נכון שתוצאת התיקו בין בית"ר ירושלים לבני סכנין מתאימה מאוד על מנת להרגיע את הרוחות אחרי השבוע הסוער שעבר בירושלים, אבל חייבים להודות: התוצאה הזאת מאוד מקפחת את סכנין. היא הייתה עדיפה, ופספסה ניצחון. כבר מההתחלה אפשר היה לזהות שהיא התכוננה למשחק כל השבוע, שהיא הגיעה כשהיא יודעת היטב מה עליה לעשות, ושהמאמן שלומי דורה העמיד קבוצה מאורגנת ומסודרת, שהייתה ראויה לשלוש נקודות.
בזכות עמידה טקטית נכונה וצמצום שטחים, סכנין נתנה לבית"ר להניע כדור בחלק האחורי שלה, אבל כשבית"ר יצאה קדימה, חוליית הקישור של סכנין לחצה עליה היטב ומנעה ממנה להפעיל את החלוצים. ההגנה של סכנין סגרה כמעט לחלוטין את היכולת של בית"ר לסכן מהאגפים. שחקני סכנין חיכו לטעויות של בית"ר, יצאו למתפרצות בצורה יוצאת מן הכלל בניצוחו של מוחמד כליבאת, שלא רק עבד קשה כדי להצר את צעדיו של מגרלשווילי שמרבה לעלות, אלא גם כבש צמד מצוין, ועזר לקבוצתו לרדת להפסקה עם יתרון כמעט מבטיח לניצחון.
סכנין יכולה לבוא בטענות רק לעצמה על שאר ההזדמנויות שהגיעה אליהן במחצית הראשונה ובתחילת המחצית השנייה. היא גם קופחה על ידי השופט, ולמעשה פספסה הזדמנות להביס את בית"ר בטדי ולשמח את אוהדיה. אבל היא לא עשתה זאת, וכמו שאומרת הקלישאה, כשאתה לא מבקיע, אתה סופג.
מנגד, בפתיחת המחצית השנייה, אלי כהן ביצע שינוי, ויתר על קובי מויאל כקשר דפנסיבי, צירף את סטיבן כהן, ושיפר את התנועה בחלק הקדמי. וכשסכנין איבדה את בלמה פיטר אמבמבה ולאחר מכן את אימורו לוקמן, מרכז ההגנה שלה נפגע, ומשם הדרך של בית"ר הייתה קלה יותר. בית"ר התחילה ליזום, ניצלה את הפציעות של השחקנים המרכזיים במערך ההגנתי של סכנין, והצליחה לתרגם את ההזדמנויות לשערים. למעשה, היא עוד יכלה לצאת מהמשחק הזה עם שלוש נקודות. לסיכום הייתי אומר שקיבלנו משחק מותח, עם קצב מהיר של שתי הקבוצות, מהלכים איכותיים, ארבעה שערים ויכולת לא רעה. הקהל הניטרלי אומנם מרוצה, אבל סכנין צריכה להיות מאוכזבת.
זהו רגע האמת
בתור חובבי כדורגל ישראלי, אי אפשר שלא להתייחס למה שעובר על בית"ר ירושלים מאז ההחלטה לצרף את שני שחקני הרכש הצ'צ'נים. השבוע היינו עדים לאירועים אלימים קיצוניים, וכל מי שאוהב ספורט, כל מי שמרגיש שייך לספורט, סלד מהמהלך הקשה של אותם אוהדים. המראות של המועדון השרוף היו עצובים מאוד. בכדורגל, ולמעשה גם בכל שאר התחומים, אנחנו אוהבים לתת כבוד לעבר שלנו, ואיננו מוכנים שאף אחד יפגע בו. אין ספק שנחצו קווים אדומים.
זוהי שעת המבחן של הצד הגדול והיפה של אוהדי בית"ר. הם אלה שצריכים לקבוע את העתיד של הקבוצה ולעצב את הדרך שלה. בית"ר ירושלים זה לא רק מועדון גדול, זו גם קבוצה שהכדורגל הישראלי, הקהל הישראלי והתקשורת הישראלית כל כך רוצים לראות אותו במיטבו וזקוקים לו במיטבו. כשהיא אספה את עצמה בתחילת השנה, אפשר היה לראות כמה כוח הקהל הזה ידע לתת לה. איזו דחיפה גדולה, עד לחלק העליון של הטבלה. עכשיו הקהל הזה חייב להיות במיטבו. זה הרגע שבו הקהל הגדול והטוב של בית"ר חייב לנצח.
איך? על ידי מחיאות כפיים, תמיכה רועשת ועידוד גדול הוא ישתיק את קריאות הבוז, ויבטל את אותה קבוצת אנשים שמנסה לפגוע ולהרוס דרך ארוכת שנים של המועדון הזה. קשה היה לשמוע את שריקות הבוז לעבר ג'יבראיל קאדייב הצעיר. זו תופעה שלא זכורה לי, לא בארץ ולא בחו"ל, שחצי מהקהל מעודד, וחצי שורק לו בוז. אי אפשר לשחק ככה, אי אפשר להמשיך ככה. זו הרגשה קשה ונוראה לאותו שחקן, וברגעים של אותן שריקות בוז, שם צריכה לבוא תגובת הנגד של הקהל הגדול והטוב, ולהשתיק אותן בעוצמתו.
אין ספק שבית"ר הולכת לתקופה קשה ולרגעים לא פשוטים, אבל מחובתם של כל הגופים הרלוונטיים הקשורים לספורט להמשיך את ההתגייסות הזאת במלחמה נגד הגזענות. כולנו מקווים שהיא תניב את פירותיה, ונשנה, אולי במעט, את המציאות בכדורגל, שנלחם בכל פעם מחדש על תדמיתו. זה חשוב לא רק לכדורגל, אלא גם לנו כאוהדים, ובעיקר כאזרחים.