ילד אסור, ילד מותר: שינוי התדמית של קובי בריאנט

הכיסא של ג'רי באס המנוח זהר במעלה הסטייפלס סנטר, כשקובי בריאנט, אז עוד בלאק ממבה, נשא דברי פרידה מהבוס האגדי של הלייקרס. אחרי דקת הדומייה המכובדת ב-20 בפברואר, הוא ינצח את בוסטון סלטיקס, יעלה את הקבוצה המקרטעת שלו למאזן 29:26, ויצהיר: "אנחנו נהיה בפלייאוף". הצהרה מעניינת. הצהרה לוחמנית. הצהרה מלאת ביטחון.

ההצהרה הכי משעממת של קובי בריאנט מאז 4 בינואר.

אז פתח בריאנט חשבון טוויטר, וכנראה שקיבל את הזפטה לראש. אז, בערך אז, משהו השתנה. "האנטי חברתי הפך לחברתי", הכריז אחד האנשים הרעים בהיסטוריה של המשחק, והפך בין רגע לאיש הכי כיפי שבו. את סדרת ההפסדים הרצופים שלוותה לפתיחת החשבון, הוא תירץ, הסביר והבטיח שיהיה טוב. הוא היה חיובי והתלוצץ אחרי מפלות, וססמא חיוביות רדפה ססמא חיובית. הגיע משחק האולסטאר, ובריאנט, שבסיום העונה שעברה החל להיראות כגארד זקן ולא רלוונטי, דפק שני גגות ללברון ג'יימס. מאז פגרת האולסטאר הוא באמת לא הסתכל לאחור.

מאז פגרת האולסטאר בריאנט צובר 33.6 נקודות, 6.2 ריבאונדים ו-6.8 אסיסטים. מאז פגרת האולסטאר הלייקרס ב-2:7 – ובמאזן חיובי לראשונה מאז 20 בנובמבר - ופתאום אולי באמת יש סיכוי לפלייאוף.

ואז הגיע סוף השבוע, והפקק בכלל קפץ החוצה מהבקבוק.

שלוש שלשות מהעשור הקודם ודאנק מהתיכון, ובריאנט חיסל את טורונטו, 116:118 אחרי הארכה. קובי שיגר 41 נקודות וחילק 12 אסיסטים, והחזיר את הלייקרס מבור של 15 נקודות. נדיר, לא? לכו יומיים קודם. בריאנט הפגיז 42 נקודות ומסר 12 אסיסטים נגד ניו אורלינס, והקפיץ את הלייקרס מתהום של 25 נקודות. הוא הראשון מאז מייקל ג'ורדן – לא האלוף; זה של 1989 – שמציב מספרים כאלה. "הסמל על המדים מתוק, הטקס היה מרגש", כתב ביל פלאשקי בלוס אנג'לס טיימס, "אבל פחות מחודש לאחר שבאס מת, הזיכרון שלו הונצח דרך תצוגה מקודשת של ותיק בעונה ה-17 בליגה, שכנראה היא המשמעותית מכולן. לא שתי האליפויות עם הקבוצות הגדולות, כי אם דווקא העונה הזו, כשהוא סוחב את הלייקרס על הכתפיים, מתעקש לסיים את העונה הכי מאכזבת עם כבוד ועוצמה. בריאנט לא יהיה MVP, אבל בדרכים מסוימות הוא מעולם לא היה טוב יותר".

ואז מגיע הרגע שבו התקשורת צריכה לאפיין את התהליך שלנגד עיניה. הנה קובי בריאנט, בן 34, משתבח עם השנים. אה, רגע. זה קובי חדש, שכחתם? "האנטי חברתי הפך לחברתי". הוא יעשה את הכל בעצמו.

VINO.

