חצי שנה עברה מאז שריסקת את כף היד ונכתב שתיעדר כחודש. השברים התאחו, הרופאים כבר נתנו את האוקיי, ואתה כבר משתתף באימונים של הקבוצה שבמשך 18 שנים מעולם לא עזבת.
ואז אתה מרגיש את הכאב העצום.
ומה שהכי נורא הוא בכלל לא קשור לידיים.
ניר דוידוביץ' שבר את כף ידו בארבעה מקומות שונים ב-31 באוגוסט. ההערכה הראשונית דיברה על החלמה של חודש, אבל כבר אחרי ארבעה ימים הוקפץ בויאן שראנוב המוקפא בחזרה לסגל הירוק. בסוף דצמבר, לאחר שארבעה שבועות הפכו ל-16, התברר שהחזרה מתעכבת. בחודשים האחרונים השוער מפזר מסרים סותרים למקורביו, שילוב של ניסיונות הרגעה ואופטימיות. גם לאימונים הוא כבר הצטרף, מזנק, הודף עם היד, משתתף במשחקונים. אבל לפני כשבועיים נפגש דוידוביץ' עם בכיר במועדון. "אני מתקשה לחזור", דיווח, "אולי זה בכלל לא יקרה העונה".
לא נעים להגיד זאת, ובטח שלא לכתוב, אבל ניר דוידוביץ', השוער הכי מעוטר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, עומד כנראה בסוף עידן. זו לא פציעה ספציפית, זה גוף שלם שכואב. כפי שכבר הפתיע אחרי כל אחד מ-13 ניתוחיו (וסליחה אם פספסנו אחד), הוא עשוי פתאום לחזור, להתחרות בהצלחה עם הסרבי ולזכות, שוב, באפודה שלבש כל חייו. אבל מה שנראה טריוויאלי באוגוסט, הפך להיות מעורער מאוד בפברואר. נכון להיום, מה שעובר במחשבות של כל דמות במכבי חיפה ושל כל אוהד ירוק ביציע, עובר גם בראש של ניר דוידוביץ': יכול להיות שזה נגמר.
לא תשמעו את המשפט הזה, נכון להיום, מדוידוביץ'. מחשבות יש, אבל מי שדיבר עם השוער האגדי יודע שהסיכוי שלא יחזור לשחק לעולם שווה לסיכוי שיודיע על קאמבק בעת קריאת שורות אלו. הכל יכול להיות. הוא משתתף באימונים, ומבדיקה שנעשתה במועדון השבוע, הצוות הרפואי סיים את תפקידו בנושא. היד, מבחינתם, הכי בסדר שאפשר. "ניר יחזור כשהוא יחליט לחזור", אמר גורם במועדון. "רק הוא קובע. הוא יכול לחזור מחר והוא יכול לא לחזור בכלל. הכל עניין של הרגשה".
וההרגשה בעיקר כואבת. דוידוביץ' סובל בכל אימון, בכל זינוק. הוא מרגיש מוגבל וזה לא נעים לו. הכאבים ביד מצטרפים לאיברים נוספים. לברך ימין ולברך שמאל, ומה שלמטה ומה שלמעלה. והוא בן 36, לא נהיה צעיר יותר, והכל נהיה קשה יותר. אחרי הדיפות הוא מרגיש את היד צורחת, אחרי זינוקים הוא מרגיש את הברך מצלצלת. "אף פעם לא סבלתי ככה", אמר השבוע לאחד ממקורביו. "אף פעם לא ידעתי שאפשר לסבול ככה". מהצד נראה שבגלל שהקבוצה רצה מצוין עם שראנוב, הוא לא מרגיש נכון לחזור ולהתחרות מול משהו שעובד. אבל לפי אנשים שדיברו איתו אומרים שאין קשר בין הדברים. "הוא מרגיש שאם הוא לא מסוגל לתרום ולעזור", אומרים, "אז אין לו למה ולאן לחזור".
