יש חיים אחרי בן שמעון: סיכום השבת בליגת העל

בתקציר: ה-1:2 של הפועל עכו על הפועל רמת גן. כי סביר להניח שלא התעניינתם יותר מדי במשחק הזה, אבל הייתה בו אחלה דרמה.

את הטור הנוכחי בחרתי לפתוח דווקא עם שני אירועים מהשבוע שעבר. ביום שני האחרון עמד חלוץ בית"ר ירושלים זאור סדאייב על קו מחצית המגרש בקריית אליעזר, מוכן לדקות הבכורה שלו בישראל. אלפי אוהדים מחאו כפיים. מקצתם היו מהיציע של בית"ר ירושלים, רובם משאר היציעים, אלה שצבועים בירוק של מכבי חיפה.

עבור אוהדי מכבי חיפה, שפעם הריעו לזאהי ארמלי והיום קופצים בגולים של וויאם עמאשה, המושג "מוסלמי" לא היה קיים עד יום שני האחרון. בעיר הזו אף פעם לא הכירו את ההבדל בין יהודי לערבי, לדרוזי או לבדווי. אלא שאז, בדקה ה-68, נפלה עליהם התובנה שמישהו חייב להרגיע כבר את הרוע הבלתי נשלט שמוכתב על ידי מיעוט אכזרי של אנשים חסרי מצפון. אז הם קמו ומחאו כפיים. זו הייתה הצדעה מנומסת שנצצה בתוך ים של שנאה. רגע קטן של כיף.

רגע קטן. כי ביום רביעי הנציחה המצלמה של ערוץ הספורט את התקיפה המכוערת של אוהד מכבי תל אביב על ג'יבראיל קאדייב. שוב זכינו לקבל את הצד השני של המטבע, את החוליגניזם במירעו. והגועל נפש הזה אפילו לא הגיע מהצד של בית"ר ירושלים. באותה הזדמנות צריך לזכור שזו לא הפעם הראשונה שבה אוהדים של מכבי תל אביב הממוקמים ביציע הסמוך לספסל האורחים מתנהגים כך. זה קרה גם לעבאס סואן מבני סכנין ב-2011 ובלא מעט מקרים אחרים בעבר. סואן, שאז תקף בחריפות את הסדרנים ("הם עמדו בצד וצחקו") נשמע מפויס יותר היום ואומר: "לא ייתכן שבמגרש כדורגל צופים יישבו מטר מהשחקנים. חייבים לעשות הפרדה מוחלטת מהספסלים".

מי נושא באחריות גדולה יותר - מכבי תל אביב, ההתאחדות או חברות האבטחה? לא ברור, אבל זה גם לא משנה. מקרה כזה לא יכול להישנות ויפה יעשה גם בית הדין של ההתאחדות לכדורגל אם יוציא את קאדייב ללא עונש מהסיפור הזה. לספורטאי יש את הזכות להגן על עצמו מפני להיטותם של ברברים.

הבהרה קטנה: אני מתעב את העובדה שכל גרסיה במכבי תל אביב מכונה בשמות פרטיים בתקשורת הישראלית כאילו היו חברים של הכותבים. על מנת להקל על הקריאה, בקטע הבא יכונה אוסקר גרסיה "אוסקר" וגונסאלו גרסיה ייקרא "גונסאלו". עימכם ובעיקר עימם הסליחה.

לפני סיבוב אחד בדיוק, במשחק הבית של מכבי תל אביב מול בני סכנין, הוריד אוסקר גרסיה את גונסאלו גרסיה לספסל בדקה ה-39. "הוא יודע למה", השיב אוסקר כשנדרש לסוגיה. מאותו רגע, גונסאלו מעולם לא חזר להיות שחקן הרכב קבוע. האיש שהובא כיהלום וכאיש שסביבו תיבנה מכבי תל אביב הפך לשחקן רוטציה שנדחק לשולי הספסל. הוא פתח רק פעם אחת, מול מכבי נתניה, ונכנס כמחליף נגד הפועל באר שבע. מאז הדרבי, בארבעה מחמשת המשחקים האחרונים, המאמן הקפיד להעלות אותו מהספסל, אף על פי שבמשחק שבו לא שותף, מול רמת השרון, הוא בעט בשלטים ועמד לדין פנימי במועדון.

