ועדת ביקורת
גישות וחניות: ירושלים, על בגין, בערב כמעט תמיד יהיה פקוק. אבל כשמגיעים לאצטדיון טדי, מעריכים את הדבר היחיד שטוב במחאה המטומטמת של אוהדי בית"ר ירושלים: לא חסרים מקומות חניה.
קופות: 40 נוער/חייל, 80 מבוגר.
כמה המשחק היה צריך לעלות: "תגיד לי, איפה היית כשסדאייב שם את הגול הראשון שלו בבית"ר?". 80 שקל, לפחות. חתיכת מזכרת.
קהל בית"ר ירושלים: במשחקי בית, בטח כשהמזרחי לא מהווה תפקיד, מדד הגזענות יורד ומדד הנורמאליות עולה. אבל חייבים להגיד, שלפחות מבחינת עידוד ואווירה זה עדיין לא זה. בלי הגוש המעודד הלילות בטדי הרבה פחות סוערים והרבה יותר שקטים. לאורך יותר מדי דקות, ולפני המשחק ואחריו, טדי היה שומם, רגוע, בקיצור לא טדי. גם הכמות פחות מ-6,000 איש במשחק חשוב צועקת. ציון: 7
קהל מכבי נתניה: 300, אולי 400 אורחים התמקמו ביציע הצפון-מערבי. שמעו אותם שמחים רק לאחר השער של עמרי בן הרוש, ושמעו אותם כועסים רק בסיום המשחק, עם קריאות קצובות של "תתפטר" לטל בנין. השילוב הזה של כמות נמוכה ותמיכה נמוכה מדבר בעד עצמו. ציון: 4
הרגע של המשחק: דקה 74. הרגע שבו הגזענות חטפה את הנוקאאוט. סדאייב הכובש הוחלף, וזה היה מוחץ. רוב עצום למחיאות הכפיים, בוז חלוש וגווע. "סדאייב, סדאייב", שאג היציע המערבי בטדי. חזק, עוצמתי, מרגש.
המספר הנוסף: 2. מאז הגעת החברים מצ'צ'ניה, בית"ר ירושלים על שתי נקודות ליגה מתוך 18.
מעשה שהיה, כך היה
בסרט שיצלמו על זאור סדאייב, הדקה ה-48 תהיה סצנת הסיום. קאט ולכתוביות. אחריה, אם ממש תרצו, בין לבין יהיה הסבר קצר מה עלה בגורל דמויות המפתח עם כמה גולים סיים החלוץ הצ'צ'ני, האם בית"ר ירושלים הגיעה לאירופה או נלחמה על הירידה, ואיפה יאמן אלי כהן. אלו דברים מעניינים, אבל בטלים בשישים לעומת הדקה ה-48 אתמול בטדי. אותה דקה היתה גם הדקה הכי מרגשת בעונה הנוכחית, אותה דקה שמה גם את מושיקו לוגסי מאחור. 48, מספר טוב כשמדובר באירועים הרי גורל. באותה הדקה בדיוק טיפס ג'יבראיל קאדייב המורחק במעלה יציע הכבוד. אם רק היה מסתובב היה קולט בלייב את השער של סדאייב.
אבי ריקן במסירה מחשמלת, והצ'צ'ני הצעיר עם הזקן עצר את הכדור ומולו לא רק לואיג'י צ'נאמו אלא כל אלה שלא רוצים בו. המשקל שעל כתפיו של הבחור עצום, אך עם אותה כתף הוא נישק את הכדור, ובהילוך איטי התקרב לעבר סוף הסרט. לא ברור מה עבר זאור במדינת האם, אבל עם עצבי ברזל הוא גלגל את הכדור מעבר לשוער הנתנייתי ורץ לחגוג עם החבר'ה. וכולם חגגו איתו. ראשון הגיע חן עזריאל, ופתאום זו היתה ערימה. ממנה יצא צ'צ'ני הלום, כאילו חטף ורטיגו וחשב שהנה הוא שוב במשחק אימון של טרק גרוזני. אוהדי בית"ר צווחו. מאושר, מהסכמה, מתמיכה. זאור, שאג הכרוז, וההמון הכריז סדאייב. ושוב. ושוב. ופתאום שתקו אלפי האוהדים רק כדי לשמוע אחד מהם אומר בכנות: "יש לי צמרמורת".
מהצד השני של ההיסטוריה עמד שוער מכבי נתניה לואיג'י צ'נאמו, שתמיד ייזכר כזה שחטף את הראשון. "לרוע מזלי זה גול היסטורי", אומר השוער והחיוך יורד. "לא צריך לדבר בכלל על דברים כאלה. מבחינתי, צריך לדבר על משחק תשיעי שלנו עם הפסד אחד בלבד. צריך לדבר על זה שאם היינו מפוקסים יותר היינו מנצחים. אני לא רוצה לזכור ולדבר על שום דבר אחר שקרה במשחק הזה, כי גזענות זה דבר חמור מאוד".