"חבר כרגע נתן לי כינוי חדש ואני אוהב אותו", צייץ בתחילת החודש, וחשף: "וינו". יין באיטלקית. שלושה ימים לאחר מכן כולם כבר דיברו על היין המשכר שנקרא קובי בריאנט. "היין יצא מהחבית", הכריז אחרי הדאנק המטורף מול ג'וש סמית' ואטלנטה. מול טורונטו הוא הכינוי קיים סופית. הציוץ שלאחר המשחק הבהיר: הוסר הפקק. מילים שלו, רק שלו.

"עבר הרבה זמן מאז שראיתי משהו כזה", החמיא בהלם החבר אנטואן ג'יימסון. "שיחקתי עם לברון בקליבלנד, אבל זה? זה משהו אחר". כשבריאנט יצא מחדר ההלבשה לאחר השיגעון מול הרפטורס, דוויט הווארד זמזם ברקע את "Bad to the bone". בין השניים היו לא מעט חיכוכים העונה, וכנראה שעוד יהיו. הפעם הווארד התכוון להחמיא, אבל קובי הסוציאלי הזה הוא הרבה פחות רע. העיתונאים שמסקרים את הלייקרס לא מפסיקים להתלהב. מבחינתם, ההתנהגות מחוץ לפרקט מדהימה יותר מזו שעליו. באחד האתרים נכתב: "האישיות הכי אהובה העונה היא של בחור בן 34 שבילה את רוב הקריירה שלו בלפתח מוניטין של מניאק. שום דבר לא הגיוני יותר".

קובי חזר להיות הדבר הכי מעניין בליגה. הטינופים על פאו גאסול והווארד הומרו בפאנצ'ים אדירים נגד מארק קיובן בטוויטר, בהעלאת תמונות של עצמו במדי הסלטיקס ובהתבטאויות לספרים לאחר כל משחק. "קובי מספק יותר ציטוטים בחודש האחרון ממה ששחקנים מספקים בקריירה שלמה", אומרים באמריקה. שלשום הממבה לשעבר התארח אצל ג'ימי קימל. קובי נעל נעליים מנומרות, אגב, וסיפר: "הסוף מתקרב, ואני שמח שזה יהיה במדים של הלייקרס. זה יהיה בקרוב". כשהקהל עשה אוווווו, הוא הסביר: "כשבאתי לליגה גידלתי אפרו. אני לא יכול לגדל אחד עכשיו".

אחרי טורונטו הוא נשאל האם הוא מפחד מאי קיום ההבטחה, מאי העפלה לפלייאוף? "אני מפחד רק מדבורים", אמר, "אני לא מתעסק עם דבורים". דבש.

לא ברור האם כל השינוי הוא תדמיתי, אבל ברור שהעסק משפיע. קובי נפתח לקהל, וכולם רוצים לשמוע. והעובדה זו הופכת אותו סוף סוף לקצת יותר אהוב ואהוד. אל תיסחפו, זה עדיין קובי, אבל חל שיפור. ואל תיסחפו, את קובי בטוח יותר מעניין הכדורסל מאשר מצב האומה. ולגבי השיפור שחל בכדורסל אפשר להיסחף.

קן ברגר מ"CBSSports" מגדיר את העונה הנוכחית כאחת משלוש הטובות של בריאנט בקריירה. "הכוח העולה בכדורסל הוא לא כריס פול, קווין דוראנט, כרמלו אנתוני או בלייק גריפין. זה לא אפילו לברון ג'יימס. הסיפור של עונת ה-NBA הנוכחית הוא קובי בריאנט, שלא אמור לעשות את מה שהוא עושה. מה אפשר לומר? מה אפשר לחשוב על איש שבעונה ה-17 שלו, בגיל 34, עם יותר מ-53 אלף דקות של כדורסל מקצועני, נותן הופעה כמו זו של יום שישי? מה אפשר לומר כשקובי בריאנט ממשיך להשתפר לנגד עינינו הלא מאמינות? תודה?".

גם פלאשקי יצא מגדרו: "קובי הוא הקלעי, הפועל השחור, האיש הקשוח והמצייץ הבדחן. האם ראיתם את קובי מטביע כך? לא בחמש השנים האחרונות. מי חשב שיקבל כזו יכולת מאדם שכבר שיחק 192 משחקים יותר מג'ורדן? בקיץ הוא היה נראה מת".

