בואו נדמיין לרגע שלמועדון שהודח הלילה מהסיבוב השני לא היו קוראים הניו יורק ניקס ולכוכב הקבוצה לא היו קוראים כרמלו אנתוני. במקרה כזה, ניתן היה לסכם עונה די טובה לקבוצה שעד העונה הזאת ניצחה שני משחקי פלייאוף מאז 2001. לציפיות המוגזמות, הרעש התקשורתי הבלתי פוסק והצורך להצליח מיד עכשיו היה חלק משמעותי בכישלון של העשור וחצי האחרונים (בלי לקחת קרדיט מהכישלון הניהולי המתמשך), כל אלה חוזרים להפריע בסיטואציה שבכל מקום אחר הייתה נחשבת לנקודת מוצא טובה להמשך, בטח ביחס לעבר הקרוב.
ואם נמשיך להתעלם מהשמות, נוכל להתעמק במה שאפשר את ההצלחה ולתהות מה מתוך זה לא עבד מספיק טוב בפלייאוף. הנוסחה המצליחה מדגימה את סגנון החשיבה המוביל ב-NBA כרגע - במקום לנסות לבנות קבוצה המתבססת על היסודות המוכרים של כדורסל, הם מעדיפים להבין מה יש להם ביד, להתעמק בסטטיסטיקות ולבנות קבוצה שממקסמת יתרונות מסוימים.
בהתקפה, מה שיש לניקס ביד זה קודם כל אחד הסקוררים הגדולים בליגה. מלו הוא לא מוסר גדול, לא שומר גדול ולא ממש מנהיג, אבל הוא סקורר אדיר שביום טוב אין כמעט דרך לעצור בלי דאבל טים. ההחלטה הטובה ביותר שקיבלו גלן גרונוולד ומייק וודסון הייתה לקבל את זה שזה הכוכב שלהם, לשכנע גם אותו לא לנסות להיות משהו שהוא לא ולהאמין שניתן לבנות סביבו קבוצה מנצחת. אז הם הוסיפו סקורר מסוג דומה לספסל ומילאו את הקבוצה במנהיגים וותיקים, קלעי שלשות ושחקני הגנה.
נקודת המוצא של רוב משחק ההתקפה של הניקס הייתה הבידודים לכרמלו ולג'יי אר סמית' (בנוסף לפיק נ' רול של ריימונד פלטון וטייסון צ'נדלר). הם מסרו רק אם היה צורך בכך ואז הייתה מתבצעת הנעת כדור על קשת השלוש (שגם בה בדרך כלל מסרו רק פלטון, קיד ופריג'יוני). זה לא סגנון יפה לעין, אבל זה סגנון שאפשר לניקס לאבד הכי מעט כדורים בליגה. ההעדפה לקחת זריקה קשה על מסירה נוספת מנוגדת לכל מה שלימדו אותנו על כדורסל נכון, אבל יש לה הגיון סטטיסטי ברור בקבוצה בה שני הסקוררים המובילים מסוגלים לקלוע זריקות קשות ולא יודעים למסור - מסירה לא טובה מובילה פעמים רבות למתפרצת בעוד שרבע מההחטאות הופכות לריבאונד התקפה.
בהגנה, הניקס התבססו על הסנטר ההגנתי הטוב והדומיננטי בליגה בשנתיים הקודמות. בהתאם לכך, ההחלטה הייתה להשתמש בו באופן דומה לשימוש של אורלנדו בדוויט הווארד - לשים סביב צ'נדלר ארבעה שחקני חוץ ולהסתמך על היכולת שלו לשלוט בצבע לבד. זה מה שאפשר לכרמלו לתפקד כפאוור פורוורד לאורך רוב העונה כשלידו יש שלושה קלעי חוץ טובים נוספים שמאפשרים ריווח טוב של משחק ההתקפה ואת מבול השלשות המפורסם של הניקס. הרעיון היה שבזכות צ'נדלר, המחיר שמשולם בהגנה ובריבאונד על ההרכב הנמוך יהיה קטן מהרווח בהתקפה. ורוב הזמן זה מה שהיה.