ביציע, איך לא, התנגן "אנחנו מאמינים בני מאמינים", והחלוץ מספר 13, שמאמין באותו האל, קיבל גושפנקה גדולה וראשונה על הוויזה הזמנית שלו בטדי. לא ברור אל מי בקהל הסתכל היו"ר איציק קורנפיין, אבל היד סימנה אגודל כלפי מעלה, והחיוך נשפך מהאוזניים. מהאוזניים של הילדים ביציע הצפוני עלה עשן. הם לא הצליחו לקבל את רוע הגזרה. קבוצתם מובילה 0:1, והם הרי אויבי המועדון. אז הם פשוט עשו לכולם טובה, והסתלקו. מן אקט הפגנתי אומלל שהוציא את כולם מרוצים. "יאללה, הביתה", צרח המערבי. תבואו כל יום.
שריקת הסיום מצאה את אופיר קריאף על הדשא ואת הדמעות בעיניים של קריאף. "מה צריך את זה?", מלמל, "עכשיו ניסע לסכנין, לעכו. למה?". השחקן הצעיר רואה שחורות בית"ר עדיין לא איבדה תקווה לסיים בין שש הראשונות אבל הוא ריאלי. יודע שאת מכבי תל אביב קשה לנצח פעמיים רצוף, יודע שרמת השרון מסוגלת לנצח את באר שבע ושאשדוד נגד בני יהודה זו רולטה. הכל יכול לקרות. בקיצור, יותר מדי דברים ימנעו מבית"ר של קריאף פלייאוף עליון.
אתמול זה היה גם באשמת סטיבן כהן. המחליף של אלי כהן לא הצליח, בשתי הזדמנויות, לחלץ כדור די פשוט מגופו של פיראס מוגרבי. ואז לעמרי בן הרוש, ואז 1:1. טדי שוב היה שקט. ואם נתניה לא היתה כה נאיבית בחלק הקדמי, טדי היה שקט עוד יותר. אחמד סבע, מוגרבי, עלי חטיב. שלושה טאלנטים שניסו לגמור הכל לבד. המאמן טל בנין דיבר בקצרה על "חוסר הפרגון" שמנע מקבוצתו לנצח, אבל באסיפה הקרובה הוא חייב להרחיב על העניין. שחקני נתניה הפגינו אתמול סיומת אגואיסטית שמצריכה טיפול. במיוחד חטיב, שנכנס ורענן את השורות, אבל באותה נשימה הפגיז מכל טווח. הקשר סחט הצלות מהרוש באותה מידה שסחט עצבים מבנין, השתקה מסבע וסדרת צעקות מיוסי שבחון.
לאחר המשחק חטיב יצא ראשון. "לא חושב שהייתי אגואיסט", אמר. "לא אני ולא אחמד. נכון שכל אחד מאיתנו רצה מאוד לנצח, ואולי לפעמים זה נראה שלא מסרנו". במאבקי התחתית של נתניה, חטיב יודע מה זה נקודה. "תיקו, פה, בטדי, זה טוב. בית"ר עלתה למעלה בסוף והיה יותר קל לנו בחלק הקדמי. הרגשתי שאנחנו יכולים לגמור את המשחק, אבל תיקו פה זה טוב".
צ'נאמו מסכים. "הפסדנו יותר מדי נקודות בדקות האחרונות של משחקים, והאוהדים שלנו חייבים להבין כמה הנקודה חשובה", אמר השוער. "זה לא רק הנקודה. זה לדעת שלא הפסדנו, ולדעת שיכולנו לנצח".
טל בנין בדיוק תרגל את האיטלקית שלו בכתבה לארץ המגף, כשמוטלה שפיגלר יצא ובנחרצות האופיינית הכריז: "תרשמו הוא יהיה מאמן גדול יותר ממה שהוא שחקן". הכרזה מעניינת כרגיל של אגדת העבר, אבל תסלחו אם ניקח את העדשה ממוטלה ונפקס אותה על מישהו אחר.
על ז'אן טלסניקוב.
במאבק התדמיתי של בית"ר ירושלים, טלסניקוב צריך להיות בפרונט. כל משפט שלו תענוג, כל התבטאות שלו גורמת לך לחשוב. בעברית, ברוסית, בצ'צ'נית, בכדורגל. והכל בעדינות, בנועם, בעיניים כחולות. טלסניקוב מספק את השלווה שמועדון נפיץ כמו בית"ר ירושלים כל כך צריך. הייתם צריכים לשמוע אותו מדבר אתמול לרשתות הזרות. הישראלי היפה.
"זהו ניצחון הרוח", אמר על מה שהרגיש בבטן בשניות לאחר הסדאייב. "ניצחון הספורט הטהור, ניצחון האדם על הדת". טלסניקוב אומר שלום לעיתונאים, אומר שלום לשחקנים, ובדרך החוצה גם מוצא זמן להצטלם עם כל דורש. ויש דורשים.
הוא בעננים. הוא שמח למרות התיקו, למרות שהוא יודע ש"אם האנשים פה היו שמים את מה ששמנו מול מכבי אז הכל היה אחרת". הוא יודע שבסרט אמריקאי שיצלמו על סדאייב, בית"ר ירושלים היתה מנצחת 0:1.
"אבל אנחנו בסרט ישראלי", הוא אמר, חייך, ויצא מטדי.
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il
נתונים: אתר דריבליסט