מנטאלית, זה בכלל סיפור. הכאבים גונבים את האנרגיה. אחרי קריירה כה מעוטרת, פשוט קשה להגיד די. "זו הרגשה שאני מתמודד איתה כבר שנים", אמר השבוע בשיחה סגורה. "כשזו רק היתה הברך, הרגשתי סביר, ידעתי להתמודד. אבל כשמצטרפים עוד דברים ומוסיפים את הגיל, זה רק נהיה קשה יותר". דוידוביץ' אמר השבוע למקורביו שהוא צריך לשקול טוב טוב את העתיד הקרוב. אבל לכו תורידו קריירה כזו כמו פלסטר. שבע אליפויות באותו מועדון, שני גביעים, סיור בצ'מפיונס ליג. "להחליט על הסוף זה לא קל", אמרו בסביבתו. "מכיוון שכרגע יש זמן לחשוב ולא ממש לוחצים עליו, הוא מנצל את כל הזמן שבעולם. הוא רוצה להיות שלם עם ההחלטה. להרגיש שניסה הכל. הוא לא אוהב לשמוע את השאלות הקשות, אבל הוא כבר הבין שלא יהיה שחקן לעד. הוא בעיקר לוקח את הזמן".
באימונים, מחוץ לגוף של דוידוביץ', זה דווקא נראה טוב. שחקנים בקבוצה מספרים שהוא הודף, מזנק, מקריב. במשחקונים בין השוערים רצות התערבויות. המנצח מקבל לאימון של מחר שוקולד או מים בטעמים. דוידוביץ' לא רעב ולא צמא הוא מנצח הרבה. "לפי האימונים ניר יכול לחזור", אמר גורם, "וכנראה שיש בעיה אחרת. הוא כבר לא ילד, אם לא יחזור העונה כנראה שלא יחזור בכלל. הוא לא טיפש, קודם בטח יבקש תפקיד אחר במועדון. דבר אחד בטוח, הוא לא יפרוש בקלות".
הכוונה, כנראה, היא גם רפואית, גם מקצועית וגם כלכלית. לא חסרים גורמים בירוק שהבהירו עד כמה השוער מחושב פיננסית, דואג לעתידו ולעתיד משפחתו. אפשר להבין את ההבדל בין עוד עונה במשכורת שוער סגל (מקבל העונה כ-150 אלף דולר) לבין עונה במשכורת של מאמן שוערים, למשל.
הדילמה של דוידוביץ' פשוטה. הוא לא חושב על שוער ראשון או שוער שני. הוא חושב על שוער או לא. האם בכלל לחזור להתמודד עם כל הקשיים שכרוכים בקבוצה מקצוענית. הוא יודע שאם יחזור, אף אחד לא ירחם עליו, והוא לא רוצה שירחמו עליו. "אני לא רב על האפודה הראשונה", כך הגדיר, "אני רב על הזכות להיות אופציה עבור אריק בנאדו".
הריב על האפודה הראשונה, אם כבר, הפך מוודאי לקשה לבלתי אפשרי. בכתבה על שראנוב בדצמבר האחרון גורמים דיברו אחרת. "דוידוביץ' טוב ממנו", "אם ניר יחזור הוא יהיה שוער ראשון אין שאלה בכלל", אמרו אז שחקנים בקבוצה. גם האוהדים הירוקים חשבו כך. הם ראו את שראנוב טועה בטדי מול בית"ר ירושלים, ומאז רק חיפשו סיבות להתגעגע לדוידוביץ'. שראנוב השתיק את כולם. "הוא מציג יכולת לא פחות טובה מדוידוביץ' וזו עובדה", אמרו בחיפה השבוע. "יש לנו שוער טוב בשער". כשאמיר אדרי היה בין הקורות, בחיפה עסקו כל הזמן בהשוואה בינו לבין דוידוביץ'. כרגע לא חושבים על זה. "כחברים, אנחנו רוצים את ניר בריא", אמרו, "אבל מקצועית - לשראנוב יש יתרונות".