כך, בעצם, נבנתה מערכת שמשתמשת בשני שחקני המפתח של הקבוצה באופן שיוצר יתרונות סטטיסטיים במקומות אחרים. הערך של מלו בא לידי ביטוי בכך שהניקס איבדו הכי מעט בליגה והערך של צ'נדלר בא לידי ביטוי בכך שהניקס קלעו הכי הרבה שלשות. כך, באופן מבריק למדי, נולדה קבוצת ההתקפה השלישית ביעילותה בעונה הרגילה למרות שרוב הזמן היא משחקת כדורסל מאוד לא אטרקטיבי.
ואז הגיע הפלייאוף. אמנם בפוסט סיזן באופן קבוע ההתקפות נחלשות, אבל במקרה של הניקס הנפילה הייתה משמעותית - הקבוצה שקלעה 108.6 נקודות ל-100 פוזשנים בעונה הרגילה הפכה לקבוצה של 98.6 נקודות ל-100 פוזשנים ב-12 משחקי הפלייאוף שלה. זה עדיין הספיק לשישה ניצחונות בזכות שיפור בהגנה, אבל חלק גדול מהזמן התחושה הייתה שהקבוצה תקועה ומבולבלת.
מכאן הניתוח מתפצל לשני מסלולים. הראשון מתמקד בצד הפרסונלי - הבעיה של הניקס בפלייאוף הייתה ששחקנים חשובים פשוט לא הופיעו מכל מיני סיבות. הבולט הוא ג'יי אר, שסיים את הסדרה מול הפייסרס עם 28.9 אחוזים מהשדה. אחרי עונה רגילה נהדרת, הפלייאוף הפך את השאלה האם סמית' ראוי לחוזה אטרקטיבי ולמעמד הסקורר השני בקבוצה גדולה למסובכת הרבה יותר. לא פחות חשובה הייתה הירידה המשמעותית ביכולת של צ'נדלר, שניצנים לה ראינו כבר בעונה הרגילה. קשה לדעת אם מדובר בפציעה או שבתחילת הסוף, מה שבטוח זה שהיה כואב לראות את השחקן השני בחשיבותו באלופה של לפני שנתיים מגיב כל כך לאט, ממוקם כל כך רע ומפסיד בנוק-אאוט את קרב הסנטרים בסדרה. רוב הזמן זה נראה כמו חילופי דורות, כאשר הנוכחות ההגנתית של רוי היברט בצבע הזכירה את צ'נדלר בשיאו. אל שניהם ניתן להוסיף את ג'ייסון קיד שבעונה הרגילה היה בורג חשוב מאוד בשיטה ובפלייאוף היה איש בן 40 שבטעות נקלע לסיטואציה שלא קשורה אליו.
גם כרמלו היה רחוק משיאו. את הסדרה עם אינדיאנה הוא אמנם סיים עם מספרים שקרובים לעונה הרגילה, אבל רוב המשחקים הוא לא היה מספיק אפקטיבי. בזמן שרוב הביקורת עליו כרגע היא על הסגנון האנוכי, הביקורת הרלוונטית צריכה להיות על כך שהוא לא ביצע את הסגנון הזה מספיק טוב. זו העונה השנייה ברציפות בה הוא ענק בחצי הראשון של חודש אפריל ונחלש מאוד ברגע שמגיעים לפוסט סיזן. כדי לקפוץ מדרגה נוספת, הניקס יצטרכו ממנו יותר משחקים כמו שלושת הרבעים הראשונים הלילה.
