נדמה שלכלב לא איכפת/
מנסה להרים את הראש/ מנסה להרים את הראש
כי יותר קל לכסות את העיניים/ כי יותר קל לכסות את העיניים
שהכל נשרף, כשהכל נשרף
פתחנו בקטע משירו של אלישע בנאי - "הכל נשרף". ללהקה של בנאי ג'וניור, אגב, קוראים ארבעים השודדים. מכאן ובמעבר לחלוטין לא קשור נעבור לדיון בארגון השחקנים והתנהלותו מהלך האירועים האחרונים. רגע, אתם לא מתחברים לציטוטים ולאלגוריות הרס וחורבן, הלקוחים משירי פאנק-רוק עבריים? אולי ננסה גישה אחרת, שלבטח תשמח את ידידי אלי סהר. איך אתם עם סיפורי סדום ועמורה? מכירים "האף תספה צדיק עם רשע?". טרם השמדת הערים הסוררות, ניסה מי שניסה למנוע את ההשמדה המתוכננת תוך איתורם של 50 או 45 או 40 או 10 צדיקים. לא הצליח לו. אם המבחן הנדרש על מנת לבחון את אפשרויות ההצלה של ליגת העל המקומית דורש מציאת צדיקים, אפשר לוותר על הנסיונות להקים ועדת איתור. צדיקים כאן אין. מצטדקים יש בשפע. גם כאלה שלוקים בחזיונות צ'ה גוואריות. גם לא מעט אגו-מניאקים. צדיקים לא.
תקציר חלקי של הפרקים האחרונים: ארגון השחקנים הודיע על השבתת הליגה בדרישה לכפות על המינהלת חוק רוסי הפוך. כלומר שלושה ישראלים משחקים בכל רגע נתון. מספר שבועות לאחר מכן, והפער בין הצדדים עומד על דרישת השחקנים לחוק רוסי + חמישה זרים לשנתיים וארבעה זרים לשנתיים נוספות, כשהמנהלת דורשת חוק רוסי וחמישה זרים נקודה. אה, ורישום שלושה צעירים בטופס המשחק. ועל הפערים האלה משביתים כאן את הליגה. באופן אישי, אני לא משתגע על יללות הנהי והבכי אשר מאפיינות את השיח בשלולית המקומית. כולנו מכירים היטב את תרחישי האימים בהם מנופפים מולנו מזה למעלה מעשרים שנה בכל הנוגע לעתידו של ענף גווע זה. אותם המייללים הם אלה אשר שוקעים בנוסטלגיה מתוקה ומתרפקים בערגה על זכרונות מתקופות שמעולם לא היו באמת.
מספרים לנו על שנות השמונים העליזות בהן האולמות היו מלאים, הזרים היו מצוינים והליגה הייתה ממש אבל ממש סבבה. אז ככה: האולמות לא היו מלאים בשנות השמונים, למרות התחרות הקלה הרבה יותר אל מול אפשרויות הטלויזיה, מחשב וכן הלאה. היו כאן לא מעט זרים מצוינים, אבל לצידם של כל קווין מגי או דייויד ת'רדקיל היו גם זרים נוראיים שלא במקרה נשכחו מהזיכרון הקולקטיבי. והליגה? הליגה הייתה מחורבנת. מעניין שכל אבירי התחרות והשוויון, אשר סופרים בשקיקה כל הפסד וכל אובדן אליפות של מכבי תל אביב שהם בדיוק אותם אבירי השחקן הישראלי כיום, שוכחים לספר כמה אליפויות הפסידו הצהובים בשנות השמונים. כי הם לא הפסידו. אבל הבדל משמעותי אחד בכל זאת קיים. בשנות השמונים הרוויח שחקן כמו עופר פליישר 180 אלף דולר. כשהשחקנים הישראליים מדברים על הימים הטובים שחלפו בדיוק על זה הם מדברים.
