המודל

צפו בכל שערי המחזור בליגת העל

1. גם כשלוקחים בחשבון את העובדה שלשחקן כדורגלן אסור להתעמת עם הקהל שלו במהלך משחק, לא משנה מה קרה, הרציונל מאחורי המאבקים של דריו פרננדס עם אוהדי בית"ר ירושלים הוא אמיץ וחשוב. כי מה בעצם דריו פרננדס עושה כאן? פרננדס הוא מנהיג. הוא נולד להיות מנהיג. והוא רואה כיצד שחקני בית"ר ירושלים משתפנים אל מול הקהל שלהם, ומתפוצץ. הוא רואה אותם מגמגמים טיעוני הגנה לא אמינים על היחס הלא אנושי לשחקנים הצ'צ'נים; הוא מבין שכל הפחד של החברים שלו על המגרש זה פחד מהאוהדים. הוא קולט כמה הם יושבים לשחקנים בצהוב-שחור עמוק בתוך בראש. ואז הוא גם שומע קללות נגדו, ומראה לחבריו מהי הדרך הנכונה להתמודד איתן – לא לדפוק חשבון. לא לחשוש.

בכל עימות שלו עם אוהדי בית"ר, פרננדס מראה לשחקני בית"ר שהם צריכים להתעמת עם השדים שלהם בעצמם. לא לתת להם לשלוט כך בנעשה. את פרננדס לא מעניין אם המחאה מוצדקת או לא מוצדקת. הוא לא מוכן שהיא תופנה אליו. לא מגיע לו. אז נכון, הוא טעה כשבחר לעשות זאת במהלך משחק, אבל עדיין – בכל פרשת הצ'צ'נים העצובה שמרסקת את בית"ר ירושלים, הוא יוצא המנצח הגדול. המנצח היחיד. כשבצד אחד ניצבת ההנהלה הכי גרועה בתולדות בית"ר, עם בעלים שחונק את המועדון ויו"ר שעסוק כל הזמן במלחמת הישרדות אישית במסווה של מלחמה בגזענות, ומצד שני אוהדים שלא מבינים מהן גבולות של מחאה ולמה בזמנים כאלה צריך להתייצב לצד הקבוצה – מגלים רק בן אדם אחד שהתעקש למרות הכל להיות בן אדם. אם לכל המעורבים בסיפור היה את היושר שלו ואת הבגרות לעשות הכל אך ורק לטובת המועדון, לפרשה הזו היה סיכוי לא רע להסתיים בצורה חיובית.

2. את הירידה בחדות של אבי ריקן בחודשים האחרונים אפשר וצריך לקבל בתור תהליך טבעי. בכל זאת, ריקן עשה השנה קפיצת דרך לא מקובלת לשחקן כדורגל, וכל אחד שעובר תהליך כזה, צריך בשלב מסוים לעצור ולעכל מה קרה, בדרך לזינוק הבא. הבעיה של ריקן היא כפולה. ראשית, לבית"ר אין את הזמן הזה לחכות לו. היא צריכה את התוצרת הקבועה שלו עכשיו. ערן לוי איננו. יתרה מזו, נדמה כי ריקן נאחז יותר מדי בטריקים שהובילו אותו להיות מועמד לתואר פריצת השנה עד לפני כמה חודשים: משחקן שעושה את הפעולות שלו מהר הוא הפך לשחקן שעושה את הפעולות שלו באופן פזיז. וכך, משחקן מפתיע הפך לשחקן קצת צפוי, שלוקח החלטות לא נכונות ברגע האמת. ריקן חייב להבין שהוא קשר. לעתים הוא משחק כמו חלוץ בקישור. מקבל כדור וישר מחפש לבעוט לשער או לעשות את הפעולה הכי מהירה ומפתיעה שיש. זה הזמן להכניס קצת יותר בינה באינסטינקטים ולרענן ולבגר את גלריית הטריקים הקבועה.

