עוד מעט האולסטאר, ואז הדד-ליין, ואז מאבקי הפלייאוף ייכנסו לישורת האחרונה. באמצע בטח יהיו לפחות שלושה סיפורים שקשורים ללייקרס ושניים שקשורים לניקס. במילים אחרות - יכול להיות שהשבוע זו ההזדמנות האחרונה להתעמק ברוקיס הבולטים בליגה. פברואר זה גם הזמן המסורתי בו שחקני השנה הראשונה נתקעים בקיר הרוקיס, תופעה שבאה לידי ביטוי בירידה ביכולת או פציעות שנובעות מעומס יתר. בדרך כלל יש שחקן-שניים שמבצעים קפיצת מדרגה אחרי האולסטאר, אבל ניתן לומר בביטחון שאת רוב מה שיש למחזור להציע השנה כבר ראינו.
בכתבה הזאת אתמקד בחמשת השמות שמבחינתי הם המעניינים ביותר במחזור כרגע. שלושת הראשונים הם שלושת השחקנים הטובים ביותר במחזור בינתיים, ולגבי כל אחד מהם אתייחס לשתי נקודות בולטות, שני האחרונים מסקרנים מכל מיני סיבות, אחד מהם אפילו לא שיחק דקה ב-NBA עד היום. שאר השמות הבולטים במחזור הם סקוררים סבירים שעדיין לא ברור מה עוד הם מסוגלים לתרום, אולי הם יהפכו לשחקנים איכותיים אבל כרגע הם לא ממש מעניינים.
אנתוני דייויס
1. היעילות: דייויס הוא לא הסופרסטאר הדומיננטי שרבים קיוו לראות מהרגע הראשון בליגה. עושה רושם שזה לא האופי שלו - הוא לא מנסה לעשות דברים שהוא לא יודע ובעיקר מאז שאריק גורדון חזר לוקח על עצמו תפקיד של סופר רול פלייר. התוצאה היא שהוא עושה פחות מהצפוי מבחירה ראשונה עמוסת הייפ, אבל את מה שהוא עושה הוא עושה טוב. אחוזי הקליעה שלו מצוינים והוא כמעט לא מאבד כדורים, לכן הוא מדורג גבוה מאוד במדד היעילות. 75.9 אחוזים מהסלים שלו מגיעים מאסיסטים, נתון גבוה מאוד שבדרך כלל מאפיין שחקנים משניים. רובם מגיעים מתנועה שלו ללא כדור - התכונה ההתקפית החשובה ביותר שלו, ומקליעה טובה מהצפוי מחצי מרחק. יהיה מעניין לבדוק אם הוא מתכוון לגוון את היכולות ההתקפיות שלו ולהוסיף משחק פוסט ויכולת כדרור או מסירה, או שהוא יעדיף להתמקד בדברים שהוא טוב בהם גם בהמשך הקריירה.
2. הריבאונד: הצד החזק של החד-גבה הוא ההגנה, בעיקר העזרה והיכולת להפריע לכל זריקה ומסירה באזור שלו. אך גם בצד הזה יש בעיות. בעוד שהנטייה שלו להימורים והירדמויות רגעיות מאפיינת שחקנים צעירים ונוטה לעבור עם הזמן, הקושי המשמעותי יותר הוא גזרתו הדקה שמקשה עליו בקרבות פיזיים ולא מאפשרת להשתמש בו כסנטר. זה פחות בולט בהגנה האישית ויותר בריבאונד, תחום בו דייויס יחסית מאכזב ומדורג מחוץ ל-50 הראשונים בליגה בריבאונד לדקה. לאחרונה הוא מעדיף, מול יריבים שמקשים עליו, להסתובב עם הפנים לשחקן שלו כדי להתמקד בבוקס-אאוט ולהשאיר את הקטיפה לרובין לופז או אל פרוק אמינו. ברמה האישית זה מוביל למשחקים עם כמות ריבאונדים מגוחכת, אבל כל עוד ניו אורלינס היא קבוצת ריבאונד הגנה טובה זה לא משנה.
דמיאן לילארד
1. המסירה: הפוינט גארדים הגדולים בליגה הם קודם כל או סקוררים או מוסרים. ללילארד יש את הפוטנציאל להיות מצוין גם ביכולת ליצור לעצמו מצבי זריקה וגם ביכולת ליצור לאחרים. יכולת המסירה שלו היא החלק הפחות מדובר במשחק שלו כרגע. אני לא מתכוון לקבלת החלטות או לראיית משחק, אלא נטו ליכולת המסירה. הוא יודע למצוא פתרונות למצבים קשים בזכות היכולת שלו למסור בכל דרך אפשרית. זה בולט במיוחד כשמנסים ללחוץ אותו בדאבל-טים אגרסיבי בפיק נ' רול. הוא מזמין את הדאבל טים ואז מוצא את הפרצה למסירה לשחקן שנשאר פנוי, בדרך כלל למרקוס אולדרידג'. אם הוא ילמד לנצל את היכולת הזאת גם כדי למשוך עזרה מהצדדים ולמסור לקלעים הוא יכול להפוך לאחד הרכזים המגוונים בליגה.
