1973, אייאקס אמסטרדם
בקיץ 1973 ראיתי את אייאקס אמסטרדם הגדולה. הייתה זו נסיעתי הראשונה מעבר לים. השכלת הכדורגל שלי כללה עד אז את "חדשות הספורט", נחמיה בן אברהם, "משחק השבת" בשחור לבן מטושטש, וקטע ערוך מהליגה האנגלית בימי חמישי במסגרת "משחק השבוע". משחקים חיים ראיתי לעתים נדירות ביותר, פעם את ריימס הצרפתית עם מלך השערים של גביע העולם בשבדיה ז'יסט פונטיין נגד נבחרת הפועל (0:0), ופעם את נבחרת ישראל נגד נבחרת אוסטריה (1:1). זהו. ככה זה היה אז כשגדלנו בקיבוץ בצפון הארץ וליקטנו שמועות על שחקנים נפלאים שאת תמונותיהם הגזורות ממדורי הספורט הדבקנו במחברות.
בקיץ 1973, הפך כל מה שידעתי קודם לכן על כדורגל לפרה-היסטוריה. ההיסטוריה התחילה על ספסל העץ במרומי יציעי האצטדיון האולימפי הישן באמסטרדם. זה היה משחק ידידות טרם תחילת העונה נגד טוטנהאם האנגלית. משחק לא חשוב, מול אצטדיון מלא בקהל הולנדי מגוון שכלל גם נשים רבות. לא ידעתי הרבה על שתי הקבוצות, הכרתי בשמותיהם רק את יוהאן קרויף ופיט קייזר ההולנדים ומרטין צ'יברס האנגלי. ידעתי גם שאייאקס זכתה שלוש פעמים ברציפות בגביע אירופה לקבוצות אלופות. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שעתיד הייתי לראות על המגרש. חוויות מכוננות נחרטות בזיכרון היטב.
עשרות שנים מאוחר יותר אני זוכר את ההתרגשות שעוררה בי הקבוצה בלבן עם הפס האדום לאורך החזה. את השחקנים בשער ארוך ופאות לחיים, במכנסיים קצרצרים, ואת הגיאומטריה המופלאה של תנועתם המתואמת במגרש. את המחזוריות של כיווץ המערך כאשר הכדור אצל היריב ואת ההתפרסות כשהכדור עובר לשליטתם. את היציאה המתואמת למלכודת נבדל מול ההגבהות המגושמות של האנגלים לעבר השער ההולנדי. את המפגש המדויק של הכדור הנשלח מהעבר האחד של המגרש עם השחקן המגיע מעברו השני ומוצא עצמו שוב ושוב לבד מול השוער האנגלי. את זריזות הרגליים של יוהאן קרויף הבועט את הכדור לרגלי המגן שלפניו במטרה להשתלט עליו בחזרה ולהשאיר אותו תוהה מאחור. את צחוקי ההנאה של הקהל.
בתוך כ-20 דקות הייתה התוצאה 0:3 לאייאקס, ועד להפסקה הובילו ההולנדים כבר 0:4. זה היה, איך לומר, מביך עבור טוטנהאם, לא כוחות. המחצית השנייה כבר לא הייתה חשובה באמת. קרויף הוחלף, האנגלים הבקיעו שער, המשחק הופסק למשך 15 דקות לטובת טקס הוקרה לשחקן ותיק של אייאקס ונמשך אחר כך ללא התלהבות וללא מאמץ מיוחד מצד שתי הקבוצות.
בדיעבד, התברר לי שראיתי את אחת ההופעות האחרונות של אייאקס הגדולה. ב- 19 באוגוסט אותה שנה, 11 ימים לאחר המשחק בו צפיתי, עבר קרויף לברצלונה וזה בעצם היה תחילת הסוף של הקבוצה החד פעמית ההיא. עוד ראינו את נבחרת הולנד בגביע העולם בגרמניה ב-1974 שהייתה מבוססת על אייאקס ההיא שראיתי בביקורי הראשון באמסטרדם: רוד קרול, וים סורבייר, יוהאן נייסקנס, ארי האן, ג'וני רפ, וכמובן יוהאן קרויף. אותה נבחרת הולנד שגרמה עונג רב כל כך וצער עמוק כל כך בטורניר הראשון בו צפינו בשידורים חיים מהמשחקים, חבורת צעירים נלהבים מול מכשיר טלוויזיה שכור בדירת סטודנטים ברמת אביב.
