ועדת ביקורת
גישות וחניות: שעה לא נוחה, אבל אחרי הפנייה שמאלה למערב ראשון לציון נפתרו כל פקקינו. והחניון התת קרקעי בקניון שליד בית מכבי עשה את העבודה.
קופות: 120/150 שקלים.
כמה המשחק היה שווה באמת: מהיוצרים של דרבי הכדורגל, קבלו את דרבי הכדורסל. כמו הקולגה שנערכת 24 שעות לאחר מכן (הערב), מדובר בהצגה הכי שווה בישראל. 100 שקל.
קהל הפועל תל אביב: יש אנשים רעים ויש מגזימים, אבל ככלל מדובר בהופעה מפוארת שצריך לעודד ולא לדכא. שירי שואה זה לא בסדר ולא אלימות פיזית, אבל העובדה היא אחת גם בלי בית, המשחקים הביתיים של הפועל תל אביב הם הכי ביתיים בליגה. ציון: 9
קהל מכבי תל אביב: לא רגיל לפעולות הגרילה, לאולמות שבקושי נשמע קולו. הפעם יצא לו גם להרים ראש בסוף. ברוב שלבי המשחק נבלע בים האדום. ציון: 7
הרגע של המשחק: 3.47 דקות לסוף הרבע השלישי, 48:49 למכבי. חטיפה אדומה, בריאן רנדל היעיל רץ קוסט טו קוסט טו החזה של גיא פניני. עבירת תוקף, עבירה רביעית של רנדל, במקום יתרון של הפועל. שם, עם כל הכבוד ל-60:60, זה היה נראה הכי גמור שבעולם.
המספר הנוסף: עד אתמול, בר טימור לא שיחק מתחת ל-12 דקות העונה. עד אתמול, בר טימור קלע בכל משחק העונה. אתמול, אחרי שתי עבירות בחמש דקות, ארז אדלשטיין הוריד את הרכז המוכשר לנוח ושכח להחזירו. לא בטוח שעם טימור האדומים היו מנצחים, אבל בטוח שבשלושה הפסדים למכבי הוא קלע 3.3 למשחק. בניצחון היחיד העונה על הצהובים הוא קלע 20. בסיום הודה אדלשטיין שטעה כשלא החזיר את הרכז למשחק במחצית השנייה. אם הוא מודה, עבודתינו בנושא הסתיימה. נתראה במשחק הבא.
מעשה שהיה, כך היה
אוהדי הפועל תל אביב שמאחורי אחד הסלים פרסו דגל ענק עם ציור שטני וכיתוב שטני. היו שם המוני אוהדים, וזה היה נראה שעל כל כיסא יושבים שניים. אחרי שהדגל ירד, עפו בלונים. ואחרי שהבלונים עפו, זה היה נראה שעל כל כיסא יושבים ארבעה. פתאום כולם היו בלי חולצות. זה היה מטורף. כמו בסרט "פקודה לא חוקית", כשסמואל אל ג'קסון מנסה לפזר הפגנה בתימן. חלק מהאנשים בסרט ראו שלמפגינים היה נשק חם, וחלק ראו שלא. זה בדיוק אותו הדבר. חלק רואים בקהל האדום והמשולהב כערימה של רוצחים עם נשק חם, וחלק רואים ילדים טובים מדי. האמת היא איפשהו באמצע, אבל אתמול הוכח שכשסדרנים/מאבטחים/שוטרים לא נכנסים ליציע על כל מסטיק, אפשר לחיות. אוהדי הפועל הם לא קדושים ויש בטירוף המוגזם שלהם גם מן השלילי, אבל הם ממש לא רוצחים.
ריקי היקמן כן.