נכון, אז לא צריך להשתגע. גם במשחק האחרון נספרו תשעה איבודים ("אני לגמרי חסר אחריות עם הכדור"), הלייקרס עדיין לא בשמינייה הראשונה במערב, המאזן מול שבע הגדולות של הליגה (15:2) לא מאיר פנים לעתיד ולכו תדעו כמה טיפול הדם שעבר בגרמניה בקיץ ימשיך להמריץ את העורקים התשושים; קובי גם ידע כבר עונות משוגעות של קליעה, כמו 2007, אז הרשית 50 פלוס נקודות בארבעה ערבים רצופים.

אבל בלי ספק, בחודש האחרון רואים קובי אחר. קובי ותיק, שיודע להגיד "ידעתי שהוא יאכל את ההטעיה", "ברוב המקרים שחקני הגנה לא שמים לב כמה זמן נשאר על השעון"; וקובי שלמרות הוותק קופץ לגבהים שאליהם לא הגיע שנים. "איכשהו", סיכמה רמונה שלבורן מ-ESPN, "בריאנט יכול לשלב בין השניים. לכמה זמן? מי יודע. אבל כל עוד יש לו את זה, זו תאווה לעיניים".

כל מילה.

***

הזיכרון טוען שזה היה גורי אלפי שאמר באחד המערכונים: "אני רוצה להגיד כמה מילים", ומיד פלט: "כיסא, קלמר, ארון, בנק". זה היה מצחיק כשגורי אמר את זה. זה היה מצחיק כשמוטל'ה שפיגלר עשה בערך את אותו הדבר ביציע העיתונות.

"מנג'ר העל" של מכבי נתניה, ללא ספק אחד הגיבורים בהיסטוריית הספורט הישראלי, הגיע לתוכנית כדי לדבר, כנראה, על המצב העדין של קבוצתו בתחתית ליגת העל. מפה לשם יצאו לו בעיקר משפטים כאלו:

"טל בנין הוא המאמן, שיתוף הפעולה בינינו הוא של שני אנשי כדורגל. הוא (מצביע על אייל ברקוביץ') יספר לכם מה זה שני אנשי כדורגל... מישהו במנצ'סטר שואל מה בובי צ'רלטון עושה במועדון? הוא (מצביע על אייל ברקוביץ') ידבר, לא אני. הוא היה כמה שנים במנצ'סטר. אני באתי לחלקת האלוהים הקטנה שלי, ליהלומים לנצח..."

"אני לא ממשפחת הרכלנים, אני שמתי את זה בצד. אני היום איש של עשייה. מתמודד. לא מסתיר למאמן את המגרש ולא מתראיין אחרי כל רגע. מדבר עם השחקנים, הוא (מצביע על אייל ברקוביץ') יודע מה זה לדבר עם שחקנים...

"...מחליפים נשיאים בארצות הברית. קובי בלדב איש יקר, הוא היה שחקן שלי. הוא מנהל את האגודה... אם אני שם, קובי לידי, לא שוער. ואז גם לך (מצביע אל אייל ברקוביץ') יהיה מה לעשות שם... אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. היו בחירות. עוד אין ממשלה. תפסיקו לדבר במושגים של מלחמה..."

"...אני לא חייב שום דבר לאף אחד. הכדורגל הישראלי זה אהבה בשבילי, כמו בשבילו (מצביע על אייל ברקוביץ'). אהבה לא קונים. מי שרצה לקנות אהבה, כבר לא בכדורגל. אנחנו אנשים פשוטים שבעטנו בכדור. גם דייקנו. ועכשיו עושים דברים אחרים. עושים, לא מדברים..."

"...כשהוא (מצביע על אייל ברקוביץ') יאמן, נגיע למונדיאל. והוא וטל בנין יחד יכולים לאמן, ואני רק אשב ביציע, ואני אחייך, כי כדורגל זה משחק. גם מסי אומר שזה משחק. אל תעשו מזה מדע, למרות שהאולפן הוא ברחוב המדע. אני אוהב אתכם. אם אנחנו היינו משחקים יחד, חבל להם על הזמן..."