2013, בארסה
40 שנה פחות 58 ימים לאחר שצפיתי באייאקס אמסטרדם, הלכתי לראות את בארסה באצטדיון 'ויסנטה קלדרון' במשחק חוץ נגד אתלטיקו מדריד. אם אייאקס הייתה גילוי מופלא עבורי, הרי את בארסה אני רואה אצלי על מסך הטלוויזיה פעם, ואף פעמים בכל שבוע.
אייאקס אמסטרדם הייתה קבוצה שחוללה מהפכה בצורה בה אנו מתבוננים על משחק הכדורגל. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים על קבוצה כלשהי שהיא יצרה מהפכה? המשחק הוא אותו משחק. מגרש מסומן, שני שערים, אחד עשר שחקנים בכל קבוצה, שבעה עשר חוקים, כדור אחד. מה שמשתנה הוא האופן בו אנו חושבים עליו ומבינים אותו. קבוצה שמשנה את המשחק יוצרת בעצם קטגוריות חדשות של חשיבה על המשחק. הכדורגל הטוטאלי של ריינוס מיכלס, אייאקס אמסטרדם ונבחרת הולנד היה קטגוריה חדשה של חשיבה על כדורגל. בכדורגל הטוטאלי, נזנחו התפקידים המסורתיים של השחקנים במגרש לטובת הגדרות תפקידים חדשות. החלוקה הסכמטית לשחקני הגנה ושחקני התקפה שינתה את מקומה לתפקוד גמיש ומשתנה של כל שחקן בהתאם להתפתחות במגרש. היום אנו מתייחסים כמובן מאליו ליכולות ההתקפיות של המגינים, אז זו הייתה מהפכה.
גם ברצלונה יצרה קטגוריה חדשה של חשיבה על המשחק. את השינוי שיצרה ברצלונה אנחנו יכולים לראות בשפה שבה אנו מדברים היום על כדורגל. המונחים של החזקת כדור, הנעת כדור, המדידה של אחוזי השליטה בכדור, של מספר המסירות ושל אחוזי הדיוק בהן, הם היום חלק מובן מאליו של שפת הכדורגל. הפנמנו כבר את המהפכה. אבל כשאנחנו חושבים על הנעת הכדור יש לנו מודל בדמיון. המודל הוא משחק המסירות הווירטואוזי על שטח קטן בין שחקנים קרובים זה לזה, בעלי שליטה מוחלטת בכדור, המכפיפים את הגאונות האינדיבידואלית לפרויקט הקבוצתי של החזקת הכדור. כי מהי החזקת הכדור? הרי אי אפשר להחזיק כדור ברגל, אפשר רק לבעוט בו. אבל אם שחקני הקבוצה האחת בועטים בו מבלי ששחקני הקבוצה האחרת מצליחים לגעת בו הרי הם, בהשאלה, מחזיקים בכדור. הכדור הוא ברשותם, כל זמן שהם מעבירים אותו במיומנות מופלאה ביניהם מבעד למרווחים הבלתי אפשריים שרק הם מצליחים לראות אותם בינות לשחקני הקבוצה היריבה ומחוץ להישג רגליהם.
תכלית משחק הכדורגל היא להבקיע שערים ולנצח. החזקת הכדור היא אמצעי להשגת התכלית. אבל דומה שאצל בארסה הפך האמצעי לתכלית בפני עצמה. כמו אומרים הם לעצמם, אם נחזיק את הכדור ברשותנו, אם נניע אותו ללא הרף, אם לא נאפשר ליריבים לגעת בו, השערים כבר יבואו מאליהם. עם סבלנות ללא סוף, ועם ריכוז עילאי, ועם מחויבות ללא פשרות לשמירה על הכדור, יבוא גם הניצחון.
