1. תסמונת המחצית השניה החלשה של הפועל תל אביב הפכה להיות מן המפורסמות. פעם אחר פעם העונה פתחה הפועל משחקים בסערה וירדה למחצית ביתרון, רק כדי למצוא עצמה זורקת אותו לכל הרוחות בעשרים הדקות הנוספות. עם זאת, דומה ששני ההפסדים האחרונים של האדומים, לגליל גלבוע ולהפועל אילת, צריכים להדליק נורת אזהרה מיוחדת. זאת, משתי סיבות עיקריות. קודם כל, מאחר שארבעה מחזורים לתום הסיבוב השני, ולא נראה שהבעיה שם נפתרת. אלא שסיבה זו מעט פשטנית מדי. הסיבה השניה צריכה להטריד את ארז אדלשטיין הרבה יותר.
במשחקים קודמים נכנעו האדומים לטקטיקה של הקבוצה היריבה. כל עוד התמודדה מול הגנה אישית "רגילה", לפחות בגרסת השלולית המוכרת, רקדו דמונטז סטיט וחבריו על המגרש. בדקות הללו בדרך כלל הפגינה הפועל עדיפות ברורה, תוך שהיא מבליטה מחד את האגרסיביות והאינטנסיביות שלה בשני צידי המגרש, ומאידך את הסטים ההתקפיים, הטיימינג ורמת הביצוע המרשימים. כאשר עברה היריבה להגנת חידונים כלומר כל תחום ההגנות הטקטיות, החל מגזרת האזורית הפשוטה וכלה בטריקים טקטיים נסוגים אחרים, תוך שהיא מאלצת את הפועל לשחק כדורסל אחר (ולהרים את רמת אחוזי הקליעה הנוראיים מבחוץ), זה סימן את תחילת המפלה. כך היה, למשל, מול הפועל ירושלים, מכבי אשדוד ואפילו במובן מסוים בדרבי.
בשני המחזורים האחרונים נכנעו האדומים לפיזיות ולרצון של היריבות. גליל גלבוע ואילת הכריעו את המשחקים דווקא בנשק שאפיין את הפועל בשלבים המוקדמים של העונה. אינטנסיביות, אישית קשוחה ובלתי מתפשרת ואפילו (בשבוע שעבר) לחץ יעיל על חצי מגרש ומגרש שלם. הפועל תל אביב לא יכולה להכניע אף יריבה בליגת העל רק בזכות עדיפות מקצועית ואין להשוות את רמת הכשרון שלה לזו של גליל או אילת. נגיד את זה בפשטות. אין להפועל עדיפות מקצועית, ובטח שלא ברורה, על אף אחת מ-11 הקבוצות האחרות. האדומים לא יכולים להרשות לעצמם להיכנע דווקא בפרמטרים החזקים שלהם.
אפשרות אחרת היא שמקבלי ההחלטות שם, אם זה ההנהלה או המאמן, יבינו שסוף חודש פברואר הוא שלב שבו רצוי לסיים את הפרי-סיזן ולהשלים כבר את הסגל. אפשר היה להימנע מכל הבלאגן הזה לו היו מעמידים שם סגל מלא כבר בקיץ ולא נכנעים לקלישאות של עצמם בכל הקשור לקהילה, זהות ישראלית ושאר ירקות. בכל מקרה, הסאגה הזאת חייבת להסתיים.