ברוב המקרים, כמו מול באר שבע, הפועל תל אביב או אתמול בסכנין, גונסאלו נכנס לאחר שהניצחון כבר הובטח, ככה שאי אפשר לייחס לו מעמד של חילוף שנועד לנצח. מספר הדקות המועט שהוא מקבל, יחד עם הסיטואציה הבעייתית שאליה נקלע, נותנת סיבה להאמין שהוא עדיין עובר סדרת חינוך, אבל כבר למדנו להכיר את אוסקר כדי להבין שאם הוא מכניס שחקן למגרש, הוא לא עושה זאת במטרה להשפיל אותו אלא כדי לבנות אותו. זו הצורה שבה הוא פותח חלון הזדמנויות.

מאמן מכבי תל אביב רואה בדיוק את מה שאנחנו רואים. הוא יודע שמלבד הדרבי, בחודש האחרון הקבוצה שלו לא מיטיבה לשחק. הוא מבין שאלמלא היכולות של ראדה פריצה ואיתן טיבי, מכבי חיפה הייתה מתקרבת מאוד במאבק על התואר. אוסקר מכשיר את גונסאלו משום שאין לו תעודת ביטוח בקישור הקדמי ובמיוחד באגף שמאל. ערן זהבי לא מצליח למצות את היכולות שלו וגם אלירן עטר נחלש ונקרא היטב על ידי ההגנות. החידלון ההתקפי בכנף שמאל, שבלט במיוחד במשחק מול בית"ר ירושלים, מחייב את אוסקר לחשוב על אלטרנטיבה לקראת רגעי ההכרעה של העונה ולפני עימותים קשים עם קבוצות שיצטרך לפצח דרך הצדדים.

ייתכן מאוד שגונסאלו, שעליו נאמר במועדון לפני פחות משלושה חודשים כי הוא עושה טובה שהוא משחק, מקבל כעת עוד הזדמנות להרים את הכפפה. אל תתפלאו אם בקרוב תמצאו אותו בהרכב, וכשזה יקרה הכדור יעבור למגרש שלו. הפעם גם הוא יודע שיצטרך לרצות מספיק כדי להישאר שם.

בעירוני קרית שמונה זוכרים גם היום את עונת 2008/9. העונה שלפני כן, תחת רן בן שמעון, הסתיימה עם מקום שלישי וכרטיס לאירופה. עם מישל דיין על הקווים, קרית שמונה פתחה באופן סביר ונראה היה שתתקע יתד בצמרת, אלא שאז הגיעה שורה של תוצאות לא טובות, דיין עזב וגם בן שמעון לא הצליח להושיע את הקבוצה, שהתגלגלה עד למרתפי ליגת העל ונשרה לליגה הלאומית. בן שמעון נאלץ לשקם מחדש והצעיד את הקבוצה בחזרה לליגת העל ומשם לתואר ההיסטורי.

הזרעים לקריסה דומה ניטעו כבר באביב שעבר, במריבה הגדולה והמתוקשרת של בן שמעון ואיזי שרצקי. בשלב זה כבר היה מאוחר מדי לקלקל את האליפות שבדרך, אבל גם בשיאן של החגיגות העיב ענן כבד על עתיד הקבוצה. התהליך הזכיר את 2008/9 באופן מבהיל: שוב מינוי בלתי צפוי של מאמן, הפעם גילי לנדאו, שוב סכסוך עם שרצקי הקפריזי, שוב פרידה מוקדמת כשהקבוצה במצב לא טוב בטבלה. ללא בן שמעון בתמונה ובידיעה שלא רבים המאמנים שיסכימו, לפחות בתקופה הקרובה, לעבוד תחת שרצקי, ביצעה קרית שמונה את המינוי הטבעי וקידמה את עוזר המאמן ברק בכר להיות מאמן ראשי.

אפשר להגיד שזה עבד לה.

ההצלחה של קרית שמונה השנה והבטחת המקום בפלייאוף העליון הן נס גדול כמעט כמו הזכייה באליפות. כל כתובת אפשרית הייתה על הקיר. זה קרה להפועל כפר סבא לאחר 1982, זה קרה באנגליה ללידס לאחר 1992, דם לקבוצת הפוטבול של טמפה ביי באקנירס בעקבות 2002 וגם להפועל חולון אחרי הסנסציה של 2008. באופן כללי, התופעה הזו מוכרת לקבוצות שהן one hit wonder - מבליחות לעונת אליפות בלתי צפויה ונעלמות. בכר, תוך מאמצים רבים ובתנאי פתיחה לא קלים, מחק את הכתובת הזו וחשוב מכך – הוא הראה שקרית שמונה יכולה להצליח גם ללא רן בן שמעון. אי אפשר לקחת אפילו פרומיל מהקרדיט של בן שמעון על מה שעשה שם, אבל חייבים להסיר את הכובע גם בפני היורש והאיש שהוכיח שעם התנהלות נכונה ואותו שיקול דעת מצוין שהפגין כשהיה שחקן, אפשר להגיע רחוק.

