המנצח הגדול של מחזור התחתית המשוגע שחיכה לנו הוא ללא ספק אלישע לוי. מי שהשאיר את הפועל בית שאן במחזור האחרון ב-1995, הוכיח שוב אופי וניסיון. לוי הכין את הקבוצה שלו, הפועל באר שבע, בצורה יוצאת מהכלל למפגש הכי חשוב העונה, במשחק חוץ קשה, מול מכבי נתניה. לוי, המנוסה במאבקים האלה, ידע כמה לחץ יהיה על נתניה בעקבות התמיכה הגדולה של הקהל הביתי. הוא ידע שאצטדיון מלא זה כוח, אבל גם משקל לא קטן על הכתפיים. הוא גם הבין ששחקני מכבי נתניה פשוט חייבים להשיג את הניצחון. את הלחץ הזה הוא ביטל. את הלחץ הזה הוא ניצל היטב.
יכולנו לראות את באר שבע במשחק הגורלי בנתניה, מפעילה לחץ ישיר על שחקני היריבה כבר מדקות הפתיחה. באר שבע לחצה בכל חלקי המגרש, כולל בחלק האחורי. הם לא נתנו לנתניה לפתח מהלכים וטמנו להם מלכודת מבריקה, אותה הם תכננו מראש כהלכה. באר שבע ניצחה את המשחק במרכז המגרש. עם חוליית קישור מעובה וחכמה, עם סוארס, גזל ואוסיאקו. הם שלטו במרכז השדה ומנעו מחוליית הקישור של נתניה להפעיל את החלוצים שלה, הם מקור הכוח המרכזי בקבוצה של ראובן עטר.
הנוקשות הזו, הנחישות הזו, הביאה ללא מעט חטיפות כדורים שמצאו את נתניה חשופה ומובכת. באר שבע לא רק שלטה, היא הצליחה לתרגם את חטיפות הכדורים לשערים, ולא היה רחוק שבמחצית הראשונה היא תביס את נתניה בביתה ותסגור עניין כבר אז. אחרי הרבה שנים בהן נדמה היה שבאר שבע נחנקת ברגעי אמת, הגיע משחק שיכול לסמן את הדרך של הקבוצה הזו לעתיד. משחק שהוכיח שבאר שבע מסוגלת למשהו אחר, להתעלות.
נתניה, לעומת זאת, נכשלה במקום המכאיב ביותר - במשחק בית שבו ניתנה לה האפשרות להישאר בליגה בכוחות עצמה, על ידי ניצחון. אלא שההזדמנות של נתניה הפכה מהר מאוד לקושי. מהרגע הראשון יכולנו לראות את הלחץ על כתפי השחקנים, שלא הצליחו לבצע מסירות פשוטות ביניהם. שחקני נתניה לא ידעו מה לעשות עם הרצון העז שלא לאכזב כל כך הרבה אוהדים. אין ספק שכמות הקהל הפריע לשחקנים, השפיע על יכולתם. כשיש לך קבוצה לא ממש טובה לאורך כל העונה, אין סיבה שהיא תתנהל אחרת במשחק הגורלי שלה באותה עונה.
אותי אישית זה מאוד מעציב, אבל גם את הכדורגל הישראלי עצמו. מכל קבוצות התחתית, היה ברור מי מביאה את כמות הקהל הגדולה ביותר לשבת הגורלית. לענף שזקוק לאוהדים, קבוצה כזו עם קהל כזה, תחסר מאוד. האצטדיון המודרני, קומפלקס האימונים החדיש כל אלה עוזבים אותנו לליגה הלאומית. נתניה זו עיר של כדורגל, והדרך היחידה להציל את מה שנשאר זה לקום מחר בבוקר ולחשוב על דרכי פעולה איך חוזרים לליגת העל. לא לריב, לא להאשים לעבוד מעכשיו על החזרה לליגה.
כמה דברים מרכזיים הורידו את נתניה ליגה. ראשית, החולשה המקצועית בכל הנוגע לחלק ההתקפי. בכל הראשון של העונה, שבו נוצר הבור הגדול, נתניה היתה ללא שלושת שחקני המפתח שהיו המנוע של ההתקפה: חן עזרא, פיראס מוגרבי וניר נחום. הם אלו שעשו את ההתקפה של נתניה בעונה שעברה, ובלעדיהם הקבוצה היתה אובדת עצות.
לדבר השני אפשר לקרוא בגדול סוגיית המאמן. אף צד לא הצליח להתגבר על הקושי שבעזיבת ראובן עטר לא ההנהלה, לא השחקנים ולא המאמן החדש. נתניה בימי עטר התרגלה לדפוסי חשיבה מאוד ברורים שהיו נוחים לכולם. לא ראיתם כמעט עבירות משמעת, ולמאמן הקבוצה היה את הדבר אולי הכי חשוב בקבוצה קשר טוב ובריא עם חדר ההלבשה.
מרגע שעטר עזב, כל השקט הזה נעלם. בכל רגע היתה תקרית חדשה. אף צד לא הצליח לגשר על הפערים, כולל המאמן החדש שלא התאים את עצמו לסיטואציה. חוסר השקט יצר כדור שלג שיצר כדור שלג עוד יותר גדול. ובלי גיבורי החלק ההתקפי, זה אפילו קשה עוד יותר. המערכת תססה יותר מדי ולא הצליחה להרגיע את עצמה. גם לא במשחק האחרון של העונה.
