לפתע נשמע רעש מוכר. בהליכה איטית, תוך שהעיניים מביטות לצדדים בהססנות של חוסר הבנה, נשמע רעש מוכר במקום לא צפוי. בדרך כלל רעש מהסוג הזה לא עובר סלקציה בכניסה למקומות כאלה.
אבל הרעש הזה מושך, רעש מרגש שעושה פרפרים בבטן. רעש שמעלה את האדרנלין ומרגיע את הנפש, כזה שמוביל אותך אליו כמו נרקומן. כמו בפעם ההיא שהלכת עם אבא למשחק הראשון. כיאה לתרבות שוליים אתה נכנס לחדר צדדי, חשוך. ואז עוצמת דציבלים של 80 אלף אוהדים שנכנסים לך לריאות. עכשיו קבלת את המנה, יש לך 90 דקות של היי.
"פנים אל מול פנים. הכי קרוב שאפשר. מהנגיעה הראשונה בכדור, עד השריקה האחרונה". בכתובית הזו נפתח הסרט הנפלא של האמן דאגלס גורדון "זידאן: דיוקן למאה ה-21. במוזיאון תל אביב מוצגת בימים אלה התערוכה הבומבסטית "אני גם... דאגלס גורדון". באחת היצירות בתערוכה היומרנית, שעוסקת בין היתר בשאלות זהות, הסקוטי עוקב אחרי זידאן במשחק ליגה של ריאל מדריד נגד ויאריאל. אמן מצלם אמן.
מכל המקומות בעולם, דווקא בירושלים נולד הרעיון לסרט. בזמן עבודה בעיר האלוהים, גורדון ושותפו לסרט פיליפ פארנו לקחו הפסקה וקפצו לאצטדיון טדי לשחק קצת. כמו רבים וטובים לפניו, גם על גורדון נחתה המוזה בכר הדשא הירושלמי. ב-23.4.2005 גורדון תיעד את זידאן בכל צעד, כל נגיעה, כל יריקה וכל טיפת זיעה במשך 90 דקות בעזרת 17 מצלמות הממוקמות בזוויות שונות זו מזו בתוך האצטדיון.
והתוצאה? כמו כל הקריירה של זידאן דיוקן בתנועה.
חווית הצפייה מאתגרת ומשאירה את הצופה דרוך במשך 90 דקות כאילו מדובר בשידור ישיר. הסרט מוקרן בחלל חשוך על שני מסכי קולנוע גדולים וצמודים שיוצרים דיסוננס מושלם. אותה סצנה, אותו זמן, אותו מקום, אך בכל מסך זוויות אחרת וגודל שונה. בצד אחד זידאן בלונג שוט בקצה המסך מתהלך בין כוכבי הגלקטיקוס, ובצד השני קלוז אפ רטוב מטיפות הזיעה המפורסמות של האמן הצרפתי.
אחד האלמנטים החשובים בצפייה בספורט הוא הסאונד. פסקול הסרט מורכב ממיקס של מקהלת מדריד המונה 80 אלף אוהדי ריאל, פרשן טלוויזיה ספרדי, קטעי ראיונות של זידאן עצמו אשר מקבלים פרשנות נהדרת על רקע התמונות, מוסיקה אינסטרומנטלית שנעה בין פנטזיה לדיסטורשן מלוכלך ומעל הכל הנשיפות של זיזו. הנשיפות שגורמות לכל החוויה להיות אינטימית ביותר.
כאמור, התערוכה של גורדון עוסקת בין היתר בזהויות. אין שחקן יותר מתאים לגלם את התפקיד שתפר גורדון מאשר קפטן נבחרת צרפת האלג'ירי. "בחרנו בזידאן גם משום הקונפליקט שלו בזהות הצרפתית", סיפר גורדון בראיון לעיתון 'הארץ' בזמן הקמת התערוכה אם מסתכלים בסרט רואים את המקום של האאוטסיידר בתוך הקבוצה".
ואין מי שנחשב לאאוטסיידר יותר מזיזו. לעיתים נדמה שאין בודד ממנו על המגרש. עיניים עצובות וחדות, רוב הזמן שותק, בעיקר יורק. נמצא בוויפאסנה. בין ראול, בקהאם, רונאלדו ופיגו, זינדין זידאן נראה כמו חייזר מגלקסיה אחרת שבמקרה נחת בגלקטיקוס ממדריד.
אחת המטרות של גורדון הייתה להפוך את זינדין זידאן מסובייקט לאובייקט ולהפך. מזינדין האינדיבידואל האלג'ירי, לזידאן הכדורגלן והאייקון הצרפתי. דאגלס גורדון עטור הקעקועים סיפר שכאשר הקרין לזיזו את הסרט "זידאן אמר באופן טיפוסי משהו פילוסופי ויפהפה: כן, אני מזהה את עצמי".
הסרט הוא מסמך חשוב לאוהדי הכדורגל. מסמך שמוכיח ומגן על הטענה לפיה יש כדורגלנים שהם אמנים. באמת אמנים. כשם שציור של פיקאסו גורם לריגוש עילאי, ככה גם גול גאוני של זלאטן איברהימוביץ' מעורר את הדמיון. היצירות של זידאן גורמות לאורגזמה רגשית. כשהוא מכדרר עם החזה מתוח והראש מורם זה נראה כמו לחן מלודי עם קצב משתנה. מכשף את הכדור ואת הצופה בסקס אפיל צרפתי. כל נגיעה בכדור בקלאסה, באלגנטיות, בעלת משמעות.
ומה שייחד את הקשר הצרפתי, זו האמת שלו. אמנים אמורים להיות אמתיים עם עצמם, עם הרגשות שלהם והקהל שלהם. וזינדין זידאן אף פעם לא זייף.
בסוף הסרט זידאן יורד לבד מהמגרש אחרי שהורחק בגלל ריב עם שחקני ויאריאל. "לפעמים קסם, קרוב מאוד לשום דבר", נכתב על רקע הירידה שלו. ברטרוספקטיבה, הרגע הזה הופך לעוצמתי יותר, שכן זמן לא רב לאחר צילום הסרט ומול כל העולם בביאנלה של הכדורגל, במשחקו האחרון והחשוב בקריירה, זידאן, כמו תמיד, בחר להישאר כן עם עצמו, עם הרגשות שלו והקהל שלו. וכמו אמן בלתי צפוי, השאיר אותנו פעורי פה.