אני אוהב לראות את משחק הנעת הכדור של ברצלונה. אני יודע, לא כולם אוהבים. אני מבין את מי שמעדיפים את המשחק התזזיתי, הנע במהירות משער לשער, שיש בו הרבה מצבים של כמעט, שיש בו טעויות וניצול של טעויות, שמייצר רמת ריגוש גבוהה, גם אני נהנה ממשחקים כאלה. אבל אני מוקסם ממשחק המסירות של ברצלונה. אני יכול לשבת מרותק מול המסך ולהתבונן בשליטה המוחלטת שלהם בכדור. בפתרונות שהם מוצאים מול הניסיונות לחלץ מהם את הכדור. מהתיאום המושלם ביניהם. עבורי זו חוויה אסתטית עילאית.
טבען של מהפכות שהן קורסות לתוך עצמן. הדבקות בעקרונות המהפכניים הופכת לנוקשות, העולם מתקדם והמהפכן נשאר מאחור. מה שהיה פעם חידוש מרענן, עולם חדש של מושגים ודימויים, הופך למובן מאליו, למוכר ולשגור. העולם הציב בפני ברצלונה אתגרים חדשים בכל פעם. קודם היו אלה הנוקשות, הברוטאליות, הציניות יש לומר אפילו, של הקבוצות שניסו לעצור את השליטה המוחלטת של בארסה, כך למשל צ'לסי, אינטר, וריאל (לא במקרה אומנו על ידי אותו מאמן) עד לא מכבר. היום זו הצפיפות המוגברת ברחבה בהגנה, והיציאה למתפרצות מהירות המנצלות את המרחקים הקצרים בין שחקני בארסה כדי להביא במהירות את הכדור לקרבת השער שלה תוך שימוש במרחבים שנוצרים בשולי המגרש בגלל הצורך של בארסה לשמר את הקרבה בין השחקנים הנחוצה לצורך הנעת הכדור.
הנאמנות לשיטה, היא היום בעוכרי בארסה. היא לא פיתחה דרכים אלטרנטיביות להבקעת שערים. נדירות הפעמים שבארסה תבקיע בבעיטה מחוץ לרחבה, או בהתקפה מתפרצת של 2-3 מסירות, או מתרגילים במצבים נייחים. הצורך להתגבר על הצפיפות בהגנתן של היריבות מגביר את תלותה של בארסה בגאונות של מסי וביכולתו להשחיל כדורים בלתי אפשריים מבעד לסבך הרגליים המגוננות. על כך נוספה גם העייפות והשחיקה. החל מעונת 2008-9 משחקת הקבוצה עם אותו גרעין שחקנים המוביל אותה לצמרת העולמית. בשנה שעברה היא הפסידה את האליפות והשנה את הגביע האירופי כאשר כמעט מחצית משחקני ההרכב הראשון שלה פצועים. העומס על השחקנים שכולם משחקים גם במדי הנבחרות הלאומיות, הוא כל כך גדול שבלתי אפשרי לשמור על דומיננטיות כזו לאורך זמן. חמש שנים זה המון במונחי הכדורגל של היום. בארסה פתחה את השנה בצורה מרשימה עם וילאנובה כמאמן ראשי, נראה היה כי היא בתחילתה של עונה נפלאה נוספת. אבל אז הגיעו המחלה של וילאנובה, הפציעות, העייפות, בארסה שהופיעה מול באיירן בגביע האלופות היא קבוצה שחוקה.
לשתי הקבוצות המשחק הזה אינו קריטי. בארסה כבר אלופת הליגה בעת שהיא עולה למגרש, ואתלטיקו עדיין בטווח המקום השני אבל היא מתכוננת לגמר הגביע שייערך בעוד חמשה ימים לא רחוק משם, בסנטיאגו ברנבאו, ועל כן היא חוסכת בדקות המשחק של שחקניה המרכזיים.