שני דברים מהותיים בלטו בראיון הארוך הזה:

1. מוטל'ה שפיגלר הוא אחד האנשים המבדרים בתעשיית הכדורגל הישראלית.

2. מוטל'ה שפיגלר ואייל ברקוביץ' מאוהבים זה בזה.

לא בטוח שאלו שני הדברים ששפיגלר רצה להבליט, אבל מנהר המלל שזרם מהבטן, זה מה שיצא.

הבעיה העיקרית היא שבעצם הראיון המבדר והארוך הזה, שפיגלר סתר לחלוטין את מה ששפיגלר ניסה להציג. הוא דיבר על איש שהתבגר ושהבין שעליו לפנות את הבמה, אבל הוא תפס את כל הבמה. הוא דיבר על אחד שזז הצדה, אבל הוא לקח את כל הפריים אליו. בראיון הארוך הזה הוא אמר דברים טובים ונכונים. הוא הצהיר שיתמוך בטל בנין בכל שלב – דבר ראוי להערכה בתרבות הספורט שלנו, אם אכן יעמוד בו – וסיפר על המלחמה באוהדים הסוררים, בילדים בני 15 שלא מכבדים את מכבי נתניה ואת טל בנין ואת מוטלה שפיגלר. עוד דבר צדק וראוי.

מבדיקה בנתניה, שפיגלר אכן לא מסתדר עם גורמים מסוימים במועדון. רב עם זה, מתווכח עם ההוא. השחקנים לא תמיד אוהבים את "החפירות" לפני האימונים, אבל מאוד מעריכים אותו.

וזו הנקודה. טוב שמעריכים את שפיגלר, זה בדיוק האיש להיתפס בו. אגדה שתלמד אותך כל מה שאתה צריך לדעת. הוא צריך להיות המגנט למשקיעים, הלינק לרכש, הסיכוי לעתיד טוב יותר – דברים שלפי דבריו על סף ביצוע. אבל גם שפיגלר חייב להיות כן עם עצמו. אם הוא כבר לא מיתוס שרוצה לתפוס את כל הבמה, עליו להימנע מערבים הזויים כאלו. במשך מספר דקות דו ספרתי הוא תיבל דברים נכונים וראויים במשפטים שערכם הלשוני זהה ל"כיסא, קלמר, ארון, בנק".

שפיגלר שנתניה צריכה זה בדיוק מה ששפיגלר הבטיח בראיון: אחד שזז הצדה, שמלמד, שמחנף, שתומך ושתורם שקט. בראיון הזה הוא השיג בדיוק את ההפך.

קובי בריאנט שינה את הכינוי שלו מ"בלאק ממבה" ל"וינו", על זה כבר קראתם. ואם כבר התעסקנו בקובי, אז כמחווה על היכולת הטובה שמשתבחת, הנה כינויי הספורט הטובים בכל הזמנים.

כן. יש המון טובים. המון. בכל הענפים. והיה קשה לבחור חמישה, ואתם בטח תציעו הצעות טובות יותר. mean ג'ו גרין, הקטר הצ'כי, "איירון" מייק טייסון, הפרעוש (הכינוי הגרוע בהיסטוריה), "הקייזר" בקנבאואר, "שוגר" ריי רובינסון, "דה גרייט" וואן גרצקי, "הפריק" טים לינסקאם, אלן "התשובה" אייברסון, פול "האמת פירס", ג'רום "האוטובוס" בטיס, "ההולנדי הלא מעופף" דניס ברגקאמפ, "אלוהים" מייקל ג'ורדן, האקים "דה דרים" אולאג'ואן - אלה ורבים נאלצו להישאר בחוץ. הנה החמישייה.

לטוויטר של אורן יוסיפוביץ

מייל: orenjos@walla.co.il

בלוג