עלה לו הלוזון, בקרוב גם הקבוצה

גישות וחניות: ב-15:07 נצפה רכב האוהדים הראשון מפתח תקוה. צעיף בכל חלון, מוכנים למלחמה. בפניה לאחוזה לא נרשמת התרגשות, גם לא בכיכרות הבאות. בסביבת האצטדיון כבר נהיה צפוף, אבל בסטנדרטים של רעננה. נוח. היה נוח.

קופות: 30 שקל, אחיד

כמה המשחק היה שווה: בליגה הלאומית אתה ממש לא בא לראות כדורגל. זו ליגה נוראית ומשעממת ברוב העונה, אבל מאבקי העלייה תמיד היו מלאים באקשן. כך היה גם אתמול. 50 שקל.

קהל הפועל רעננה: כמה מאות שתמכו, רובם משפחות של. אין קומץ או גרעין או אולטראס, אין יותר מדי שירים. ישבו בצד והיו יפים. ציון: 3

קהל מכבי פתח תקוה: הגרעין הקשה הכיל 15 משוררים שצעקו ותמכו. כמה מאות הגיעו מאם המושבות, עם מעט מה להפסיד והרבה קונפטי. ציון: 6

הרגע של המשחק: זמן קצר לפי ה-1:2 של רעננה, לידור כהן היה יכול לעשות 1:2 דווקא לפתח תקוה. המלאבסי המוכשר פתח בסלאלום מרשים, מאוד דומה לסלאלום של פטפאצידיס. אבל ההבדל בין כהן לבין מסי היווני, הוא שהאחרון בעט בסוף.

המספר הנוסף: 3. בשני המפגשים הקודמים העונה, כבש אוסקר גררו את השער הבודד מול רעננה, וניצח למשה סיני את העסק. הפעם הגול בא בעזרת עדי נמני – אבל נלך עם ההתקפה. שלושה שערים בשלושה משחקים מול רעננה זה נתון יפה. כשמשה סיני הוציא את גררו בטריבונת המכובדים של פתח תקוה שאלו "למה דווקא אותו?". אכן תמוה.

בפינת הרחובות שליד האצטדיון עמדה משאית בלי מטען. במקום מכולת המטען, על המשטח של המשאית היה ילד, אולי בן 14, עושה טריקים עם אופני ה-BMX הכנראה מקצועיות שלו. הילד, מתולתל ועם חולצה שחורה ואוזניות, לא שם לב לאף אחד ופשוט קיפץ באקסטרים עם האופניים על המשאית. מה שמצחיק זה שכל העניין הזה זה לא היה הדבר הכי נדיר בפינת הרחובות ההיא ברעננה. כי באמת, מתי בפעם האחרונה יצא לכם לראות בחור עם חולצה של ניצן דמארי?

***

הבחור עם החולצה של דמארי, ואוהד נוסף של מכבי פתח תקוה, משכנעים שהם בכלל לא רוצים לנצח היום. "אנחנו רוצים לעלות בדרבי, בשבוע הבא". נו, באמת. "כן, באמת". אין מצב שכולכם רוצים בזה. "רק האולטראס". רציתם, קיבלתם. האולטראס, 15 חבר'ה, עשו דווקא רעש בצד שלהם והם בטוח היו הקהל הרועש יותר במגרש הדמעות. כשזה בא מול רעננה, זה ממש לא חוכמה.

הפועל רעננה זו קבוצת רפאים. אין אוהדים, לא נראה שיש ציפיות. ראיתם את הכרוז, הבנתם את העסק. האיש, יש האומרים שאתמול היתה הפעם הראשונה שלו בתפקיד, הקריא את שמות הקבוצה האורחת בשקט מופתי ובלקוניות מחשידה. ואז, כשהגיעו השמות של הקבוצה שלו, הוא הקריא אותם באותו השקט ובאותה הלקוניות. שם, ועוד שם, ועוד שם. בסוף הוא אפילו שחרר "יאללה, רעננה" שקט ולקוני. בגול של שניר שוקר, בדקה הרביעית, הוא בכלל היה בטלפון. בשאר הגולים הוא אפילו לא ניסה. ועדיין, הפועל רעננה הזו, השקטה, הקטנה, הכמעט לא רלוונטית, היא הרסנית העליות הכי גדולה שיש כאן. בלי מטרות, בדרך כלל, היא פשוט החריבה עונות. בעונה שעברה הפועל רמת גן הגיעה לשם במחזור הסדיר האחרון ואיכשהו ניצחה את המפלצת בדרך לפלייאוף מול לוד. אתמול היה תורה של מכבי פתח תקוה להתמודד מול המיתוס, אבל הפעם גם לרעננה היה הרבה על מה לשחק.