בעוד כולם מהללים את אריק בנאדו על השיקום של מכבי חיפה, זה בדיוק הזמן להזכיר שבצפון צמח עוד מאמן כוכב שהגיע בנסיבות דומות ושמר על מעמדה של הקבוצה שלו כאימפריה.

1. אלי כהן לא יכול לשמוע או לראות את ערן לוי. לו זה היה תלוי בו, לוי כבר מזמן לא היה בבית וגן, ללא קשר לרמת הכדורגל שלו. אבל מי שחושב שאלי כהן מתעב את ערן לוי רק משום שהוא ערן לוי, טועה בגדול. אלי כהן לא יכול לסבול את ערן לוי כי הכתם הכי גדול בקריירה שלו נגרם מעימות עם כוכב קבוצה שפעם הדריך, דין ודברים במהלך משחק שבעקבותיו קיבל השחקן את הרוח הגבית והביא לסיום עבודתו של המאמן לפני תום העונה. יותר מ-13 שנים עברו, ואלי כהן עדיין זוכר היטב את יוסי בניון. זה כואב לו, וכשהוא אומר "אין שחקן שהוא מעל לקבוצה", הוא לא מתכוון לערן לוי. לא רק.

2. הפועל באר שבע עלתה על המסלול המסוכן שהוביל קבוצות טובות ממנה או לפחות כמוה לליגה הלאומית - הדרך המקווקוות בין פלייאוף עליון לתחתון, שמסתיימת בבחירה הכפויה בקרבות נגד הירידה ולעתים קרובות באופן רע במיוחד. אלישע לוי אמר אחרי משחק ההפסד מול בני יהודה כי "אנחנו נצמדים למציאות ויודעים שזה המצב", אבל על המגרש זה לא נראה כך. באר שבע משדרת ומרגישה סוף עונה, וזו בדיוק התחושה שמובילה לקטסטרופה. תשאלו את הפועל כפר סבא של 2008, את מכבי נתניה של 2004 או מ.ס. אשדוד של 1995, קבוצות שלא האמינו שזה יכול לקרות להן ומצאו את עצמן בליגה השנייה.

מאמן הפועל תל אביב פרדי דוד לאחר ה-1:1 עם מ.ס. אשדוד: "יש לנו שלושה חלוצים טובים מאוד".

רוצה לומר: חבל שרק אחד מהם זוכרים איך מבקיעים שער, וגם הוא בדרך כלל עושה את זה בפנדל.

שחקן הקבוצה אלרואי כהן בטוויטר: "רציתי מאוד לשחק. לא נורא, נקווה שבמשחק הבא".

רוצה לומר: יש על זה יחס בווינר?

שחקן בהפועל חיפה מגיב ללכלוכים על קאלה דרשלר: "מאז הדרבי יש מתח וחוסר אמון".

רוצה לומר: לא, כי לפני כן היה פה גן עדן.

מאמן בני יהודה דרור קשטן לאחר ה-0:1 על הפועל באר שבע: "לפעמים במשחקים כאלה הנקודות הן שחשובות ולא הצורה".

רוצה לומר: משבוע הבא תראו אותנו משחקים כמו ברזיל.

קשר מכבי תל אביב מהראן ראדי לאחר ה-0:3 בסכנין: "מעכשיו כל משחק הוא גמר".

רוצה לומר: כי גמר אמיתי, נניח כמו זה שבגביע המדינה, כבר לא יהיה לנו השנה.

יוסי אבוקסיס הלך, והפועל תל אביב מקבלת שלושה פנדלים בשלושה משחקים.

בית"ר ירושלים היא קבוצה משוגעת עוד יותר משחשבנו.

ההחמצה של מוראד אבו ענזה בדקות הסיום בבלומפילד מספרת במדויק את הסיפור שלו ושל מ.ס. אשדוד העונה: ריצה חזקה בפתיחה, דעיכה ככל שהעסק מתקדם והיחנקות ברגעים המכריעים.

לטוויטר של דוד רוזנטל