקה לרוץ במגרש עוד לפני הטורניר ונותנת את הנשמה גם במהלכו.
4. הכתבה ששודרה בערוץ 10 עם ארקדי גאידמק חשפה לא מעט מהבעיות, נכנה זאת בעדינות, שיש בבית"ר ירושלים. היא בעיקר העבירה מסר אחד משמעותי להתאחדות לכדורגל: אחרי שתסיימו להתעסק עם היורו, תיאלצו לדחוף את הראש עמוק יותר לתוך הביצה הזו. כבר כעת היא נראית טובענית מתמיד.