עדן בן בסט
בעיניי, עדן מסמל את השינוי בקמפיין הזה. בן בסט הוא לא שחקן סקסי במיוחד לתקשורת. הוא לא מדבר הרבה, לא מתראיין, לא נוצץ, לא מחובר ולא מקושר - פשוט שחקן כדורגל שמאז ומעולם לא ממש שמו לב אליו, אך כשקיבל הזדמנות לקח אותה בשתי ידיים והביא תוצרת. חובבי הכדורגל בארץ רואים את בן בסט ככדורגלן טוב אבל לא כספורטאי גדול. הוא מצטייר עבורם כאחד שלא עובד יותר מדי, נעלם במגרש ולא מספיק פיזי. למעשה, כמעט אף אחד כאן לא האמין שהוא יצליח כאשר עבר לצרפת. ההרגשה הייתה שסידרו לו חו"ל בסוג של קומבינה וחוזה שיסדר אותו בחיים, אך בפועל הוא מוכיח את ההפך. בן בסט הסתגל לקשיים, מתמודד לבד בארץ זרה ולא פשוטה ליהודים, נותן תוצרת ומוכן ללמוד ולהשתפר. בשנתו השנייה שם הוא הפך לגולר והבקיע עשרה שערים בליגה, נתון נאה מאוד לשחקן ישראלי.
מדוע בן בסט עבר מתחת לרדאר? משום שבחו"ל בודקים את מה שכאן לא: כמה שחקנים רצים, פעולות ההגנה, איכות קבלת הכדור, קבלת ההחלטות המהירה, פס מדויק באחוז גבוה ובמיוחד עמידה במטרות שלו. במקרה של בן בסט, מדובר בכמות המצבים והשערים. כשאוספים את כל הנתונים הללו, רואים שהתפוקה שלו גבוהה משנראה פה לעין. בצרפת לא שאלו האם הוא מתאים לקבוצה גדולה, רק ראו את הנתונים והמספרים ולקחו בשתי ידיים.
ועדיין, כאשר בן בסט מגיע לשחק בנבחרת הוא לא האופציה הראשונה ולא נמצא במרכז העניינים, אך כשמגיע הרגע וצריך לעלות עם השחקנים שיתנו את כל מה שיש הוא נמצא שם. בן בסט מנסה לשרת את הנבחרת כמו שילדים חולמים, עם עזרה לאחרים, משחק הגנה גדול, פירוק של כריסטיאנו רונאלדו וקונטראו בלי לעשות חשבון ובא על שכרו בכך שהוא מעורב כמעט בכל שער של הנבחרת, כאשר כל אחד מהשערים שלו ברמת ביצוע גבוהה. זה כולל את הצ'יפ נגד לוקסמבורג שאנשים כבר שכחו.
בחלקים גדולים מאוד במשחק נגד פורטוגל אנשים חשו גאווה ממשחק ההגנה של בן בסט. הוא מסמל יותר מכול את היכולות של רפאלוב, אלירן עטר, חן עזרא ודומיהם להצליח, בארץ ובחו"ל. באירופה מלמדים כדבר ראשון שתנאי להיות על המגרש הוא לעשות הגנה ויותר מכך, לעשות אותה בתשוקה וליהנות מהצד הזה של המשחק. מי שעושה זאת על הדרך או כמטלה מחטיא את המטרה. בן בסט הוא בדיוק הדוגמה לשינוי הזה.
בחרתי להתמקד בבן בסט כי הוא דוגמה מובהקת לכדורגלנים שהפכו את עצמם לספורטאים, שחקנים שלמדו בחו"ל מחוייבות אישית וטקטיקה קבוצתית והביאו את זה לכר הדשא בשני המשחקים האחרונים. זה בוודאי לא נעלם מעיניי עשרות הסקאוטים שהגיעו למשחקים. יחד עם בן בסט אפשר לכלול בקבוצה הזאת שחקנים כמו תומר חמד, רמי גרשון, טל בן חיים ואיתן טיבי, שעל אף שהוא עדיין בארץ הוא קודם כל ספורטאי. הנבחרת הזאת מבוססת בגדול על ספורטאים שמבינים ברמת המחוייבות שמשחק ההגנה הוא גאווה. ספורטאים שרוצים לממש את הפוטנציאל, שאיפה שטבועה ב-DNA שלהם.