ברט הארט, "היטמן", לפחות עשה מזה שואו. משקפי שמש סגולים, שיער ארוך, בגד גוף ושארפשוטר. ריקי בא ריק. בלי משקפיים ובלי שיער ובלי בגד גוף. תרגיל הסיום שלו, בניגוד להארט, הוא בכלל שלשה על הבאזר. הוא עשה את זה בסוף הרבע הראשון ובסוף הרבע השלישי, ולפחות עוד פעמיים על סוף שעון ה-24. הוא סיים עם שש שלשות ו-25 נקודות, וקבר לבדו את הפועל תל אביב הלוחמנית. "זה היה ניצחון גדול באווירה עוינת", סיכם. זה בערך גם מה שסמואל אל ג'קסון אמר.
היקמן זו הדרך של מכבי לנצח העונה. כלומר, השלשות. הצהובים הם אסופה חלשה שיוצרת כדורסל חלש. נכון, משחק ההגנה שלהם מסודר משל הפועל, שלא לדבר על משחק ההתקפה, אבל בסופו של דבר הכול קם ונופל על שלשות ועל היקמן. רצף הניצחונות המיסטי של הצהובים בטופ 16, זוכרים? בששת המשחקים הללו הצהובים שיגרו 60 שלשות ב-43 אחוז. ביתר משחקי הטופ 16 הם עמדו על 33 אחוז (מאזן 6:2). בפלייאוף הם צנחו ל-28 אחוז (3:0); בששת הניצחונות הרצופים צלף ההיטמן 11 שלשות מ-24 (45.8%). בארבעת ההפסדים העוקבים (אחר בברצלונה ושלושה מול ריאל) הוא היה עם 4 מ-15 (26%).
ואתמול, כל שלשה היתה יותר פגיון מהקודמת. אחת היתה כל כך רחוקה מהקשת, ועוד כשהוא עומד על רגל אחת. לאחר צליפה נוספת, היכה ארז אדלשטיין על החפץ הראשון שראה. הוא היה עצבני. הוא ידע בעל פה את תיזת השלשות של מכבי, הוא התריע על ששת משחקי הטופ 16 המוצלחים, הבין שמדובר ברצף הפגזות מוצלח, ולא הרבה יותר מזה. וזה עצבן אותו עוד יותר, כי למרות שהוא ידע את כל זה, הבחורים שלו עדיין אפשרו להיטמן לקבור אותם עם עוד שלשה ועוד שלשה.
בתחילת הרבע השלישי, כשמתן נאור קלע מעבר לקשת והוסיף גם אחת מהקו, זה כנראה היה רגע הספורט הרועש ביותר בישראל העונה. אם היו מביאים את מד הדציבלים מהאוראקל של גולדן סטייט, היו צריכים להוסיף שם ספרה רביעית. בשירים שהחלו עם צמצום הפער, נראה היה שגם אנשי המזכירות מזיזים ראש ורוקעים רגל עם הקצב. מבחינת אווירה, אין שני לדרבי הכדורסל באולם של הפועל. אין אף משחק שיספק רעש כזו ואמוציות כאלו, לא בכדורסל הישראלי וגם לא בכדורגל. הכאוס בלתי פוסק, מחנות האוהדים צווחים ללא קשר למשחק. זה קהל כדורגל במגרש כדורסל. לייאפ עוין לא משתיק אותם. הם שרים עד הסוף, ואחריו.
ברגעים האלו, כשהפועל עשתה 60:60 והניצחון המדהים ריחף באוויר, הראש שוב חשב על כך שבכלל לא צריך בעלים עשיר וכסף ותלוש משכורת של 80 מיליון שקל. שמספיק ועד מנהל וחברי עמותה וחוברת משחק רומנטית מדפי סטטיסטיקה משודכים בשדכן. אבל יש רומנטיקה, ויש כדורסל. הפועל תל אביב היא לא קבוצת כדורסל טובה. היא מרגשת, היא נסחפת על ידי קהל משגע והשחקנים שלה במיוחד הישראלים הם קרבי זה הכי אחי. אבל זה עדיין לא מספיק לכדורסל אמיתי. אחרי תשע דקות אתמול, למכבי היו שלשות כמו שלהפועל סלי 2; בסיום המשחק, האחוזים של מכבי מה-3 היו גבוהים משמעותית מאחוזי ה-2 של הפועל. והשורה התחתונה בהפועל יש שחקן אחד שבאמת מסוגל ליצור לעצמו מצבי זריקה אנתוני גודס. חוץ ממנו זה היה ברוטאלי, חבורת מסירות מוגזמת, ואף כתובת לא מוכנה לקחת אחריות. יריב רוקני ביציע בטח חשב שלשיטה הזו אפילו הוא מתאים; אפילו חיים רמון, שגם היה ביציע, חשב כך.