3. מדי שבוע אלי כהן, מאמן בית"ר, מתייצב מול המצלמות ומבטיח קבוצה שתילחם בבעיות שאוכלות אותה. כהן כבר מדבר הרבה מאוד זמן על האופי שנדרש מהשחקנים שלו, אבל את הדבר הכי חשוב הוא לא מצליח לעשות: הוא לא גורם לשחקני בית"ר לשחק ולהתנהל כמו קבוצת תחתית. עזבו שנייה את הסיפור הצ'צ'ני ואת הוויכוח האם זו הסיבה לקריסה. להילחם, לשרוט, להרביץ כדי לנצח ולשמור על תוצאה – זה כל אחד יכול, בכל מצב. כהן לא מזריק לשחקנים שלו את התובנה הזו. בתחילת העונה הוא עזר להם להתעלות על הבעיות הקשות ופתיחת העונה הנוראית, אבל הפעם הוא לא עומד בהצלחה באתגר המנטלי. במקרה של בית"ר זה הרבה מעבר להתנהלות של קבוצת תחתית במגרש. זו גם העוצמה הנפשית מול הלחצים הסביבתיים שנובעים מהמשבר שפוקד את המועדון. כל עוד הוא לא יצליח לשכנע את שחקניו לא לשחק כמי שסבורים שכנראה יישארו בליגה, אין לו שום סיכוי לגרום להם להתעלות ולו לרגע אחד מעל הבעיות הגדולות יותר שפוקדות את המועדון.

4. את מה שנכתב כאן על פרננדס, ריקן ואלי כהן, אפשר גם לקחת לעוד כמה גורמים בבית"ר ירושלים. זה כבר לא משנה. ככל שנוקפים הימים סיפור העונה של בית"ר מקבל תפנית רעה מאוד. כל הדיבורים של נציגי בית"ר על התקופה היפה שהייתה להם העונה הופכים קצת פחות רציניים. השורה התחתונה משתנה. זו אולי לא הייתה תקופה יפה שנקטעה בגלל החלטה לא אחראית של בעלים ויו"ר. זו היה כנראה לא יותר ממומנטום שנע על גלי הרגש ונקטע ברגע שנתקל במכשול אמיתי. ראינו כבר קבוצות טובות שמתמודדות בכבוד עם כאוס דומה לזה שמתרחש בבית"ר. אף אחת מהן לא התכופפה כל כך.

עונה שלמה שמכבי נתניה מחכה לאחמד סבע וקובי דג'אני שישחזרו את הנסים שהפיקו בעונה שעברה. בהתחלה אמרו – פציעות. אחר כך נודע – סכסוך עם טל בנין. מאוחר יותר נרמז – השתן עלה להם לראש. בסוף לא הייתה ברירה – וסלחו להם על הכל. לא עבר הרבה זמן וכבר שינו כיוון – סבלנות. סבלנות, סברו, סבלנות תפתור הכל. תנו להם עוד משחק ועוד משחק, בסוף זה יבוא. הנה אפילו הקוסם ששלף אותם מהכובע, ראובן עטר, חזר. עם ראובן עטר זה חייב לקרות. לא ככה? מה לא?

כשבועיים עברו מאז שעטר חזר, וגם איתו סבע ודג'אני מתקשים להנהיג את מכבי נתניה לעבר חוף מבטחים. אז נכון, דג'אני רק חזר מפציעה והיה לו משחק לא רע בשבת האחרונה, אבל עדיין – הספק סביב יכולתם האמיתית של השניים בתור שחקנים שיכולים להוביל את מכבי נתניה הולך ומתחדד. שניהם שחקנים טובים, זה ברור. אבל העונה הזו מאתגרת יותר ויותר את העונה שעברה עם השאלה עד כמה הם באמת טובים. יכול להיות שמדובר בשחקנים שלא סתם התגלגלו לנתניה. שהעונה שעברה הייתה יותר דומה לסטיית תקן. היוצא מן הכלל שלפעמים מטעה את הכלל.

בכל מקרה – זאת נקודה שראובן עטר צריך לחשוב עליה לעומק, ולא למהר ולהחזיר את נוסחת הקסם מהעונה שעברה עם אמונה שהיא תפתור הכל. עטר רוצה להישאר בליגה עם כדורגל התקפי, אבל זאת רק בעיה אחת שלו. יכולתם של שני השחקנים המובילים שלו לעשות משהו שונה במחזורים שנותרו תלווה אותו לא פחות בדרכו למפגש עם הגורל. עטר הקים בשבת האחרונה מהספסל את עלי חטיב, ולמרות שהוא לא שחקן שלו, הוא זרק אותו למערכה בתקווה שיחולל משהו. והוא חולל.

