5 הרגעים המשמעותיים בעונה של מכבי תל אביב

בתחילתו של הקיץ שעבר, לאחר סדרת הצלבה נפלאה מול פנאתינייקוס וסיום עונה מעודד, חתם יוגב אוחיון בקובאן הרוסית, אף שהיה עדיין תחת חוזה במכבי תל אביב. בקבוצה טענו לטעות סופר שבגינה ניסה הרכז להתיר את החוזה, השחקן וסוכנו גרסו כי יש להם זכות מלאה להשתחרר. לאחר סאגה שנמשכה שלושה חודשים וכללה דיונים בבתי משפט והשמצות הדדיות של הצדדים, נפסק כי השחקן מחויב להמשיך בקבוצה. בסופו של דבר הגיעו מכבי תל אביב ואוחיון לשלום בית, אבל סימני הטראומה ניכרו והשפיעו – אוחיון גילה יכולת פושרת ביותר ולא הצליח להגיע לרמה שהפגין בחצי השני של עונת 2011/12, מה שפגע ביכולת הקבוצה ברוב השלבים ביורוליג.

מכבי תל אביב בנתה את משחק הפנים שלה על שני שחקני רכש, שהצטרפו לליאור אליהו ושון ג'יימס: גיורגי שרמדיני, שהגיע מקאנטו לאחר שהציג יכולת גבוהה נגד הצהובים בשנה שעברה, ומלקולם תומאס, שהרשים במדי שיקגו בולס בליגת הקיץ אך לא הוחתם על ידה. בעוד ג'יימס המשיך להפגין יכולת טובה, ואליהו גילה את חוסר היציבות הרגיל שלו, שרמדיני שוחרר בדצמבר ובמקומו הגיע דרקו פלאניניץ' משירוקי הבוסנית. לאחר שתומאס המאכזב לא עלה על הטיסה לטורקיה למשחק מול בשיקטאש הוחלט לשחרר גם אותו, מה שהותיר את הצהובים בנחיתות משמעותית באזור הצבע, במיוחד לאור פציעותיו הרבות של אליהו.

המשמעות של החתמת פלאניניץ' הייתה הרבה מעבר למקצועית - הוא הפך לסלע המייצג בחילוקי הדעות בין דיוויד בלאט (שלא רצה אותו) להנהלה (שלחצה להביאו). חוסר התאמתו לרמה הזו ביורוליג הקים מבקרים רבים על שני הצדדים ובעצם סימל יותר מכל את הדרך המפוצלת של קבלת ההחלטות - זו של המאמן וזו של ההנהלה - במכבי תל אביב העונה.

אחרי סיבוב ראשון איום ונורא בשלב הטופ 16, שכלל שני ניצחונות בלבד וחמישה הפסדים, שלושה מהם ביד אליהו, מכבי תל אביב כבר ראתה את עצמה מחוץ למפעל. גם 61:92 גדול בהיכל על סיינה נראה כמו נקודת אור בודדת בעונה אפלה. אלא שאז הגיע המשחק בוויטוריה, אולם שבעשור האחרון סימן לא אחת את פניית הפרסה בעונה הצהובה. מכבי תל אביב סחבה את קאחה לבוראל למשחק צמוד, ובפיגור 62:61 קבר דיוויד לוגן שלשה ענקית והעלה ל-62:64, בדרך ל-62:66 גדול ששינה את כל המומנטום בבית. זה היה המשחק שבו חזרו מושגים כמו "מכביזם" ו"אמונה" לחיים ביד אליהו.

אז כבר אמרנו שהמושג "מכביזם" חזר לכותרות, ובמשחק ביוון הוא הכה במלוא עוזו. באותו אחר צהריים של יום שישי ספגה נבחרת ישראל בכדורגל שער שוויון כואב מפורטוגל בזמן הפציעות, בלילה מכבי תל אביב כבר הראתה כיצד עושים זאת נכון ומשמחים את עם ישראל, או לפחות את החלק שנמנה עם אוהדיה. פתיחה רצחנית של הצהובים הובילה אותם ליתרון דו ספרתי כבר בפתיחה ול-23:41 מדהים במחצית. היוונים ניסו לייצר קאמבק, אבל שלשה עצומה של דווין סמית' בסוף השעון העלתה את מכבי ל-62:68 ובסיום 67:73 גדול, שהשלים מרץ חלומי עבור בלאט ושחקניו.

בגלל ההפסד בברצלונה שבועיים לאחר מכן נאלצה אמנם מכבי תל אביב להסתפק במקום השלישי בבית, אבל הניצחון בחוץ על אלופת אירופה העביר מסר ברור: זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה – ועד כמה שידוע לנו, הקבוצה הזו לא מורכבת מנשים שמנות.

הגיעה הסדרה מול ריאל וכולנו דיברנו, במידה לא מועטה של צדק, על האתוס המכביסטי ועל נקודות התורפה של היריבה הספרדית. בסופו של דבר, כל זה הופרך כבר בכדור הביניים הראשון בפלאסיו דפורטס, כשריאל שלטה ללא עוררין בריבאונד, השתלטה על כל כדור אבוד, ביטלה את סמית' ואוחיון וניצחה בקלות 53:79 ו-63:75. המשחקים הללו הוכיחו לכל הספקנים כי כשהבדלי הרמות כל כך גדולים, אתוס המכביזם והיכולת להכריע את היריבה מעמדת האנדרדוג מתבטלים. ביד אליהו, כשגם הרוח של מכבי תל אביב ספגה פגיעה אנושה, כבר לא היה לה סיכוי אפילו בהיכל.