דיוויד בלאט החמיא בסיום, אמר שהפועל קבוצה טובה ושהיה קשה; גם יוגב אוחיון (נהיה ריבאונדר הבחור) שפע פרגונים. הם הגזימו. האדומים יודעים לשמור והקהל גרם למכבי להזיע, אבל זה לא היה כל כך קשה. הפועל הקיזה דם על כל סל, מכבי ברחה לדו ספרתי בלי להניד עפעף. ובכל זאת, הפועל תל אביב מסתכלת על הסדרה הזו כבונוס. את המנה העיקרית היא כבר אכלה העונה. העסק דופק, היתד נתקעה, גם ניצחון בדרבי כבר נרשם. אי אפשר להתעלם ולהוריד את הכובע ממה שקרה אתמול לאחר השריקה, שסימנה 67:80 צהוב. אולם מלא אף אחד לא רץ להילחם בפקקים קם על הרגליים, מחא כפיים ושר שירי תודה. אחרי הפסד. בדרבי. 0:2 למכבי בסדרת רבע גמר הפלייאוף בכדורסל, וכל מילה במשפט הזה מרגשת כל אוהד הפועל עד עמקי נשמתו. אני מפסיד, הם חושבים, משמע אני קיים. והפועל קיימת, כמה שהיא קיימת.
בשבוע שעבר חגגו 18 שנים להתפוצצות של רג'י מילר במדיסון סקוור גארדן, בדיוק בזמן שהניקס הנוכחיים שוב נלחמים באינדיאנה. המלחמה ההיא, בין מילר לספייק לי ובין הפייסרס לניו יורק, גלשה מגבולות המשחק. להבדיל, גם המלחמה שבין גיא פניני ליונתן שולדבראנד ובין אוהדי הפועל לגיא פניני. היה נהדר לחזות בהשלכות המלחמה אתמול. אין פה שום קריאת עידוד למילים הגסות שאמר פניני, שהיו מחייבות השעיה ארוכה יותר ממה שקיבל, ולתגובות החריפות מדי של אוהדי הפועל למקרה.
אבל הזמן עבר, ויש פירות. השנאה שפניני חוטף היא מקור עניין לכל חובב יריבות. אוהדי הפועל מנסים להוציא לו את הנשמה, צורחים לו בכל דונם של תנוך, מקללים. והוא, חי מזה ואוהב את זה. אחרי שלשה הוא סימן שקט עם היד, ואחרי אחרת הוא סימן עם האצבע לקהל שלו. כל פספוס שלו מוציא לבה מבית מכבי, וכל הצלחה שלו גורמת לו לשמוח כמו שלא שמח מימיו.
גם המאבק בינו לבין הבלונדי. כששולדבראנד עמד אתמול על הקו, פניני נכנס למשחק. ואחרי שהוויקינג קלע שלשה, קפטן מכבי לשעבר החזיר באחת משלו. כל פעולה של פניני אתמול היתה בעלת חשיבות מכרעת. כאילו הוא ניזון מהאיבה.
מבחינת כדורסל, תודה לאל שיש שחקנים רעים כמו פניני ותודה לאל על יריבויות רעות כאלו.
ומעל הכול תודה לאל על הסדרות.
