הון אנושי: סיכום מחזור ליגת העל

בתקציר: ה-0:3 של מכבי תל אביב על בני סכנין

היכולת המשובחת של מהראן ראדי מול בני סכנין היתה חשובה מהרבה סיבות. ראשית, היא חידדה מחדש להרבה אנשים כמה החלק של ראדי בהצלחה של מכבי תל אביב העונה הוא מכריע כמעט כמו של אלירן עטר, אבל היא גם העבירה מסר ברור לאלו שבקרוב הולכים לטעון שהאליפות של הצהובים תהיה אליפות של כסף. אליפות של תקציב בלתי ניתן לעצירה. אליפות של למעלה מ-100 מיליון שקל. כשרואים את ראדי, מבינים כמה שאלה שטויות.

כי זו תהיה האליפות שלו. של השחקן שהגיע ממרתפי הליגה אל קדמת הבמה, דרך עבודה, למידה וכישרון מקומי. זו תהיה האליפות של אלירן עטר – לא שחקן רכש שנרכש במיליוני שקלים והגיע מוכן למשימה, אלא אחד שגדל והתפתח עם המועדון, עבר איתו את כל השלבים והתבגר והשתפר בזכות עצמו ובזכות הצוות החדש שהגיע למועדון. זו תהיה האליפות של אוסקר גרסיה וג'ורדי קרויף – אליפות של מאמנים, של אנשי מקצוע, של חשיבה, של תכנון, של שינוי, של אומץ. אליפות של צוות זר במועדון משוגע ובלתי ניתן לאילוף – שזה בערך שילוב של כל המחסומים הכי גבוהים שיש בכביש של הכדורגל הישראלי.

זו תהיה אליפות של מועדון שידע ללמוד מהטעויות של עצמו. שהלך בגאון וביטחון לעבר השינוי שכולם הזהירו אותו ממנו, רק כדי להחלים באמת. זו תהיה אליפות של ארגון. ארגון שחזר להצמיח שחקני בית חזקים, שיודעים להשתלב במרקם הכללי, ובהיסטוריה של מכבי תל אביב זה כלל מפתח. כי זו תהיה גם האליפות של דור מיכה, ומואנס דאבור, ומשה לוגסי, ושרן ייני המבוגר יותר מהם.

זו תהיה גם אחת האליפויות הכי מוצדקות, נכונות ומשפיעות שהיו כאן. אליפות שיכולה לשנות סדרי עולם בליגה שלא אוהבת לקבל לתוכה אנשי מקצוע זרים, ותוכל מעתה לפחד פחות בדרך להרחבת את אופקיה. אליפות של בעל בית זר וגם די מוזר, שלימד את כל האלונות ברקת שכניעה לגורלות הקבועים בכדורגל הישראלי היא באמת לא לגמרי רציונאלית. הכסף שלו, של הבעלים הזר והמוזר, הוא רק רעש סרק להישג מקצועי מהגדולים שהיו כאן. הישג שאפשר לסכם אותו בשתי מילים, במיוחד אחרי מוצ"ש – מהראן ראדי.

יש שיגידו שאלירן עטר הוא לא שחקן שצריך לשמש דוגמה. גם ובעיקר בגלל העבר שלו. אלא שזו תהיה טעות חמורה. עטר הוא לא רק דוגמה חברתית לאדם שהלך ראש בראש נגד הגורל שלו והשתקם. עטר צריך לשמש גם דוגמה לכדורגלנים שלא מסוגלים לשנות את הרגלי המשחק שלהם, ותמיד נתקעים על אותה נקודה. לדוגמה, טל בן חיים בהפועל תל אביב.

על פניו, את התקרית בין בן חיים לסלים טועמה בשבת צריך להתחיל ולסיים באחרון. בשחקן המבוגר יותר. זה שמשלים כל הקריירה עם הבינוניות שלו, מסכים להיות שחקן ספסל במשך שנים בשביל הנוחות בזמן שכולם בטוחים שהוא שווה יותר. רק שטועמה הוא מקרה אבוד. שחקן שחשף ים של כישרון בתחילת הקריירה שלו, ומאז מקפיד להסתפק בכך: פה בעיטה חופשית יפה, שם מסירת אמן. לא יותר מכך. כשטל בן חיים הגיע להפועל תל אביב, נדמה היה שהוא ילמד את הלקח, מכוח האינרציה של שחקן מתבגר בקבוצה גדולה.

אלא שבן חיים מסרב להשתנות. זה לא רק הויכוחים המטופשים עם השופט, גם כשהוא מושך לשחקן יריב את החולצה. זה גם סגנון המשחק, שמקפיד להיות עוד מאותו דבר. בן חיים עושה משהו אחד הכי טוב בארץ – יציאה מסחררת מהמקום. מבחינת פוטנציאל, הוא מועמד בכיר להיות המוביל בקטגוריה. אבל שלל ההחמצות שלו מול אשדוד, בתוספת התקרית עם טועמה, מלמדות כמה בן חיים לא התקדם יותר מדי כשחקן בהפועל תל אביב.

