ועדת ביקורת
גישות וחניות: עזבו את הבאים מהמרכז, ובטח את אלו שהטריחו עצמם מהצפון. סיפור אמיתי: בחורה מנתניה הפעילה ווייז. 7 קילומטר מהאצטדיון, כמעט שעה על הכביש. ואז מגיעים, ואז אולי מוצאים חניה. ואז, רק אז, מתחיל החלק המעצבן: הסדרנים במתקן החדיש פשוט לא יודעים להכווין. איפה זה M? ואיפה 21? אין מושג. גם להם אין מושג. מתסכל.
קופות: נוער/חייל 40, מבוגר 80.
כמה המשחק באמת היה שווה: עם כל הביקורת על הדרך לאצטדיון, מרגע שנכנסת אתה מכור. מבנה יפהפה, תאורה משגעת ודציבלים כמו שצריך. האווירה היתה מחשמלת, והתוצאה עוד יותר. 90 שקל.
קהל עירוני קרית שמונה: השיחוק של הערב. 5,000 צפוניים הגיעו, ועודדו באופן נפלא. אולטראס, ילדים, אימהות. הכול היה. כמה חבל שהם ראו הפסד. כל מה שהקריה צריכה זה עוד הישגים, ועוד משחקים כאלה, כדי להגדיל את מעגל האוהדים. אתמול יותר מדי לבבות נשברו. נקווה שיבואו שוב. ציון: 9.
קהל הפועל רמת גן: כיף לראות אותם שמחים, והמופע האורקולי בפתיחה גרם לגעגועים עוד לפני שנפרדנו מהם. כ-3,500 הגיעו, ולמזלם הם מצאו סיבה לחגוג בעונה כה קשה. ציון: 8.
הרגע של המשחק: סאלח חסארמה הוא בועט מצוין. גם מצבים נייחים הוא לוקח עליו לפעמים. שחקני רמת גן, כך סיפרו לאחר מעשה, היו בטוחים ששם תבוא הישועה. "הוא לא היה במשחק", אמר אחד מהם, "וידעתי שהוא יחמיץ". מהרגע שחסארמה החמיץ את הפנדל השלישי של הקריה, היה אפשר לסגור את העסק. זהו, זה של רמת גן. שוב.
המספר הנוסף: 2003. מכבי תל אביב אלופה, הפועל רמת גן מחזיקת הגביע. עבר עשור, והכול נראה אותו דבר. שוב בוקסנבוים על הדשא, הפעם הוא גם כובש. נתראה ב-2023.
מעשה שהיה, כך היה
מפגש הסטייק, קצת לפני 1 בלילה. ראשוני האורדונים מטפטפים פנימה. המאמן אלי כהן נכנס, עם חולצת גביע. הוא מחויך ושמח. שוב, אחרי עשור. לפני שבוע דיבר דיכאון, אמר שהגמר לא מעניין לו את הקצה של המוח. החל מאמש הוא עם גביע שני ברזומה. מכובד מאוד.
ואז גם השחקנים נכנסו למסעדה. בדיוק כשכולם מתיישבים, התקציר עולה במסך הענק שעל הקיר. השלישייה הצרפתית, דויד מנגה, ג'יבריל סידיבה וברנאר אוננגה, נהנים מכל רגע. "הלב שלי כמעט נהרס הלילה", אומר מנגה. "איזה רגע גדול, אני כל כך שמח". בגול של בוקסה הם בטירוף, גם בהחמצה של חסארמה. כשזגורי ניגש לנקודה הם יוצרים באזז גדול, וכשהכדור נכנס מיכאל זנדברג מתחיל בשירי הלל לבחור שנתן לו גביע.
התענוג ממשיך. מנגה אוכל הכול חוץ מחומוס ("זה יעשה בעיות בבטן"), עוז יפרח מקבל תדרוך זריז על יריביו העתידים בליגה האירופית (ולא, חבר'ה, פלקאו לא יהיה שם) וכולם בעיקר מצטלמים עם הגביע. רק לפני שבוע הם ירדו ליגה, אבל מי זוכר?