עמרי
בני עמרי מתלווה אלי למשחק. כישלון חינוכי חרוץ נחלתי איתו, לא הצלחתי להדביק אותו באהבתי לכדורגל. בנדיבות הוא מקבל את נשיקותיי בכל פעם שהפועל או נבחרת ישראל מבקיעות, אבל לצפות אתי במשחק? יש דברים מעניינים יותר. שלוש פעמים נעתר בטובו ללוות אותי למשחקים בעבר. שני משחקי ידידות לא חשובים של הנבחרת, ומשחק אחד בלתי נשכח בפריז. הענקתי לעצמי מתנה לרגל שחרורו מהצבא, סוף שבוע לשנינו בתוספת צפייה במשחקה של הפועל נגד פריז סן-ז'רמן בפריז. אחרי שלוש שנים של דאגה כוססת ויקיצות מבוהלות באמצע הלילה חשבתי שמגיע לנו. ארבעה שערים, שניים של טועמה, אחד לבאדיר ואחד לברדה וניצחון נפלא בפארק דה-פראנס. שלושה משחקים שלושה ניצחונות. עמרי מתקרב להיות קמע.
והוא גם שימושי. כשאני משאיר את הדרכון במכנסיים שבמלון יהיה אתי תמיד סמל המחלקה שאינו מאחר ואינו שוכח, שבעזרת הדרכון שלו נוכל לאסוף את הכרטיסים המחכים לנו. עמרי מצלם. את מסי. את הקוון מניף דגל. את פינטו יושב מאוכזב על הדשא ליד חבורת זברות אדומות מתחבקות לאחר הספיגה. את דני אלבס נאבק על הכדור. את אינייסטה מתייעץ עם מסי לקראת בעיטה חופשית.
ג'רארד פיקה
פיקה מכדרר. הוא בועט בעיטה קלה בכדור ברגלו הימנית ואז הוא עושה את 'הדילוג', ניתור קל על רגלו השמאלית כדי לקרב את רגל ימין הבועטת לכדור לבעיטה נוספת. 'הדילוג' נחוץ לבלמים השולטים בכדור ברגל אחת ומשתמשים ברגל שמאל לניתור, ולעליה במדרגות כדי לקבל מדליות אליפות. ואליד באדיר, בלמנו הוותיק והיקר למשל.
פיקה מוסר כדור לג'ורדי אלבה. המסירה איננה מדויקת אלבה נאלץ לרוץ במהירות כדי להשיג את הכדור לפני שיצא לחוץ. פיקה מנסה להרחיק כדור ברחבה ובועט באוויר. פיקה מנסה לתקל את פלקאו אבל לא מצליח מול החוסן הפיזי של החלוץ הקולומביאני.
בל נטעה, פיקה עדיין בלם מצוין. יכול היה להיות מעוז בהגנה של הפועל. ובשנה הבאה, עם פרישתו של באדיר, לא יהיה לנו בלם שיודע לעשות את 'הדילוג'. אבל זה לא פיקה שמלפני שנתיים. פיקה שאינו טועה, שאינו מאבד כדור, שמתופקד כחלוץ כאשר בארסה זקוקה לשער מכריע לקראת סיום המשחק. או בקיצור, פיקה כאשר פויול משחק לצידו. הרהור מתגנב ללב. אולי פיקה הוא מהשחקנים שהם במיטבם כאשר לצדם משחק שחקן בכיר ומנוסה, שממנו הם שואבים סמכות וביטחון, אך כאשר הוא הבכיר ליד אדריאנו, או ברטרה, או מסצ'רנו, כאשר עליו לשאוב את הסמכות מתוך עצמו, הוא מתקשה להתמודד.
