בוארזה אוהבים להתרפק על העבר. ככל שמדובר בהתנהגות אנושית נורמלית, עבורם גם יש צידוק היסטורי. ככה זה כשספינת הדגל של העיר קבוצת הכדורסל כמובן מביישת את עברה המפואר כבר מעל 20 שנה. מאז תור הזהב של המועדון בשנות השבעים, התווספה לארונו רק צלחת אליפות בודדת מ-1999, בעונה שגם היא התבררה כהבלחה קצרה ולא יותר. והנה, ב-2013, החליטו לתקן עוול היסטורי ולהתחיל סוף סוף בהנצחת העבר.
זה החל בהקמת מוזיאון מקוון למורשת המועדון; נמשך בהומאז' למובילרג'ירג'י, שם הקבוצה בשנותיה המופלאות עם שמות כמו דינו מנגין, מנואל ראגה ובוב מורס, שהמדים השחורים-לבנים אותם לבשו שוחזרו ושימשו את שחקני הקבוצה הנוכחית מתחילת משחקי הפלייאוף. היו שראו במחוות הללו כמו מעין טקס קבורה לקבוצה בגרסתה הנוכחית, הכרה בכך שהימים הללו לעולם לא ישובו.
אלא שאז התחוללה לפתע תפנית בעלילה: עם תחילת העונה וארזה, שמרוב אכזבות כבר עיכלה באדישות את הבינוניות בה שקעה, החלה לנצח. ולנצח עוד. ועוד. ועוד. עד כדי כך היא ניצחה, שלפתע הסתכלה על כל הליגה האיטלקית מלמעלה. קצת בגאווה ובעיקר בפליאה. ועכשיו, כשהגיע רגע האמת והעונה כולה מתנקזת לחצי גמר הפלייאוף מול סיינה האלופה בשבע העונות האחרונות להזכירכם וארזה כבר קיבלה תיאבון. ההעפלה לחצי הגמר לבדה מבטיחה לוארזה קאמבק ליורוקאפ, לאחר שלא שיחקה במפעלים האירופאיים מאז 2004. אך בוארזה בוודאי לא יסתפקו בכך, למרות שכוכבי העונה הנוכחית צנועים למדי ועונים לשמות בריאנט דאנסטון ואדריאן בנקס המוכרים לנו משנותיהם בישראל. הפעם לא יקבלו דבר מלבד אליפות. ערב המשחק הרביעי בסדרה, ובמצב של 1:2 לסיינה, הם לא רוצים להפסיק לחלום.
ובעצם, הכדורסל האיטלקי כולו מייחל להצלחתה של וארזה. היכן תסתיים העונה הנוכחית? האם ההצלחה העונה איננה אלא צירוף מקרים, והמועדון ימשיך בעתיד בדרכיו הנלוזות?
****
וארזה היא עוף מוזר בנוף הכדורסל האירופאי. בניגוד לאימפריות כמו מכבי תל אביב, צסק"א מוסקבה או ריאל מדריד , תור הזהב שלה באירופה התנקז כולו לעשור חלומי, לאחריו כמעט ונעלמה מהמפה. למרות זאת, עוד לא קם המועדון שמשתווה לדומיננטיות שהייתה לאיטלקים מתחילת שנות השבעים ועד סוף השמונים.
כך, למשל, רצף העפלותיה לגמר גביעי אירופה- שעמד על 10 לא נשבר עד עצם היום הזה, וספק אם יישבר אי פעם. חמש הזכיות שלה בתואר מציבות אותה במקום הרביעי בטבלת הזוכות באירופה, בצוותא עם מכבי תל אביב. מאז החיידק דבק בכל תושבי וארזה, שנחשבת עבור רבים לבירת הכדורסל של איטליה, יותר מבולוניה. האהדה לקבוצה הסימפטית חצתה גבולות ומחוזות בארץ המגף, כפי שמעידים עיתונאים מקומיים.
"וארזה היא היובנטוס של הכדורסל משמע קבוצה שעשתה לעצמה אוהדים בכל קצוות המדינה", מסביר פלאביו ואנטי המסקר את וארזה עבור "קוריירה דלה סרה". "לפעמים אתה רואה במשחקים שלהם קבוצה של אנשים שבאו מרחוק כדי לתמוך בקבוצה, וזה בהחלט משהו חריג באיטליה, בטח בכדורסל. לעולם לא אשכח משפחה שהכרתי שהייתה עושה את כל הדרך מסיציליה בקנה השני של המגף כדי לראות משחקים של וארזה".
