גרנט היל פורש. מבט העל שמאפשרת פרישה של שחקן מספק תובנות מפתיעות על קריירה, שמתוארת בעיקר כבזבוז. ממבט העל הקריירה הזאת כללה כמעט הכול: יותר מ-1,000 משחקים ב-NBA, מתאבן משובח בדמות קריירת המכללות בדיוק, מנה ראשונה נהדרת בדמות השנים הגדולות בדטרויט ומנה אחרונה מכובדת בקבוצת הפיל גוד בפיניקס עם סטיב נאש. כל מה שחסר זה המנה העיקרית, שיא הקריירה בו הוא מוביל קבוצה גדולה להישגים, השנים האבודות.
שחקני NBA גדולים בשיאם נוטעים בנו תחושה שהם התגברו על מגבלות הגוף האנושי, הם מרחפים מעל למרחב ולזמן למקומות טהורים, נוגעים בשלמות. מעטים מחזיקים בפוטנציאל להגיע למקומות האלה, לכן כאשר הגוף מכניע אותם זה מאכזב במיוחד. גרנט היל הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לאכזבה מהסוג הזה. אחרי שנים בהן נדמה היה שהוא מרחף מעל למגבלות גופניות באלגנטיות ייחודית, פתאום הכול קרס לחלוטין.
תזמון הפרישה שלו, רגע לפני משחק מספר 6 בגמר המזרח, היווה תזכורת עצובה להשפעות הגוף האנושי, אנושי מדי. במשחק בו אי אפשר היה שלא לתהות אם אי פעם נזכה לראות שוב את דווין וויד האמיתי, בפלייאוף שחסר את קובי בריאנט, דרק רוז, רייג'ון רונדו וראסל ווסטברוק - היל לא יכול היה למצוא זמן מתבקש יותר להודעה שלו. אך יותר מכל, זו הייתה תזכורת למה שהיה חסר בקריירה הארוכה וההפכפכה שלו - משחקי פלייאוף גדולים מהסוג הזה. היל אמנם היה שותף למשחק 6 של גמר אזורי - לפני שלוש שנים עם פיניקס, אך הוא היה כבר בשלהי הקריירה בקבוצה שהצליחה לגרד קמפיין גדול אחרון לפני הנפילה.
במובן הזה, חוסר המזל ליווה את הקריירה שלו גם מעבר לפציעות. הוא נבחר על ידי דטרויט באמצע שנות ה-90, תקופה בה הפיסטונס נוהלו רע במיוחד ולא הצליחו לבנות סביבו קבוצה ראויה. הוא עזב בדיוק כאשר התחיל השינוי החיובי בקבוצה, ובעצם העזיבה שלו התחילה את השינוי הזה. הג'נרל מנג'ר החדש ג'ו דומארס הצליח לארגן שהעזיבה של היל תהיה בסיין אנד טרייד שבו דטרויט קיבלה מאורלנדו, בין היתר, סנטר די אלמוני בשם בן וואלאס שהפך לצלע הראשונה בחמישייה הגדולה שדומארס בנה. באורלנדו הוא בעיקר היה פצוע והקבוצה החליטה לוותר עליו ב-2007, בדיוק בקיץ שבו דוויט הווארד ביצע את קפיצת המדרגה והוביל את המג'יק לגמר תוך שנתיים. היל חתם בפניקס רגע אחרי השיא של קבוצת דאנטוני, כך שניתן לומר ששתי קבוצות גדולות חמקו מבין אצבעותיו בשנים בהן עוד היה לו מה לתרום.
בעוד שרוב הוותיקים מגיעים בשלהי הקריירה למקומות שהופכים אותם לרלוונטיים למאבקי האליפות, אצל היל זה תמיד היה כמעט. זה חבל במיוחד במקרה שלו, מאחר שבמכללות הוא הוביל את דיוק להישגים היסטוריים ובהחלט נראה כמו שחקן של משחקים גדולים. זכור במיוחד סל הניצחון נגד קנטאקי, בו הוא היה בתפקיד גור שלף וכריסטיאן לייטנר בתפקיד דרק שארפ. היה יכול להיות מעניין מאוד לראות אותו כשחקן משנה בקונטנדרית, אבל חלק מהסיבה שזה לא קרה קשורה להחלטתו לשמור אמונים לפיניקס ולנאש גם כשכבר היה ברור שלקבוצה הזאת אין סיכוי להיאבק על התואר. הוא העדיף להישאר איפה שטוב לו, בקבוצה שהוא לא מפסיק לדבר על האווירה החיובית והתומכת שהייתה בה (ניתן להניח שגם לצוות הרפואי המופלא של הסאנס היה חלק בהחלטה הזאת). יכול להיות שהשאיפה לראות אותו במשחקי פלייאוף גדולים ואולי עונד איזו טבעת, בשלב הזה, הייתה יותר שלנו מאשר שלו.
הפציעות עצמן לא קשורות רק לחוסר מזל. בדטרויט היל ניסה להימנע מלהחמיץ את הפלייאוף ובדיעבד התברר שהוא שיחק על קרסול שבור ומאוד החמיר את הפציעה, באורלנדו הוא ניסה לחזור מוקדם מדי פעמיים. בהמשך הוא גם סבל מזיהום כתוצאה מניתוח. יותר מדי מקרים בהם טיפול רפואי מוצלח יותר ודגש רב יותר על חשיבות תהליך ההחלמה היו יכולים למנוע את הקטסטרופה המתמשכת. ניתן לקוות שהלקחים נלמדו, גם מצד הצוותים הרפואיים וגם מצד השחקנים עצמם שצריכים ללמוד להגיד לא אל מול הלחץ לחזור מוקדם מדי. ההחלטה של דרק רוז לא לחזור לפלייאוף והגיבוי המלא שהוא קיבל מהבולס נותנים תקווה ששינוי תודעתי כזה אכן התרחש.
מהי השורה התחתונה בסיפור של היל? תלוי איך מסתכלים על זה. מצד אחד, ניתן להתמקד בפספוס, בשחקן שהיה לו פוטנציאל להיות אחד הסופרסטארים הגדולים והחיוביים ב-NBA בשנות ה-2000, שחקן שהיה יכול להיכנס לספרי ההיסטוריה לצד השמות הגדולים ביותר. מצד שני, אפשר לבצע התבוננות רוחבית ולראות קריירה ארוכה מאוד שכללה שלוש תקופות יפות ורק אחת קשה. בסופו של דבר, אין צורך לדאוג להיל. הכדורסל פרנס אותו נהדר וכנראה ימשיך לעשות זאת, אחד ההימורים הבטוחים ביותר הוא שהיל יהיה פרשן, מאמן או מנהל ב-NBA, כנראה כבר בעתיד הקרוב. מאז ומתמיד הוא היה הרבה יותר מאשר אתלט עם כישרון, הוא היה מודל לחיקוי מכל בחינה אפשרית ואחד האנשים הכי חכמים בליגה, לכן מאוד יכול להיות שהקריירה השנייה שמתחילה עכשיו תפצה על הפספוס של הקריירה הראשונה. אני לא חושב שיש מישהו בעולם שיתנגד לראות את גרנט היל מצליח בכיוון שהוא יבחר ללכת בו מכאן והלאה.