אתלטיקו מדריד, חולצות פסים
לקראת המשחק מתגודדים האוהדים בחבורות, מחוץ לאצטדיון, לבושים בחולצות הפסים האדומות לבנות של אתלטיקו. יש משהו כל כך אנכרוניסטי באופנה המיושנת הזו. בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת לבשו רוב קבוצות הכדורגל באנגליה חולצות עם פסי אורך. גם בישראל שיחקו הפועל פתח תקווה והפועל תל אביב עם פסי אורך על המדים, כחולים ואדומים בהתאמה. כפי הנראה, כי התמונות בעיתון היו בשחור לבן. היום רק אתלטיקו ונבחרת פראגוואי דבקות בסגנון המיושן הזה.
טוב, אז יש עוד כמה קבוצות עם חולצות פסים. אבל היום, על רקע הקהל הצבעוני, החולצה המפוספסת היא בעצם צבעי הסוואה. הנה שחקן של אתלטיקו בועט כדור סתמי אל מחוץ לקווי המגרש. ובכן הבה נתקן זאת מיד. לא כדור סתמי, מסירה. ודווקא מדויקת, לשחקן קבוצתו העומד ליד קוו האורך מוסווה היטב בחולצת זברה אדומה לבנה.
סרחיו בוסקטס
ליבו של משחק המסירות של בארסה הוא השילוב שבין צ'אבי, אינייסטה, מסי ובוסקטס. צ'אבי לא עולה היום בהרכב. בוסקטס מצטרף רק במחצית השניה. אלכס סונג הוא קשר אחורי טוב אבל הוא לא בוסקטס. רק כאשר הוא עולה לשחק מרגישים כמה היה חסר. הוא איננו וירטואוז כמו אינייסטה ומסי אך בכל זאת הוא חשוב כל כך.
מה עושה אותו לכל כך חשוב? כמובן ההבנה העיוורת במשחק המסירות שאני כה מוקסם ממנו. אבל יש משהו נוסף. בוסקטס הוא שחקן חכם. קריאת המשחק שלו יוצאת דופן. הוא לא נמצא איפה שהכדור כרגע אלא איפה שהכדור יהיה בעוד רגע. יכולת זו באה לידי ביטוי בעיקר ברגע שבארסה מאבדת את הכדור. זה הזמן לעקוב אחר התנועה של בוסקטס ואחר המאמץ שלו לזכות בכדור מחדש.
טיבו קורטואה
במנהרה מתחת ליציע, אם צעירה ובנה, כבן עשר. האם מתאימה את לבושו של הילד לאקלים של היציע הצפוני, שמש חמה של שעה שבע בערב חודש מאי במדריד. שכבות הלבוש התחתונות של הצעיר נבלעות זו אחר זו בתוך התיק, נשארים רק החולצה הצהובה עם שמו של קורטואה ודגל בלגי העוטף את הכתפיים. מאז מישל פרודום לא היה לבלגים שוער שהוא מקור לגאווה רבה כל כך. קורטואה שולט טוב ברחבה ותופס בקלות את כל הכדורים הגבוהים אבל נכנע לשני דרד'לך שמטעים אותו ואינם מאפשרים לו להביא לידי ביטוי את העוצמה והגמישות שלו, אחד מרגלי סנצ'ז והשני מכדור שבעט וייה ושינה כיוון לאחר שפגע במגן. בדקות האחרונות מצטרף קורטואה להתקפת קבוצתו בניסיון להשיג שער של הרגע האחרון. בצעדים גמלוניים הוא רץ מרחבה אחת לאחרת, גבוה מכל השחקנים במגרש, עוד קרן ועוד בעיטה חופשית. עוד בזבוז זמן של פינטו, שוער בארסה, שזורק מעשה לץ שני כדורים למגרש, והמשחק נגמר.
טיקי טאקה
בארסה מחזיקה בכדור רוב הזמן. אתלטיקו מנסה להעביר אותו מהר לכיוון השער ברגע שהיא זוכה בו. את משחק המסירות המהיר בנגיעה אחת, תחת לחץ, מבצעת בארסה דווקא בהגנה כאשר אתלטיקו מנסה לחטוף את הכדור, או לפרקים במרכז המגרש תחת ניסיונות הלחץ הספוראדיים של אתלטיקו. והנה הבנה חדשה עבורי.