מבחינת רוב אוהדי הכדורגל בישראל, מאור מליקסון לא בלט באופן מיוחד נגד פורטוגל או אתמול, אך זה רחוק מהמציאות. מעשית, סקאוטים שבאו למשחק נגד פורטוגל ראו שהמשימה של מליקסון הייתה לנטרל את קונטארו וכריסטיאנו רונאלדו והוא עשה את זה מצויין, בדיוק כמו שאל שעראווי עשה זאת נגד ברצלונה באותו משחק גדול בסן סירו. כשאתה משחק בנבחרת שבוחרת מבחינה טקטית בהסתגרות ועוד נגד נבחרות עדיפות, שחקני הקו רצים את המרחקים הכי גדולים במגרש והם יורדים כל המשחק עד ה-30 מטר שלנו כדי לעשות הגנה. זאת דוגמה למוסר עבודה. הציון של מליקסון בישראל נגד פורטוגל נע בין 5 ל-6, אך כשעוברים על הקלטת של המשחק רואים כי ברוב המחצית הראשונה הוא עמד על ה-30 מטר של ישראל ליד שפונגין והתרכז בסגירת קונטראו ורונאלדו. הוא עשה מעל שישה קילומטר במחצית הראשונה ועצר את השחקן הטוב בעולם בעמדה הזאת ואת אחד המגינים הבולטים. אנשים ריכזו את הציפיות ממנו בפעולות ההתקפיות ולא כל כך הבינו את התפקיד האמיתי שלו במשחק הזה.
כולם שואלים מה השתנה מאז אותה תבוסה 4:0 מול רוסיה. ובכן, לא מעט. יש שיח בישראל עם לא מעט תומכים שאומרים תמיד: "אני לא רוצה לשחק רק עם לוחמים, אני רוצה שחקני כדורגל. או לוחמים או מוכשרים". נגד רוסיה שיחקנו עם יותר מוכשרים והבעיטה שקיבלנו עם הרביעייה לרשת של אוואט הביאה את גוטמן ואת כולנו לתובנה שהעולם נמצא בה כבר 15 שנה: אין לנבחרת חלשה את הפריבילגיה לשחק בהגנה רק עם 8 או 9 שחקנים. ממוצע הניידות של רוסיה הוא מעל 12 קילומטר ובישראל רק הזרים מאירופה רצים במספרים האלה. כשאנחנו משחקים עם שלושה שחקנים שלא מגיעים לעשרה קילומטר ולא מנצחים בקרבות מגע יותר משלושה פעמים (הממוצע הוא 15 פעם) קשה לנצח. מייד אחרי המשחק נגד רוסיה הצוות המקצועי הבין שאין אפשרות לא לשחק עם 11 שחקנים בהגנה בתשוקה.
מהנקודה הזאת אנחנו יוצאים לדרך הרבה פחות מתוקשרת ומוערצת, זו שהכותרת שלה היא "הארד וורקינג קידס". בתור אוהד נבחרת ישראל אותי ריגש הרבה יותר לראות את קנטראו ורונאלדו באים ומתלוננים בפני אלי גוטמן שירסן את מליקסון, את בן בסט מחלץ שלוש פעמים כדור מכריסטיאנו רונאלדו או את תומר חמד מפרק אותו מאחור ומקבל צהוב. הם הבהירו שאצלנו בבית מי שירצה נקודות יצטרך לעשות זאת בכוח. העובדה שאנחנו בתור אוהדים נהנינו מכך שבשני המשחקים הבקענו חמישה שערים משישה מצבים היא בונוס שעשה את החג שמח לכולם. ברגע שמתנהלים ככה, הברכות מגיעות באופן לא צפוי, התשוקה והמחוייבות מביאות למצבים מושלמים וצריך להודות שהפעם זה גם הסתיים בגולים שכל אחד מהם נדיר ביופיו.
דן ולנסי, בעבר שחקן הפועל כפר סבא, הוא פסיכולוג ספורט, מאמן מנטאלי ומאמן אישי של ספורטאים ושחקנים בכירים בכדורגל הישראלי.