עם התובנה הזו עטר מגיע למשחק העונה של נתניה מול רמת גן. לא בטוח שהימור על חטיב הרעב, הלא צפוי, הלא שגרתי, ייתן לו פחות מאלו שהוא סומך עליהם כעת. חטיב היה חייל של בנין, אבל עטר הוא המאמן המושלם עבורו. אם עטר ייתן לו את הטיפים הנכונים מהקריירה שלו וישקיע בו כמו שהוא משקיע בסבע, אולי הוא יגלה מתחת לפנס את השחקן שייתן את הנקודות שהוא נואש אליהן. עונה שלמה שמכבי נתניה מחכה שסבע ודג'אני יעשו זאת. זה הזמן לשאול: אולי הם לא יבואו בזמן?

את ספרו האוטוביוגרפי מתחילת שנות ה-90, מסיים ג'רי בית הלוי בהערה ארוכה ומחכימה על הקשר הבעייתי בין קהל אוהדי הכדורגל בישראל לקבוצות. בית הלוי, ששיחק, אימן וניהל את מכבי תל אביב ועבר איתה את התהליכים הכי משמעותיים בדרך למה שהיא היום, טוען שכל עוד הקבוצות לא יצליחו לבסס קשר מלא עם האוהדים שבו הם רוכשים את רוב המנויים לעונה הקרובה, בעלי המועדונים יהיו חייבים לכסות את המינוס ושחקני הכדורגל בישראל ימשיכו למצוץ את הדם עם דרישות לא הגיונות. בית הלוי מתאר בקטע הסיום בספר את הנעשה בחו"ל וכיצד קבוצות ממלאות מגרשים באופן קבוע, כי הקשר שלהן עם הקהילה הוא לא רופף והעוגן הכלכלי הוא יציב, ותוהה מתי ישראל תוכל לעשות את קפיצת המדרגה הזו. עד שזה לא יקרה, לא יהיה בסיס רציני לפירמידה: האוהדים ימשיכו לעמוד מהצד ורק להתלונן, השחקנים לא יעמדו בצד וינסו לעלות מחדש את הדרישות שלהם, והבעלים שיישארו יהיו המשוגעים האחרונים שמוכנים להפסיד כסף כדי להמשיך ולקיים את החוויה המפוקפקת הזו.

בית הלוי כתב הקטע קצת אחרי האליפות של אברהם גרנט ב-1991/2 וכאילו חזה את הבעיות שפוקדות את הענף בימינו אנו. הדרך היחידה להתקרב לפתרון אליו הוא שואף הוא להמשיך ולטפח את רעיון קבוצות האוהדים, בכל וריאציה שהיא. על פניו, טוענים, הניסיון הזה בבית"ר ירושלים והפועל תל אביב כשל. בשני המקרים, על כל ההבדלים ביניהם, נוצר כאוס. בשני המקרים התרבות הבעייתית במועדונים לא השתנתה. יש בזה משהו. אבל זה עדיין הסיכוי היחיד של אוהדי הכדורגל הישראלי לקחת אחריות על האהבה שלהם. ולהבין מהי אחריות. אסור להישבר. צריך לחשוב על פתרונות שיניעו מחדש את התהליך. כי בלי מעורבות כזו או אחרת של הקהל והקהילה, הכדורגל הישראלי ימשיך להיראות כך. רק אז, רק כשנצליח להשלים את התהליך, יעמדו בתור בעלי עסקיים אמיתיים כדי להשתלב בדבר הזה. רק אז, להבלחות שליגת העל שלנו מגלה לפעמים תהיה המשכיות ומסורת.

קחו למשל את המודל הנפלא של קרויף וגרסיה במכבי תל אביב. אפילו אותו אי אפשר ליישם בכדורגל המפגר. כלומר, אפשר ליישם, אבל רק במקום שבו יש כסף למנהל מקצועי לעבוד בצורה רצינית ובעלים שמוכן להודות שהוא לא מבין בכדורגל וצריך שמישהו אחר שמבין ינהל לו את העסק. במציאות האמיתית שהיא לא מכבי תל אביב, אין באמת כסף לניצול אמיתי של המודל הזה, והבעלים שמוציאים כסף מכיסם לא מוכנים לוותר על הפריבילגיה להיות המנהל המקצועי. הם בוחרים את השחקנים, הם מהמרים על הכישרונות שמצאו חן בעיניהם, הם ה-GM. אם מישהו חולב אותי, הם אומרים לעצמי, שזה לפחות יהיה אני. לא מספיק שכל הזמן באים אלי בטענות על כל שטות, גם רוצים לקחת ממני את ההנאה האחרונה שעוד נותרה בענף הזה. ערב האליפות הכי גדולה של מכבי תל אביב מאז אותה אליפות ראשונה עם גרנט, שום דבר מהבעיות עליהן הצביע בית הלוי לא נפתר. וכל עוד זה לא ייעשה, אף אחת מהבשורות של הכדורגל הישראלי לא תעוכל ותיקלט כמו שצריך.