2. ההגנה: יחסית לפוינט גארד די גבוה (1.91 מ') וזריז, ההגנה של לילארד חלשה מאוד. אפשר לייחס זאת לכך שהוא העוגן ההתקפי של פורטלנד וקשה לצפות מרוקי לעשות הכל כבר בשנה הראשונה שלו, אבל אין צורך לעשות לו הנחות. החולשה ההגנתית נובעת מיסודות לקויים. בליגה שמבוססת על פיק נ' רול של פוינט גארדים, לילארד נאלץ לשמור רוב הזמן על התרגיל הבסיסי מכולם ועדיין לא מצא את הדרך שלו לעשות זאת. פעם אחרי פעם הוא נתקע בחסימה ונראה מופתע שהיא הגיעה, כך הוא בעצם משאיר את ההתקפה עם 2 על 1 בצבע ומכאן הדרך לסלים קלים ברורה.
אנדרה דראמונד
1. הריבאונד: אני מניח שרוב הקבוצות שויתרו על דראמונד בדראפט ראו לנגד עיניהן את האשים תאביט. הסנטר של דטרויט מחזיר את הכבוד לגבוה ההגנתי האתלטי הלא מלוטש. דראמונד הפך לשחקן חשוב מאוד בדטרויט בעיקר בזכות מיקום הגנתי נהדר וחוש לריבאונד וחסימות. מכיוון שבדומה לדיוויס, גם הוא לפעמים מאבד ריכוז בהגנה, האלמנט המרשים ביותר במשחק שלו כרגע הוא הריבאונד. דראמונד מדורג שלישי בליגה בריבאונד לדקה. חלק גדול מהריבאונדים שלו הוא משיג בתוך צפיפות בזכות האתלטיות שלו, הוא לא מוותר על אף הזדמנות לריבאונד התקפה ופעמים רבות מצליח לדחוק פנימה כדור שכבר נראה אבוד. הוא כל כך טוב בכך שהיכולת הזאת בלבד מצדיקה מקום ב-NBA.
2. הסלים המהירים: למרות אחוזי העונשין האיומים (36.5), דראמונד מדורג 15 בכל הליגה במדד ה-PER, מדד היעילות האישית. זה קורה בזכות היכולת שלו להשיג נקודות קלות. הנתון המעניין יותר של דראמונד הוא ש-59 אחוזים מהזריקות שלו מגיעות בעשר השניות הראשונות של ההתקפה. לריבאונד ההתקפה יש חלק מרכזי בכך, אך חלק נוסף יש לדרך השנייה בה הוא משיג נקודות - פיק נ' רול מהיר עם וויל ביינום. עוד לפני שההגנה מתארגנת, תוך כדי העלייה שלו להתקפה, הוא כבר מגיע לחסום לביינום ומיד מתגלגל להאלי הופ בצד שמאל בזמן שביינום מנסה להגיע לטבעת מימין. שני הסילונים האתלטים משיגים כך נקודות רבות בלי שהיריבה מספיקה לעכל.
מייקל קיד גילכריסט
MKG הוא בסך הכל שחקן מגוון שמביא דברים רבים לשולחן. הוא כבר עכשיו מהשומרים הבולטים בשארלוט (לא שזה קשה), הוא תמיד משקיע, הוא מפתח מנהיגות, הוא לא עושה דברים שהוא לא יודע. יש לו בעיה עיקרית אחת - אין לו טווח קליעה. בכלל. מחוץ לצבע הוא קולע בממוצע 0.6 סלים למשחק - סל כל יותר מארבעים דקות. זה לא משהו שאפשר לקבל מסמול פורוורד שאמור להיות שחקן מוביל בקבוצה שלו, זה לא מתאים לבחירה שנייה בדראפט אלא לרול פלייר שולי. אם הוא לא יחזור עם קליעה משופרת מהקיץ יהיה לו קשה להתגבר על קללת הבחירה השנייה.
רויס וויט
כן, וויט ממשיך לקבל מיקרופונים ולעשות כותרות. השחקן שסובל מהפרעות חרדה, נבחר על ידי יוסטון, דרש תנאים מיוחדים מאוד ספציפיים, לא קיבל אותם ורוב העונה ישב בבית הוא אחד האנשים האינטליגנטיים והמעניינים ביותר שקשורים כיום ל-NBA. הבעיה היא שעושה רושם שהוא החליט להיות דמות מייצגת הרבה יותר מאשר שחקן כדורסל, והוא לא מצליח להבין שהדרך הטובה ביותר שלו לתרום להגברת המודעות לבעיות נפשיות היא לשחק ולהצליח. וויט טוען שהוא לא מוכן לסכן את בריאותו הנפשית עבור הכדורסל, אבל זו בדיוק המומחיות של החרדה - להפחיד אותנו עד שנימנע מהתמודדות עם הסיטואציה. בסופו של דבר אין ברירה אלא לקפוץ למים, ואני מקווה שוויט יעשה את זה (ושיוסטון תדע לבוא לקראתו במקומות הנכונים), גם בשבילו וגם בשביל שלא נפסיד פוטנציאל ענק.
אזור ה-NBA בוואלה! ספורט