לכן גם כשהקבוצה החלה להידרדר באמצע שנות השמונים, האוהדים היו אלה שהחזיקו את המועדון עם הראש מעל המים. מאז ועד היום וארזה ניסתה לשוב לצמרת הכדורסל האיטלקי ואף רשמה הצלחה אחת וזכייה באליפות ב-1999, אך ידיה כשלו פעם אחר פעם. ירידה לליגה השנייה כבר הייתה עניין שבשגרה, אך התשוקה לכדורסל מעולם לא עזבה. "התמיכה והאהדה לקבוצה אף פעם לא הייתה הבעיה של וארזה. בתקופה שהקבוצה הייתה בליגה השנייה האולם היה מפוצץ באוהדים משולהבים אפילו יותר מאשר תקופות מסוימות בליגה הבכירה", אומר פלאביו ואנטי.
צפו בוארזה ומכבי תל אביב במשחק ההיסטורי של הצהובים
****
אם שואלים בוארזה, הקימה לתחייה החלה עוד ב-2010. משפחת קסטיליוני, שהחזיקה בבעלות מאז שנת 2000, משכה את ידיה מהמועדון וכל המניות, ללא יוצא מהכלל, נמכרו לארגון "וארזה בלב", ארגון סמי-עסקי שהורכב בעיקר מאוהדים. הפורמט הכלכלי שהציגו אנשי "וארזה בלב" נחשב למהפכני וחסר תקדים באיטליה. הארגון, למעשה, היווה גם מעין עמותת אוהדים בעבור כסף קטן מאוד יחסית, חלקו עשרות אנשים פרטיים ועסקים קטנים בוארזה את השליטה הבלעדית בקבוצה. למעשה, כל אחד יכול לרכוש מניה בקבוצה ולהפוך לאחד ממקבלי ההחלטות. על מנת להבטיח את עתידה הכלכלי של הקבוצה, כל מי שרכש מניה עבור דמי חבר סמליים, התחייב לחוזה של שלוש שנים ולתשלום של 10,000 יורו בכל עונה החל מהשנה השנייה לחברות. כך המניות לא נמכרו במחיר מצחיק לכל דורש, ומאידך עבור האוהד הפשוט רכישת מניה לא הייתה בגדר פנטזיה פרועה. נותני החסויות, וביניהן חברת התרופות הישראלית "טבע", המשיכו להעניק תמיכה כלכלית.
פרנצ'סקו וסקובי, שחקן עבר בוארזה, הופקד על המשימה הקשה לנהל את הפרויקט, שבאיטליה השמרנית בזו לו וכינו אותו "גימיק". "היום נגמרו כל התירוצים", קרא וסקובי בהתרגשות בהכרזה על העברת הבעלות. "מעכשיו, וארזה לא שייכת לאדם פרטי אחד או לעירייה. היא שייכת לכל העיר. לכולנו. עכשיו מגיע המבחן האמיתי שלנו. אם ההיענות תהיה נמוכה, נקרוס כלכלית ויוכח שכנראה לא מגיעה לנו קבוצת כדורסל טובה. אנחנו לא רוצים רק לשרוד, אנחנו רוצים לחזור להיות האימפריה שהיינו".
הארגון חרט על דגלו "ליצור בסיס חזק שיעניק למועדון יציבות כלכלית כדי להצליח לשנים ארוכות". בכדורסל האיטלקי זה לא דבר של מה בכך. הרי באיטליה כמעט כל הקבוצות ההיסטוריות הגיעו בשלב כלשהו לשפל כלכלי, שאיים על עצם קיומן. בעבר היו אלו שתי הקבוצות מבולוניה שירדו מנכסיהן, בהמשך הגיעה השקיעה העצובה של בנטון טרוויזו שנמחקה מהמפה, ובימים אלו גם סיינה חווה קשיים מהותיים. ההסתמכות על גחמותיהם של נדבנים הוכחה כחרב פיפיות, ושימשה כנורת אזהרה עבור וארזה החדשה. בינתיים, המודל היציב וההדרגתי שלה הפך מושא לקנאה עבור קבוצות רבות באיטליה. במונטגרנרו, שגם בה התושבים חיים ונושמים כדורסל, כבר השיקו פרויקט דומה. להצלחה, מסתבר, יש קונים.