2. דיברנו על הנחיתות המקצועית של הפועל תל אביב. הפרמטר המשמעותי ביותר בו נבחנת נחיתות זאת היא ברמת הגו-טו-גאי שאין לאדומים. על פניו, נדמה היה שהפועל אילת נקלעת לבעיה דומה בהמשך לפרישתו של סקוטי הופסון. ואכן, במקביל לפציעתו של שחקנה המוביל, חלה ירידה מובהקת ביכולתה ההתקפית של הקבוצה הדרומית ביותר בארץ. ולא שהיכולת ההתקפית הייתה מרשימה עד כדי כך עוד לפני. בסיומה של עונה זאת עוד עשוי להתברר שהפציעה הזאת הקפיצה את הקבוצה של קטש מדרגה. בהיעדרו של הופסון, הפיקוד על אילת עבר לידיו של אפיק ניסים. לאחר פתיחת עונה מהוססת, מפגין ניסים סיבוב שני מופתי עד כה. בואו נדבר במספרים: שבעה משחקים, 16.7 נקודות, 3.9 אסיסטים, סחיטת 4 עבירות ומדד 17.3. לאחר קריירה ארוכה ומוצלחת באופן בלתי שגרתי בחו"ל, מחזיקה הפועל אילת בשורותיה את שחקן ההתקפה המקומי הטוב ביותר שיש לליגה המקומית להציע (ביחד עם ליאור אליהו).
חזרה מהירה ומוצלחת של סקוטי הופסון למגרשים ויד יציבה מבחוץ של לארי אובנן, ביחד עם האיכותיות וקור הרוח שמביא איתו אפיק ניסים לשולחן, ויהפכו את אילת לקבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש בדרך לאירוע הגמר ברוממה.
3. למשחקה ההירואי של הפועל חולון בנוקיה יש את כל המרכיבים כדי לייצר סימפטיה ציבורית. הקבוצה של דן שמיר נמצאת במצב קטטוני, מקצועית וכלכלית, ולמרות כל זאת היא הייתה רחוקה רק מספר דקות מלחולל את הסנסציה של העונה. אומרים שבספורט אין מגיע ושאסור לחפש בו צדק. אבל אם חולון הייתה מנצחת את מכבי תל אביב בחוץ, היה זה עוול משווע. נסביר: (כמעט) כל מי שמצוי בכדורסל הישראלי רוצה בטובתה של חולוניה. יש לה את המסורת המפוארת, את הקהל הנאמן והתומך שמחייה לא מעט משחקים משמימים בליגה של פרנקל, טיפוסים איכותיים וכריזמטיים דוגמת פיני גרשון ומוטי דניאל בשדרת הניהול ואת אחד המאמנים המוכשרים ביותר שיש שלנו לליגה הזאת להציע. עד כאן הכל טוב ויפה. אבל קבוצה שממשיכה לחיות על הקצה מדי חודש בחודשו, עם בעיות כלכליות וניהוליות שחלקן פורט כאן בוואלה! ספורט, עם החלטה הזויה להשתתף במשחקי היורוצ'לנג' דווקא בעונה כזאת קשה לרצות בטובתה.
ובשבוע הבא מגיעה חולון למשחק על הישארות בליגה. ניצחון מעל שש נקודות הפרש במשחק החוץ באשקלון, וכנראה שיש לנו יורדת. ואם זה יקרה, זה ודאי שלא יהיה מקרי. אליצור אשקלון הייתה זכאית ללא מעט תירוצים והקלות, נוכח הקיץ המאוד קשה שעבר עליה ולאור ההתארגנות המאוחרת שלה. אבל כל זה לא מחזיק מים כשמגיעים לסוף חודש פברואר. ניתן היה לצפות ממקבלי ההחלטות שם לבחירת זרים איכותית יותר ולקבלת החלטות טובה יותר לאורך כל העונה. אפשר לפרט כאן את מכלול ההחלטות הבעייתיות של הקבוצה הדרומית, אבל דומה שזו האחרונה קרי החתמתו מחדש של גילי מוסינזון, מספיקה. בעונה אחת הספיקה אשקלון להחתים את מוסינזון לאחר פתיחת הליגה (ולאחר פרישה בת שלוש שנים), לשחרר אותו ואז להחתים אותו מחדש. על הדרך, היא הצליחה להרים את רף הפרובוקציות והטכניות ללבל חדש. קבוצה שרוצה לשרוד צריכה להתעסק קודם כל בכדורסל. לא במכות עם אלוף ישראל באגרוף.