אפשר לראות את זה, כשמשקללים את החומר האנושי שהגיע להפועל תל אביב השנה, ואמור היה להוביל אותה לעתיד חדש. איזה הבדל ענק נחשף בין החומר האנושי הקודם שהנהיג את הפועל תל אביב לכישרונות שירשו אותם. ובראשם, בן חיים. בגרות לעומת חוסר בגרות. בשלות לעומת חוסר בשלות. פתיחות לעומת חוסר פתיחות. כשמשווים את זה לאלירן עטר במכבי תל אביב, הקיפאון המקצועי ואכזבה האנושית מבן חיים רק מתחדדים. אז נכון, לעטר זו לא השנה הראשונה בקבוצה גדולה. אבל גם בשנה הראשונה הוא לא העמיד שורה סטטיסטית כל כך נמוכה כמו בן חיים (6 שערים, 4 בישולים, ואיך לא – 9 צהובים). אם בשנה הראשונה של עטר היה קשה להאמין שהוא ישתנה וילמד לשחק קבוצתי, מה אפשר לומר על בן חיים?

1. את ערן זהבי אין צורך להספיד. זהבי צריך זמן כמו כל שגריר שחוזר לארץ. הוא זקוק לא רק להסרת חלודה, אלא גם לכוחות מנטליים ייחודיים כדי למצוא שוב את הרעב לרצות להוכיח בליגה שכבר סימנת עליה וי. זה לא חדש. זהבי הוא שחקן כל כך חצוף ולא צפוי, שהוא יכול לסתור את התזה היציבה הזו במשחקי הפלייאוף, אבל אם לא – אותה חוצפה ושחצנות מבורכת יכולים לעמוד לו לרועץ. אותה חוצפה ושחצנות הן שיעכבו את זהבי מלהבין שהוא חייב להפשיל שרוולים ולהיאבק במה שנראה לך כמשהו שקטן עליך. וככה גם זהבי מתנהל. לפני משחק הגביע מול בית"ר ירושלים הוא דיבר כאילו הוא מינימום מייקל ג'ורדן. את הגביע צריך לקחת ממני, הגביע שייך לי. זה מקסים, זה לא שגרתי, אבל זה גם מסוכן. לשחקן שחייב לקלוט במהרה שחובת ההוכחה בליגה הזו חזרה אליו ושעליו להתחיל להזיע מחדש כדי לזכות שוב בתהילה המקומית, אלו משקפיים בעייתיים. מה שהיה בעבר היתרון הגדול שלו כשחקן מפתיע, יכול בסיטואציה הנוכחית להיות העיכוב הלא שגרתי בחזרה לכושר הישן והטוב.

2. עומרי בן הרוש כבש שער חשוב מול בית"ר ירושלים, אבל גם שער משקר. לבן הרוש יש עונה לא טובה, ומי שהיה תגלית נחמדה בנבחרת ישראל, מתגלה כשחקן בבעיה. כשחקן שמתקשה לבלוט בלי השחקנים המובילים שהיו לנתניה בשנים האחרונות. השער הזה צריך להעיר את בן הרוש, בלם ומגן עם לא מעט איכויות, כדי לתקן את התוצאה הסופית במבחן המנטלי הזה – להוכיח שהוא יכול לקחת חלק יותר משמעותי בהובלה של מכבי נתניה. כמו שאחמד סבע נראה בטדי, זה גם צו השעה.

3. רן אבוקרט, כובש השער הנפלא בדרבי החיפאי, הוא אולי נקודת האור היחידה בעונה של הפועל חיפה. שחקן הבית היחיד שהתעלה על הדיכאון ועל הבינוניות שמאפיינים את שחקני הבית המוכשרים של יואב כץ. אלא שאת אבוקרט כבר ראינו. לדעתי, מכל השחקנים שגדלו בהפועל חיפה הנוכחית, יש לו את הסיכוי הכי טוב להצליח באופן עקבי ואמיתי בקבוצה גדולה. אם כבר, הסיפור היותר מפתיע וחשוב בהקשר של האדומים הוא גיא צרפתי. מדובר במנהיג נהדר של קבוצות קטנות. שחקן שיכול להחזיק את היד לכל הכישרונות שכנראה יישארו בהפועל חיפה גם בעתיד. חבלי הקליטה שלו לא היו פשוטים. כוכבי הבית לא מיהרו לוותר על עמדות המפתח. הזיהוי עם קלינגר והקבוצות הקודמות בהן שיחק לא הקל על המשימה. אבל עם הזמן שעובר, הפועל חיפה למדה לקבל את הדומיננטיות שלו, והבינה איזה ערך צרפתי יכול לתת לה בשנים הבאות. בין אם אבוקרט יהיה שם, ובעיקר אם לא.