מכבי פתח תקוה הפסידה למיתוס, והפסידה לקבוצה נחמדה. מנחם קורצקי רשם ניצחון שלישי ברציפות, ואחרי ההצלחה הנאה ברמת השרון העונה עד שפוטר, הוא יכול לסמן וי על עונה חיובית ביותר שלו בתחום האימון. "אני מרוצה מהתוצאה ולא מהדרך", אמר קורצקי, "עכשיו אנחנו עם הראש במשחק בנצרת עילית בשבוע הבא. מקום שני נגד מקום שלישי, וננסה להוציא תוצאה טובה". ניצחון יציב את רעננה במקום שעולים ממנו לליגת העל. הפסד, והיא תחזור לחיות לפי הסטיגמה. הורסת עליות, לא יותר מזה.

אוסקר גררו, עם השיער המשוגע והצמה הארוכה, היה טוב מאוד אתמול. שריקי וגולן פחות. בהגנה היו בעיות ודני פרדה, כמעט כמו תמיד, היה רמה אחת מעל הליגה. משה סיני היה מתוח על הקווים, ואחרי המשחק הסביר שהחבר'ה מנסים שלא להתייחס לגורמים שכבר הכתירו אותם כאלופי ליגת המשנה. אבל כאילו שזה באמת הסיפור. הרי מכבי פתח תקוה היא אדם אחד. קוראים לו אבי לוזון, והוא ישב אתמול בשורה הרביעית והאחרונה של יציע הכבוד.

יו"ר ההתאחדות הגיע כמה דקות לפני הפתיחה, והשריקה הוציאה לדרך את המשחק הגדול באמת. המשחק הגדול באמת היה בתוך הראש של אבי לוזון. כשיושבים ממש קרוב אליו מבינים את הכול יותר טוב. זה לא שהוא באמת לא סופר אף אחד, כמו שאמר בנאום המנגלים ממאי האחרון. הוא פשוט לא יכול אחרת.

זה התחיל שקט. ידיים משולבות, פנים שלוות. אפילו ה-0:1 של שוקר לא עצבן אותו. ואז פאול לטובת מכבי פתח תקוה שלא נשרק, ועוד אחד. ולוזון מסתכל ימינה חזק, לעבר יציע העיתונאים, ואיכשהו שומר על שתיקה. ואז הוא מרים את הקול ומעיר "היי!". ואז הוא צורח "פאול". ואז הוא צווח "מה עם כרטיס צהוב?". בשוויון של גררו הוא באקסטזה רגעית. קם מיד, אגרופים כלפי מעלה, "יש!" צייצני שיצא מהטחול.

ואז, בלי ששמתם לב, זה אבי לוזון האוהד – הייצור הכי לא ממלכתי שפגשתם. ושוב, זה לא שלא אכפת לו מכם. הוא פשוט לא יכול אחרת. כששריקי רץ לידו הוא צועק "יאללה עידן", וכשהחלוץ עומד ליד כדור חופשי הוא זורק "דני (פרדה), אתה בועט. שריקי, לך לשים גול. פרדה, תרים לאזור הפנדל". והם, אם או בלי קשר לצעקות הבוס, מבצעים עד ההוראה האחרונה. "אנחנו שומעים אותו מהיציע", הודה גררו בסיום. "אבל חשוב לנו להתרכז במה שקורה על הדשא. לפעמים מקשיבים, אבל הפוקוס שלנו תמיד במשחק".