טיקי טאקה זה גם שינויי קצב פתאומיים. הנה מתנהל לו משחק המסירות, אחורה וקדימה, לשמאל ולימין, בניחותא, ופתאום 2-3 מסירות מהירות ונוצר במגרש מצב חדש, אפשרויות חדשות, הנה סאנצ'ס לבדו מול השער, מכה קלה לכדור בצד החיצוני של כף הרגל, גול.
רדאמל פלקאו
מיכל, זוגתי, מזהה אותם מיד, את השחקנים השווים. פלקאו, עם החזות האינדיאנית שלו, הפנים הנאות, העור השחום והשיער השחור הוא בהחלט ברשימת השווים. לקראת המשחק אני אומר לעמרי, היום תראה את החלוץ הטוב בעולם, לטעמי טוב אפילו מרונאלדו. פלקאו מבקיע את השער הראשון לזכות אתלטיקו. מעניין מה הייתה התפוקה שלו אם לצדו היו משחקים אוזיל, די מריה וצ'אבי אלונסו.
מסי
מסי מקבל את הכדור כ-40 מטר מהשער. הקהל נדרך. הנה הוא מתחיל את הכדרור שלו, נגיעות עדינות מדויקות בכדור, שינויי כיוון פתאומיים, סקירה פנוראמית של השטח שלפניו, שני שחקני אתלטיקו מתנפלים עליו ומחלצים ממנו את הכדור, לאו דווקא בעדינות. מסי נותר יושב על הדשא מביט לעבר השופט. השופט מתעלם. הקהל של אתלטיקו פורץ בשריקות בוז מחרישות אוזניים. הנה מסי בועט מתוך הרחבה כדור לעבר השער. הכדור עף גבוה מעל המטרה. שוב שריקות בוז רמות. אין כבוד לגאונים אם הם משחקים נגד הקבוצה שלך. מסי נפצע ונוטש, ומשאיר את בארסה ב-10 שחקנים לאחר שניצלה את כל החילופים שלה. איכשהו המשחק של בארסה שוטף יותר עכשיו והם משווים וגם מבקיעים את שער הניצחון.
אולטראס, אתלטיקו מדריד
האולטראס של אתלטיקו מדריד תופסים את היציע המזרחי מאחורי השער. האולטראס הם תמיד מאחורי השער. עדיף ביציע הנמוך. ככל שזווית הצפייה גרועה יותר, ככל שהכרטיסים זולים יותר, כך טוב יותר. האתוס מחייב. האולטראס באים לעבודה. הם עובדים קשה, שרים לאורך כל המשחק, מניפים דגלים, שורקים מריעים. האולטראס של אתלטיקו מרימים מופע אהדה מרשים. לבארסה אין אולטראס. כנראה שצריך לפתח תחושת אנדרדוג עירוני כדי לגדל קהל אולטראס ראוי. בקהל של בארסה אני מבחין רק בסיום המשחק במרומי היציע המערבי, כאשר כמה משחקני האלופה ניגשים להודות לו. לאורך המשחק כולו הם אינם נשמעים כלל.
כאשר הופיעה שאלקה 04 בבלומפילד, ליוו אותה כמה עשרות אוהדים, בריאים ועבי צוואר, ששרו במלוא גרון לאורך כל המשחק, מסורים לעבודתם כמו שרק גרמנים יכולים, החרישו את אלפי האולטראס של הפועל, ובסופו של משחק אף התישו אותם.
המשחק הסתיים, השחקנים ירדו מהמגרש, הקהל עוזב את היציעים, האולטראס של אתלטיקו ממשיכים עם השירה ועם הדגלים, גם מחוץ לאצטדיון הם עדיין נשמעים.
קמע
ארבעה משחקים עם עמרי, ארבעה ניצחונות. עמרי הוא קמע.