הפנדל של ישראל זגורי העניק את גביע המדינה לישראל היפה. הפועל רמת גן היא קבוצה עם שחקנים יפים ואוהדים יפים. היא קבוצה אחרת. היא נראית אחרת ונשמעת אחרת ומשחקת אחרת, ובגלל זה כנראה היא גם לא מצליחה לשרוד בליגת העל. כי עם יופי לא הולכים למכולת. היא לא מספיק קשוחה ורעה כדי לשרוד בליגת העל, אבל למפעל נוקאאוט של לב וחזון זה לפעמים מספיק. עם מיכאל זנדברג, עומר בוקסנבוים, טל חן, קרלוס צ'קאנה מיתוסים כבר קשה להישאר בליגה. אבל כמה יפה שהם סיימו עונת ירידה עם גביע.
קרית שמונה היתה פייבוריטית מוחצת, אבל שמעון פרס היה היחיד שקרא נכון את המפה והגיע למחצית השנייה. אחרי הגול של שמעון אבוחצירא (ארקין לא אשם, אבל שוער מצוין לוקח את זה), היה נראה שהצפונים חורתים את שמם על הבחור הכסוף. אבל פתאום בוקסה נזכר שהוא רוצה גם. הילד הנצחי, בן 30 בגביע הקודם ובן 20 בגביע הנוכחי, ליטף את הכדור עם הרוח והחדיר אותו לרשת. ואז הבליץ של קרית שמונה. ואז חמו מורחק. ואז פנדלים. ואז זה האלופה מול איתי ארקין. לא היה ספק רמת גן תנצח. ואכן - חסארמה ואיינבינדר סירבו למצוא מסגרת, וניר ארקין סיים עוד עונה בהצהרה חד משמעית של "לא אצהיר חד משמעית".
הסיפור הזה, של הזכייה השנייה של האורדונים מאז 2003, הוא יפה וקסום ומרגש. אבל כמו שהוא טוב לחיזוק התרבות, הוא רע לכדורגל. כי מה הלאה? כלום. הבעלים אולי, והמאמן אולי, והכוכבים בכלל לא. זו בדיוק הבעיה. ואחרי שליגת העל איבדה את האצטדיון בנתניה לטובת זה של רעננה או נצרת עילית, הקמפיין האירופי העתידי של הפועל רמת גן אם וכאשר עשוי לסבך את העתיד של הישראליות באירופה. זה ניקוד, וניקוד שנגרר לחמש השנים הבאות. התבזות תזיק מאוד, לא רק לרמת גן, לכולן. עדיף היה לנו לסמוך על קרית שמונה שתעשה את העבודה.
אבל היא לא.
אבוחצירא יצא עם כובע בייסבול ופנים תשעה באב, חסארמה ניסה להחביא את עצמו בין המדרגות. הם לקחו את זה קשה. איזי שרצקי הגדיר זאת כ"בושה", וברק בכר המצוברח אמר "אכזרי". זה גם וגם. הקריה לא יכולים היו לצפות להגרלה קלה יותר. גמר מול קבוצה מפורקת, עם הגנה בעייתית ושוער בעייתי. אפילו הגול המוקדם הגיע. החבר'ה של בכר הראו כדורגל נהדר לפרקים, אבל הורידו את הרגל מהגז. אפשר להמשיך לדבר על כדורגל, ואפשר להבין שאמש היה פה קצת יותר. זו הפועל רמת גן, מועדון מופרע וחולה ומדהים. מועדון ששותה יותר נסים מאשר קפה. מועדון שכולו ספר. מועדון של גיבורים.
עומר בוקסנבוים
בוקסה כבש ארבעה שערי ליגת על בחמש השנים האחרונות. סקורר הוא לא. את הגול הזה קשה להסביר אפילו עם ריפליי, אבל כנראה שהיה שם הרבה גורל וקצת תעוזה. כמה שעות אחרי, בוקסה כבר במפגש הסטייק, חוגג עם כל החבר'ה. כולם בחולצות אפנתיות, עם שעונים אפנתיים, ושיער אפנתי (יוגב בן סימון עם תספורת האליפות של מכבי, אבל טוען שהם העתיקו ממנו ולא להפך); בוקסה במכופתרת, שיער של טירונות ותיק גב. והוא עוד לובש אותו עם שתי הכתפיות. תראו אותו מדבר, תשמעו אותו, תעריצו אותו. 2003. 2013. פעמיים גביע, פעמיים עם הפועל רמת גן. אייקון.