4. הנאומים של יובל נעים בסיום המשחקים של הפועל עכו הופכים מביכים משבוע לשבוע. הפעם, אחרי הניצחון על הפועל רמת גן, הוא דיבר על עצמו בגוף שלישי כנגד הסטיגמות נגדו, כאילו היה שחקן ולא מאמן שאחראי על המערכת. אלא שיש גם צד שני מטבע, כשבעיקר זה נוגע להפועל עכו. לראשונה, לקבוצה יש פנים. יש דמות שמעוררת אמוציות, דיון, דמות שמכניסה את עכו לשיח המרכזי בכדורגל הישראלי. יש את מי לאהוב או לשנוא. יש את מי להעריך או לבוז. יש כתובת. ציון ויצמן ודודו גורש לא סיפקו לעכו את הדבר החשוב הזה. יובל נעים, בדרכו הייחודית, כן. נעים לא רק הפך את עכו לקבוצה יותר רוצה ונלחמת (והגנתית מאוד), אלא גם קבוצה יותר מעניינת.

גם התקשורת וגם בית"ר ירושלים עשו ביום ראשון האחרון יד אחת וחגגו את השער "ההיסטורי" של זאור סדאייב מול מכבי נתניה. ראשית, זה אכן היה שער חשוב של שחקן שעבר התעללות גזענית נוראית ופרס על ההתעקשות של בית"ר בנוגע לשילובו, אבל זה לחלוטין לא שער היסטורי. שחקנים מוסלמים כבר כבשו בבית"ר ירושלים – ויקטור פאצ'ה, גורם אג'ויב. אין מה למהר ולהכריז על מהפך.

אין מה למהר, למרות שהיה מאוד נוח לכולם לקרוא למאות האנשים שיצאו החוצה מטדי עם כיבוש השער לא לחזור יותר לאצטדיון. מי שחושב שאלו רק מאות, לא רק משלה את עצמו עם היסטוריה מדומה, אלא גם לא מבין שמאחורי המאות האלה יש אלפים שמבינים אותם ומזדהים איתם. כל אחד מסיבותיו הוא. מאחורי המאות האלה עומדים אלפים שלא באו למשחק, ובלעדיהם בית"ר לא תהיה אותה בית"ר.

שיתוף הפעולה הזה בין התקשורת לבית"ר יוצר מציאות חלקית שיכולה לחזור כמו בומרנג לאלו שנצמדים אליה בכוח. אומרים – למה בכלל התקשורת מסקרת את אותם מאות. למה לא לציין את האלפים ביציע המערבי בטדי, הרוב המוחלט במשחק מול מכבי נתניה, שעודד ללא ערף את החלוץ הצ'צ'ני. התקשורת תעשה טעות חמורה אם תשתף פעולה גם עם ההטעיה הזו. במקרים כאלה חריגים, עליה להצביע על אותם מעטים שכן חוצים את הגבול. כמו שהתקשורת לא מציינת את עשרות האלפים ברוסיה שלא זרקו בננה לעבר רוברטו קרלוס, אלא את אותו אחד שכן עשה זאת. התקשורת יכולה להתעלם מקומץ שמקלל מאמן או בעלים, אבל לא מ"'קומץ" שמוחה נגד שער שחקן מוסלמי ושורק לו בוז בכל פעם שהוא נוגע בכדור.

שילוב כל הדברים האלה מראה כמה המציאות הזו מורכבת ומפותלת, מאשר קריאה קלת דעת לכמה מאות לא לחזור יותר לאצטדיון. במקרה כזה, תפקידה של התקשורת הוא לשקף את המציאות כפי שהיא. בלי התלהבות היסטורית מוגזמת ולא מדויקת, ותפקידה של בית"ר הוא לא להשתתף בכך. המעבר הקיצוני של בית"ר מהתעלמות מוחלטת מהבעיה למלחמה חסרת פשרות ונטולת מו"מ עם אותם גורמים בעייתית בקהל, היא קיצונית ומיותרת. המעבר הוא חד מדי.

כי גם ראשי בית"ר יודעים בתוף תוכם שהמאות שיצאו היוו לא רק ניצחון קטן ונאה למועדון ולשחקן אמיצים, אלא גם משקפים קרע עמוק ומעמיק בקבוצה. קרע שמצליח להטיל צל כבד על חגיגות השער המי יודע כמה של שחקן מוסלמי בבית"ר. עם האנשים האלה, שלא באו למשחק או לא יצאו מהמגרש אחרי השער של סדאייב אבל הזדהו עם המעשה, בית"ר צריכה להתדיין. היא לא צריכה לשלוח להם שוטרים או עיתונאים שיצליפו בהם. אי אפשר להשליך אלפים לכלא. צריך לחנך אותם, להסביר להם, להראות להם. אם האלפים שלא באו ביום ראשון לטדי לא יחזרו, השער של סדאייב ימשיך להיות שווה מעט מאוד.