הפועל רמת גן-מכבי נתניה, הפועל עכו-סכנין, בית"ר ירושלים-הפועל באר שבע

חייבים להצדיע לצ'רלטון, שבסוף השבוע האחרון הקשיבה לביקורת הציבורית נגדה והחלה לשדר את משחקי הפלייאוף התחתון המרתקים. חייבים רק לתקן, כי בסוף השבוע הקרוב משחק התחתית החם בין הפועל רמת גן למכבי נתניה יהיה היחיד שיגיעו לסלון שלנו בשידור חי. במקום להצפין לעכו ולהביא אלינו את העימות הצפוני על החיים בליגה, אנשי הערוץ מעדיפים את הרייטינג של בית"ר ירושלים והפועל באר שבע, במשחק שנראה כעת הרבה פחות מותח ממה שניתן היה לחשוב עליו בתחילת הפלייאוף התחתון.

יש בתמהיל הזה לא מעט כדי ללמד על יחסו של הערוץ שמשדר את ליגת העל לענף כולו: עושים מעט, לעתים עושים מספיק, לרוב לא עושים מעבר לכך. אין ספק שצ'רלטון יכולה לספק לנו משדרים הרבה יותר מרתקים עם קצת יותר מאמץ. המוצר הזה, במיוחד בחודשים האלה, שווה יותר. אפשר היה, למשל, לפתוח שידור אחד מכמה מגרשים בתחתית, ולהרים תכנית למופת. אפשר במקרה של סופ"ש להסתפק בשני מגרשים. אבל בצ'רלטון לא לגמרי מאמינים בליגה הזו. הם מתנהלים לעתים כמי שמקדשים את ההיררכיה הקבועה, ולא חושבים שאפשר לבנות מתח ודרמה במגרשים של קבוצות פחות נוצצות. אפילו שזה מתבקש.

הפועל תל אביב – מכבי חיפה

הפועל תל אביב צריכה לעבור מהפכה בעונה הבאה. לא עוד שחקנים שיביאו אליפות של כאן ועכשיו, אלא לרכוש כמות של כישרונות צעירים שיבנו בסיס לשנים הבאות. הרענון בסגל חייב להיות מאסיבי וחכם, והוא חייב לכלול תובנה חשובה. קוראים לזה תובנת ערן זהבי. את הפער בין ערן זהבי לשחקנים שניסו לכסח אותו בדרבי האחרון כל כישרון חדש שיגיע להפועל תל אביב חייב להבין.

מצד אחד יש לנו את שי אבוטבול וסלים טועמה, שהקריירה שלהם לא מתרוממת לשום מקום בשנים האחרונות כי כל מה שמעניין אותם זה לרצות את האוהדים. ומצד שני יש את ערן זהבי, שלא דופק חשבון לאיש ונאמן לאמת המקצועית שלו בצורה קיצונית אבל נכונה. כל השלושה צמחו עם הפועל תל אביב, אבל רק זהבי ידע להתעלות מעל הקלישאות המתחנפות לקהל. הוא הבין שהדרך היחידה לקנות אוהדים היא דרך הישגים במגרש.

זה לא מפתיע שרוב הגיבורים שהביאו איתו את הדאבל ההוא להפועל תל אביב היו שחקני רכש שלא היו כלואים בנורמות האלה. הפועל תל אביב צריכה לקוות שהדור הבא שיוביל אותה יהיה נאמן לנורמות של זהבי – בין אם זה שחקני הבית הצעירים שעתידים לקבל יותר במה, ובין אם זה שחקני הרכש החדשים שיגיעו - ולא ילך בדרכם של טועמה ואבוטבול שלא הוציאו את המקסימום מהקריירה שלהם. למה? כי הם לא חושבים כמו ערן זהבי.