עם השופט ארבלי הרומן נהיה סוער. יו"ר ההתאחדות שניסה שלא לומר מילה, כבר לא מסתיר כלום. הוא צורח לעבר השופט "לך לעזאזל אם אתה לא מוציא צהוב עכשיו", ושם את הידיים לצדי הפה. לא על מנת להשתיק, על מנת שישמעו אותו יותר טוב. כשהדקות חולפות, ועדיין 1:1, זה נהיה קשה. רואים עליו את הלחץ העצום. הפנים רועדות, הלחי מחליפה צבע, העיניים לא עומדות לרגע. "ארבלי, צהובים", הוא שואג, "מותר לך להשתמש בצהובים". וככשוקר המוצהב מוחלף על ידי קורצקי, לוזון מרביץ "מספר 8, לך תלחץ את היד לשופט. רק בזכותו לא קיבלת צהוב שני. ארבלי, כפיים, ארבלי". ואז, לקינוח, היה גם עוד "לך לעזאזל".

בדקה ה-68 הגיע הרגע הנבואי של היו"ר. אחרי עוד התמזמזות מיותרת של מכבי פתח תקוה, לוזון יורה: "רק צריך לבעוט לשער. הבעיטה הבאה לשער תהיה גול, אני מוכן לשים על זה את הראש שלי". ובכדורגל לוזון מבין, כי דקה לאחר מכן, בבעיטה הבאה, היה גול. לרעננה. עדי נמני הפגיז מרחוק ועשה 1:2 להורסת השמחות. לוזון היה גמור. עוד כמה "נו", ו"למה ככה?", ובסוף ה"כולם לעלות למעלה" המסורתי. לוזון היה כה סמכותי שאפילו ניל אברבנל יצא משערו והחל לעלות למעלה. "לא, לא אתה", צעקו מהיציע, ואברבנל הרים כפפות וחזר לבסיסו.

עם השריקה לסיום לוזון ירד את המדרגות בעצבים, וכמעט נפל. "לא נורא, אבי", ניסיתי, "בשבוע הבא, בדרבי". הוא הנהן עם העיניים, ונראה שכל כך כאב לו אבל גם שירדו העצבים. כי הפעם לא צריך את נאום המנגלים. כי הפעם, ובישראל לא תמיד אוהבים להסכים איתו, אבי לוזון צדק. הוא הבטיח שתוך שנה מכבי פתח תקוה תחזור לליגת העל, והוא עומד לקיים זאת. וזה לא דבר טריוויאלי. הליגה הלאומית יכולה להיות כלא בגיהנום, דייט מתמשך עם אסונות ספורטיביים כמו אחי נצרת ובני לוד. אתה יכול להיתקע שם ושנים שלא לחזור. אבל מכבי פתח תקוה מנוהלת טוב, כנראה, וכמו יובנטוס, להבדיל, גם הצליחה לשמור על רוב עמודי התווך שלה בשנת הקאמבק. בנוסף, צירפו שם את מרעי ושריקי, שני חלוצי ליגת על שידעו שהם מגיעים לקבוצת ליגת על. בקיצור, יודעים לעבוד.

כזה הוא לוזון. הוא לא ממלכתי, לעתים אפילו על גבול המחריד, אבל הוא עושה. הוא בנה בית נבחרות ובתקופתו בנו אצטדיונים והוא חזק באופ"א ויש יורו צעירות בארץ והפלייאוף שמונהג עכשיו זו שיטת המשחקים הטובה והמעניינת בהיסטוריה. אבי לוזון לא עושה יפה, אבל הוא עושה. אם רק היה שולט בעצמו, השמיים היו הגבול עבורו. ואולי, בכלל, השמיים עבורו זו מכבי פתח תקוה. זה מסביר את הכול.

על אפנו ועל חמתנו.

לטוויטר של אורן יוסיפוביץ

מייל: orenjos@walla.co.il

מכבי פתח תקוה הפסידה לרעננה 2:1, העלייה תידחה

משה סיני: "צריך לעבוד במשך כל העונה"

ליגה לאומית בוואלה! ספורט