****
מאז העברת הבעלות וארזה עשתה לעצמה מקום של קבע בפלייאוף האיטלקי, אך לא הצליחה לעבור את שלב רבע הגמר. המאמן המוערך קרלו רקלקטי, שהוליך את הקבוצה לאליפות האחרונה ב-1999, נקרא לדגל עם שינוי המודל הכלכלי והצליח להחזיר אותה לרבע הגמר, אך לא מעבר לכך. ב-2010-2011 הייתה זו קאנטו שטיאטאה אותה, ואשתקד סיינה לא התקשתה מולה בדרך לאליפות נוספת. הרומנטיקה חזרה, אך טרם האימפריה. הבשורה הגיעה דווקא העונה, בה החליף פרנצ'סקו ויטוצ'י את רקלקטי כמאמן והסגל נבנה טלאי על טלאי. אדריאן בנקס הגיע מנתניה, בריאנט דאנסטון הגיע מחולון, מייק גרין (שהוזכר כמועמד למכבי תל אביב בעונה הבאה) נאסף מקאנטו וגם הכישרון הצעיר המצוין אקילה פולונארה (שנבחר לשחקן הצעיר של העונה באיטליה) הגיע ברגע האחרון. רק שחקן אחד נותר בסגל מהעונה שעברה. אך החיבור היה מיידי.
"נדיר לראות קבוצה חדשה לגמרי מתחברת תוך כמה משחקים בודדים. עוד יותר נדיר לראות את וארזה, שהתחברה כבר ממשחק האימון הראשון ויצרה כימיה מיידית", אומר פיירו גווריני מ'טוטוספורט'. "כבר במשחק הראשון שלהם בשלבי הכנה יכולת לראות שקורה שם משהו בלתי ייאמן, משהו ייחודי. הכול דפק כמו שצריך, כולם שמו את האגו שלהם בצד. הסיטואציה של וארזה העונה פשוט מושלמת, זו עונה חלומית. מה שבטוח - אף אחד לא ציפה לזה".
דאנסטון ובנקס הפכו עד מהרה למנהיגים של החבורה באדום-לבן, ושניהם מוליכים את הקבוצה בדפי הסטטיסטיקה (14.6 נקודות, 7.6 ריבאונדים ו-2.1 חסימות לדאנסטון בממוצע, 14.2 נקודות לבנקס). מבין ארבע סדרות רבע הגמר, וארזה גם הייתה הראשונה להעפיל לשלב הבא אחרי 1:4 קליל על ונציה, שקבע קאמבק לחצי הגמר לאחר 14 שנים. הסדרה מול סיינה, משוכנעים באיטליה, תהיה זו שתקבע את זהות האלופה. "שתיהן הקבוצות הטובות באיטליה עכשיו. הן נפגשו גם בגמר הגביע האיטלקי וסיינה ניצחה בקושי רב", מציין פלאביו ואנטי. במצב של 1:1 בסדרה, ולאחר שסיינה גנבה משחק בחוץ, בוארזה מקווים לשלם לה כגמולה בטוסקנה. זכייה באליפות תקנה לוארזה כמובן את הכרטיס ליורוליג בעונה הבאה. הפסד בגמר עשוי להותיר אותה רק עם כרטיס למוקדמות היורוליג, שכן סיינה ומילאנו מחזיקות ברישיון דרגה א' ותשתתפנה ביורוליג בעונה הבאה.
כך או אחרת, נדמה כי החודש הקרוב עשוי במידה רבה לחרוץ את גורלה של וארזה. בעלי המניות אמורים לחדש את חוזיהם בתום העונה, ועל מנת להבטיח השתתפות אחד מהמפעלים האירופאיים יהיה עליהם להגדיל את התקציב. בכל מקרה, התקציב הנוכחי לא יספיק על מנת לבצע קאמבק אמיתי גם בזירה האירופית.
בינתיים, בעלי המאה מאיימים לגדוע את הפרויקט באיבו. על פי דיווחים באיטליה, מילאנו כבר פנתה לקראת העונה הבאה לנשיא וארזה פרנצ'סקו וסקובי, שכבר הצהיר כי "לא יוכל להישאר בוארזה לנצח". לפחות עד אז, וארזה ממשיכה לחלום בגדול. הכדורסל האירופי כולו עוקב בדריכות.