ישראל זגורי
2 בפברואר. זגורי מחמיץ פנדל בתוספת הזמן, מול ברק לוי ומכבי תל אביב. רמת גן מפסידה. כמה שעות לאחר מכן, הוא הבטיח לסובביו שאם הקבוצה תקבל עוד פנדל, הוא יבעט אותו. "גם מראדונה החמיץ", אמר אז. "אהיה אפס אם אתייאש ולא אנסה שוב". חודש לאחר מכן, פנדל לרמת גן מול עכו, דקה 87. אלי כהן אומר לדורין גוגה לבעוט. זגורי מתפלץ ומבקש להתחלף. לרמת גן אין חילופים. עוד חודשיים עברו. גמר הגביע. פנדלים.
אלי כהן מבקש מזגורי לבעוט שני. זגורי מסרב. "רק רביעי", הוא אומר. הוא הרגיש שהפנדל יהיה מכריע, שהקריה תחמיץ. לאחר המשחק הוא סיפר: "בנוער היינו בטורניר עם מכבי חיפה, באיטליה. במשחק שנגרר לפנדלים בעטתי רביעי וניצחנו את המשחק. רציתי לעשות את אותו הדבר גם פה".
הוא ידע שהפנדל שלו יכריע, הוא אומר. והוא ידע שהוא יהיה בפנים.
איתי ארקין
טיפוס מצחיק, ארקין הזה. גם אתמול הוא לא הראה משחק טוב. השער לא באשמתו, כאמור, אבל שוער יכול לקחת את זה. והיתה את ההשמטה שיצרה את המצב של סלליך, ועוד אחת או שתיים. ובפנדלים, הוא עצר שתי בעיטות מבלי בכלל לגעת בכדור. יותר מזה בשתי ההחמצות של קרית שמונה הוא קפץ לצדדים הנגדיים. אבל די.
הפעם כבר נגמרו ההקנטות. איתי ארקין הניף אתמול גביע. הוא טעה וטעה וטעה העונה, וסיים אותה עם תואר. אומרים שאבא ארקין קנה קבוצה בשביל הבן, אבל את הגביע האבא לא קנה. איכשהו, את הגביע הבן הרוויח. בסיום המשחק הוא הלך, לא ידע איפה הוא ולאן להמשיך מכאן. "החגיגות בכיכר אורדע, אמרו לי", הוא סינן, "אני בכלל לא יודע איפה זה כיכר אורדע". ואז הוא הסתכל על עצמו, במרכז המגרש הריק, כשלרגליו רק טייטס כחול: "מה זה? איך נשארתי בלי מכנסיים?". טיפוס מצחיק, הארקין הזה.
גם אתמול הוא אמר שהוא לא קורא את שכותבים עליו, שהוא מנסה להתחמק מכל טקסט אפשרי. היום בבוקר הוא יפתח עיתון ויקרא באינטרנט ויראה טלוויזיה.
הוא שם, בגדול, מניף גביע.
קרלוס צ'קאנה
ומעל כולם קרליטו. האיש הכי מרגש בכדורגל הישראלי. שעזר כל כך למועדון הזה. שאיבד את בנו איגור. שהעלה את רמת גן ליגה באותה העונה. שהיה היחיד שממש לקח קשה את הירידה בעונה הזו. שחייך אתמול מאוזן לאוזן. "בכל זאת, אני גאה בכולם", אמר. "עכשיו צריך לעבוד חזק כדי לייצג בכבוד באירופה. אסור להתבזות". גם אתמול, צבט לו קצת שהוא לא שיחק. הוא רצה להיות שותף עוד יותר גדול. אבל קרלוס, אתה שותף גדול. אתה הכי גדול.
כשאנשים לא מבינים איך קבוצה כל כך קטנה לוקחת תואר כל כך גדול, ההסבר הוא פשוט: הגורל נכנס לתמונה. והגורל בדרך כלל נכנס לתמונות של אנשים כמו קרלוס צ'קאנה.
איתן תבריזי
ומברוק גם לשופט הבכיר. באתר ההתאחדות תאריך ההצטרפות לאיגוד עומד על ינואר 2005, אבל אומרים לנו שהוא שורק רשמית מזה 27 שנים. קולטים? איתן תבריזי ואלכס פרגוסון. התחילו ביחד, מסיימים ביחד. שרוק לסיום, סר איתן, שרוק. כבוד.