ומה לגבי נושא מיסוי הזרים? גם כאן קשה להפסיק את זרם הדמעות נוכח חוסר הצדק המשווע בין מיסויו של השחקן המקומי לעומת זה של הזר. האמת כאן היא אחרת, רק שלאף אחד לא נעים לומר אותה. גם אם ימסו ביתר את השחקנים האמריקאים, זה לא ישפר כהוא זה את מצבו של השחקן המקומי. אלא מה? במקום שהם יחליפו שחקנים איכותיים של אזור ה-90 אלף דולר, אם יעשו זאת עם זרים זולים יותר ואיכותיים פחות. כי האמת היא שגם רוב רובם של הזרים מהליגה ליגה השנייה יותר טובים אבסולוטית מרובם רובם של הישראלים בליגה הראשונה. נקודה. ועוד משהו בעניין הזה. בניגוד לטענה שמושמעת לאחרונה, הכדורסל הישראלי איננו שייך לכדורסלן הישראלי. הוא שייך לאוהד הישראלי.
אפשר להניח שבקורסים עתידיים של ניהול מו"מ יעיל אפשר יהיה לקחת דוגמא מהאופן בו ניהל ומנהל ארגון השחקנים את המשבר היזום הזה אל מול המנהלת. וזה יהיה ניתוח קלאסי של ניהול מו"מ כושל ומטופש. ניר אלון וחבורתו לא פספסו שום טעות אפשרית. זה התחיל מהדרישה הראשונית לשיתוף שלושה ישראלים בחמישייה. לא זו בלבד שזו דרישה הזויה ומחוצפת, אלא שגם הארגון מעולם לא באמת עמד מאחוריה. טקטיקת ניהול מו"מ שברורה כשמש גם לצד השני היא לא באמת טקטיקת ניהול מו"מ. המשך בשביתת המגן (או איך שלא קוראים לזה) במהלך עונת המשחקים. ההצדקה של הארגון למהלך אווילי זה עוד יותר חמורה מהמהלך עצמו. הארגון, כך פורסם, טען שמאחר שהוא לא מצליח להגיע להישגים במו"מ מול המנהלת במהלך הקיץ, החליט לנסות את מזלו כבר באביב. במילים אחרות, הודו כאן השחקנים שאין בידיהם היכולות לנהל משאים ומתנים נורמליים ומקובלים, ולכן הם מעדיפים להתפרע. לא צריך לעשות תואר שלישי בלימוד תורת המשחקים כדי לדעת ולנהל משא ומתן. הגיון בריא בדרך כלל יספיק. ומאחר שראשי ארגון השחקנים מודים שהדבר הזה גדול עליהם, אפשר להציע להם פתרון יעיל יותר. לכו הביתה. תנו לאחרים לנסות ולעשות עבודה טובה יותר עבורכם. ניר אלון הוא בחור נחמד ובעל זכויות לא מעטות. אבל זה הזמן להפגין סולידריות אמיתית כלפי השחקנים אותם אתה מייצג ולהשאיר את המלאכה למוכשרים יותר.
כי אחרי שניתחנו בקצרה את האירועים האחרונים, כדאי להגיד כאן את האמת. השחקנים בהיסטריה. הם יודעים שהם בצרות ומייחלים, שלא לומר מתחננים, לאיזשהו פתרון של כבוד שיאפשר לסיים את הסיוט הזה. הרי אין באמת הבדל בין חוק רוסי וארבעה זרים לבין אותו החוק עם חמישה. מדובר, במקרה הטוב, בעוד חמישה-שישה מקומות עבודה לשחקן המקומי. שני החוקים ושתי האפשרויות רעים כמעט באותה המידה לכדורסל הישראלי ואסור היה למינהלת הליגה לאפשר אותם. מבין בליל האפשרויות הקיימות, נראה שאם כבר אז החוק הנוכחי (הקרוי על שמו של דן שמיר) מהווה את הרע במיעוטו. אבל מאחר ששני הצדדים תמרנו עצמם למצב בו הם מתווכחים בלהט על שום דבר ומכיוון שכל צעד זקוק להישג כלשהו כדי לחזור הביתה בשלום, יכול להיות שהפתרון הוא דווקא בניואנסים. ואם נחזור לרגע לפסקה הקודמת, יכול להיות שראשו (המטאפורי כמובן) של ניר אלון יוכל לעשות כאן את הטריק ולאפשר לשני הצדדים לרדת מהעץ.