מייק וודסון לא יוצא נקי מאשמה. לקח לו יותר מדי זמן להגיב לאתגרים שהציבה אינדיאנה והרבה יותר מדי זמן להבין שקיד לא רלוונטי. כריס קופלנד הנהדר, שקיבל את הדקות של קיד במשחקים האחרונים, היה חייב להיות ברוטציה גם לפני כן, וההתעקשות לנסות להחזיר את אמארה סטודומאייר, שהיה חלוד בהתקפה וקיבל החלטה גרועה פחות או יותר בכל פוזשן הגנתי, הייתה מיותרת. הקבוצה שלו עשתה הרבה יותר טעויות של חוסר ריכוז מכל אחת אחרת בסיבוב השני, וזה סימן למאמן שלא מצליח להחזיק את השחקנים שלו כמו שצריך.
אבל לא ניתן להסתפק במסלול הפרסונלי, זה פתרון קל מדי. הפלייאוף שם סימן שאלה על עצם יכולתה של השיטה שעבדה בעונה הרגילה להצליח לאורך זמן בתנאים הקשים יותר שמציב הפלייאוף. הבידודים לכרמלו, למשל, נתקלו ביריבות עם שחקני הגנה שמסוגלים להתמודד איתו לבד באופן סביר. כך לא הגיעה עזרה, לא נוצרו הזדמנויות לשלשות פנויות וגם היעילות שלו הייתה נמוכה מהרגיל. זה בלט דווקא בסדרה מול אינדיאנה בה האחוזים שלו התיישרו לטובה. בעוד שבעונה הרגילה כרמלו קלע 2.3 שלשות וסיפק 6.3 נקודות מהעונשין, מספרים שהפכו אותו לסקורר יעיל מאוד למרות אחוזים בינוניים מהשדה, מול הפייסרס הוא הסתפק ב-1.3 שלשות ו-5.5 נקודות מהעונשין. כי זה מה שאינדיאנה מתמחית בו - בלהפוך את היריבה לקבוצה שבעיקר זורקת זריקות קשות ל-2 נקודות. ואינדיאנה לא לבד - זה מה שרוב ההגנות של הקבוצות המובילות במזרח מסוגלות לעשות, לכן בניקס לא יוכלו להסתפק גם בעתיד בלשים את הכדור ביד של הכוכב שלהם.
בצד השני, השליטה של הפייסרס בריבאונד והקלות בה הם השיגו נקודות בצבע הבהירו שמול יריבות חזקות בפנים, החסרונות של ההרכב הנמוך הופכים לקריטיים. בנקודה הזאת פחות חשוב אם מדובר בכך שצ'נדלר כבר לא מה שהיה או בשיטה בעייתית, העובדה היא שאין לניקס כלים להימנע מלשלם את המחיר בצבע מול יריבות מהסוג שיש יותר מדי ממנו בצמרת המזרח. גם אם מסתובב בליגה עוגן הגנתי שיכול לפתור את הבעיה, אין לניקס אפשרות להשיג אותו כרגע.
השורה התחתונה מחזירה אותי לתחילת הכתבה - העונה הזו של הניקס היא נקודת מוצא טובה לקראת ההמשך, מה שנבנה מספיק טוב לעונה רגילה מצליחה וסימני השאלה מתחילים לעלות רק באזור הסיבוב השני של הפלייאוף. אבל אי אפשר פשוט להמשיך הלאה ולהתעלם מסימני השאלה גם ברמה האישית וגם בשיטה.
מבחינת הסגנון - ניתן להמשיך עם הבידודים, אבל אולי כדאי לוודסון להתחיל התקפה עם חסימות ללא כדור שיאפשרו קבלת כדור במקום טוב יותר ובאופן כללי להשתמש קצת יותר בחסימות. מבחינת סגל - אין יותר מדי מרחב תמרון, לכן שתי המשימות המרכזיות לקיץ יהיו לפגוע בול בהחתמה של שחקן חוץ ולהתחיל לחשוב מחדש על האופן בו ניתן לשלב את אמארה והיכולות המיוחדות שלו בשיטה. מכיוון שמדובר בעוד סקורר שלא יודע למסור, לא בטוח שזה יהיה קשה כמו שכרגע נדמה.