"ניר דוידוביץ' צריך לשאול את עצמו אם הוא יכול לתת עוד עונה, ולבנות את עצמו לעונה הזו", טוען שביט אלימלך. הפרשן, שוער אגדי בעצמו, לא מדבר על העונה הזו כי לדעתו אין מה לדבר על העונה הזו. "זה לא בריא למועדון להחליף שוער לפני או במהלך הפלייאוף", הוא אומר. "זה שוער שרץ טוב, ויש יציבות ותיאום מול ההגנה. ניר בטוח שם לב לזה. העונה שלו גמורה לדעתי, אבל בשנה הבאה אולי יפתיע שוב כמו שעשה פעמים רבות. הוא יכול לקחת את הזמן כי ממילא אין טעם לשינויים. אולי הוא פתאום יחזור להיות דוידוביץ' שכולנו מכירים. אני מאמין בו".
השאלה מה חושבים במכבי חיפה, ונכון להשבוע, המצב פשוט. פשוט לא מתעסקים בכך. בימים האחרונים אמר גורם במועדון שרק בסוף העונה יוחלט מה לעשות עם דוידוביץ'. לא יחתימו את השוער על חוזה חדש לפני שיידעו מה מצבו. מקצועית, ברור לכל שאם ניר יחזור העונה, זה יהיה לעמדת השוער השני. לגבי העתיד? במהלך שהחל עם הבאת שראנוב, התמונה ברורה: דוידוביץ' לא יחזור למעמד הבאנקר.
אפשר להבין אותם.
כמות הפציעות המוגזמת של השוער תגרום לכל לסת מקצועית לנשור. הנתונים מדהימים. מאז שהחל ללבוש את האפודה הראשונה, ב-1997/98, דוידוביץ' רושם רק 22 הופעות ליגה בממוצע לעונה. מאז אותה עונה, הוא פתח רק ב-68 אחוז ממשחקי הליגה של קבוצתו. זה נתון רע מאוד לחלוץ. זה נתון איום ונורא לשוער.
קחו שוערים מובילים בעולם. עזבו יכולת, רק הופעות. ג'יג'י בופון, מאז שהפך לשוער ראשון, מחזיק בממוצע השתתפות של 84 אחוז ממשחקי הליגה של קבוצותיו. אדווין ואן דר סאר, שפרש בגיל 41, עומד על 85%. פטר צ'ך, שהספיק לרסק גולגולת, רושם 86%. ויקטור ואלדס ואיקר קסיאס מחזיקים ב-93%. בראד פרידל, בין גיל 33 ל-41, לא הפסיד משחק ליגה אחד. ורק דוידוביץ' מנהל תחרות בריאה בין ארון התארים לתיק הרפואי. להמחשה בכל משחק ליגה שלישי של מכבי חיפה, לאורך 16 השנים האחרונות, דוידוביץ' לא שיחק.
"ניר חווה כל כך הרבה פציעות וזה חבל", אומר אלימלך. "הפוטנציאל שלו היה עצום. הוא מימש חלק נכבד מאותו פוטנציאל אבל אני שואל את עצמי, לאן היה מגיע לולא הפציעות. הוא בטוח היה יוצא לחו"ל מזמן. לצערי, פציעות זה כבר חלק ממנו". אלימלך יודע מה זה שהקריירה הפוריה אט אט דועכת. הוא זוכר את ההרגשה ואת הטעם בפה. "זה לא בא בכיף", הוא משתף. "אתה מריח את זה. הגוף לא כמו פעם, הרגליים לא טריות והתגובות כבר לא מהירות. כואב אחרי כל אימון וכל פציעה מושכת זמן. מי שלא מוכן לזה, זה יתסכל אותו. הכי חשוב זה לסיים בכבוד. הלכתי לקרית שמונה ולהפועל פתח תקוה, ולמרות שהיה לי חוזה לעוד שנה, כשהרגשתי שאני לא יכול, אמרתי די וויתרתי".
אז מה עם הכבוד של דוידוביץ'? "מועדון כמו מכבי חיפה חייב לכבד את הרצונות של ניר", פוסק שביט. "אם הוא מרגיש שהוא יכול להילחם, המועדון צריך לתת לו להילחם".
זה מה שהשוער עושה בכל יום.
השאלה הגדולה היא מתי יימאס לו. מתי הכאבים ינצחו את השכל. את התשובה לכך דוידוביץ' לא באמת יודע, או לא באמת מוכן לקבל.
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il
לאתר דריבליסט