בואו נדבר רגע על הישראלים שהפרו את השביתה. אין כמו ניתוח הציטוטים בעניין הזה כדי ללמד את מידת הצביעות אשר אופפת את ההתייחסות אליהם. למשל דבריו של אביר זכויות האדם יניב גרין, שמצא לנכון לבוא בטענות אל אותם שחקני מכבי תל אביב שנכנעו לפחדים שלהם, או למעביד שלהם. מעניין שדברים כאלה מובאים מפיו של מוביל תאוריית ה"תנו לי מספיק כסף ואני אחמם בשמחה את הספסל" של העת החדשה. ארגון השחקנים צריך לדאוג לאינטרסים של השחקנים הישראלים. ברגע שהוא ממשיך בקטטה חסרת כל משמעות זולת אלמנטים של אגו או בויכוח שאפשר לנהל בדרכים מקובלות ובלתי פוגעניות, וכל זאת על חשבון משכורתיהם של השחקנים הישראלים, הרי שבכך איבד הוא כל זכות טענה כלפי אותם השחקנים.
ועכשיו למנהלת הליגה. אין ספק שבבלאגן הזה השחקנים התחילו. אבל המינהלת המשיכה. אפשר להבין את חוסר הנוחות של בעלי קבוצות שמשקיעים כספים פרטיים ומוצאים עצמם נאלצים להתמודד עם סיטואציה שאיננה נוחה עבורם. אי אפשר להבין בעלים של קבוצה שמאבד שליטה ומתייחס אל ארגון השחקנים כאל חיזבאללה או כאל מבצעי פיגועים. התבטאויות כאלה דורשות צעדי תגובה, לתשומת לבה של המנהלת או איגוד הכדורסל. אי אפשר לקבל מצב שבו בעלים אחרים, דוגמת זה של הפועל אילת, מנצל את ההזדמנות להודיע שאי פתרון המשבר יביא להסתלקותו מהכדורסל הישראלי. גם כאן נמאס מהבכיינות.
בכל קיץ אנחנו עדים לאלמנט ה"תחזיקו אותי" שמאפיין לא מעט מבעלי הקבוצות. אם אתם בוחרים להמשיך ולהישאר בשלולית המקומית, כנראה שיש לכם סיבות. לא טוב לכם? גם אתם יכולים ללכת. תתפלאו, אבל הכדורסל הישראלי ישרוד גם בלעדיכם. ואם הוא לא ישרוד, הוא לא ישרוד גם איתכם. הסיפור של גליל/ גלבוע, למשל, הוא אחד הבלופים הגדולים והשמורים ביותר בכדורסל הישראלי (וסליחתי מראש עם היו"ר ירון אוחיון שעושה שם עבודת קודש). קבוצה נטולת קהל וזהות, אבל אף אחד לא באמת מדבר על זה, במיוחד מפאת חוסר העניין הציבורי. חיים אוחיון, אם זכרוני איננו מטעה אותי, הודיע בעבר פומבית על תמיכתו בהגבלה לשלושה זרים בלבד. אם אותו חיים אוחיון חש שזה מתחת לכבודו לנהל שיג ושיח עם עובדים שאינם מקבלים את כניסתו לחדר בהצדעה ובהכנעה, הוא מוזמן לוותר על התענוג.
ואולי בכל זאת יש כאן צדיק. קוראים לו ערוץ הספורט. משך שנים מאפשר הערוץ הזה למותג הכושל ההוא להוסיף ולקבל חשיפה ציבורית (ולא מעט כספים), חרף ולמרות הכל. האם יספיק צדיק אחד כדי להציל את העיר?
יאללה אלישע, סכם לנו את הדיון:
הציבור מעדיף להתלונן/ כי הרבה יותר קל להתבונן
שהכל נשרף, כשהכל נשרף
כי יותר קל לכסות את העיניים/ כי יותר קל לכסות את העיניים
שהכל נשרף, כשהכל נשרף