בדצמבר 2004 חיפשה מיאמי דולפינס מאמן. עונת ה-NFL אפילו לא הסתיימה, אבל בקבוצה מפלורידה, שצנחה מעשרה ניצחונות בעונה הקודמת לארבעה בלבד בעונה הנוכחית וראתה את מאמנה דייב וונסטד מתפטר כבר אחרי תשעה מחזורים, במאזן 8:1 גרוע, העדיפו לא לחכות. הם הזיזו הצידה את המאמן הזמני ג'ים בייטס וזרקו את החכה אל הדג הכי טוב באגם, ניק סייבן.
המאמן, אז בן 53 ובשיאה הראשון של הקריירה שלו, היה על סף סיומה של עונה מוצלחת נוספת ב-LSU, אותה הוביל ב-2003 לאליפות השנייה בתולדותיה, עם 14:21 בשוגר בול אוקלהומה סונרס. החכה אכן הגיע לכיוון שלו, אבל הוא העדיף לשחק עם הפיתיון. 12 ימים ארוכים ומתישים העביר סייבן את ראשי הדולפינס והאוהדים, עד שנאות לחתום על חוזה לחמש שנים, תמורת חמישה מיליון דולר לעונה. "זה אירגון עם מסורת עשירה ואני מאוד רוצה להצליח בו. אעבוד קשה כדי להשיב את הקבוצה לצמרת", הוא הבטיח. בקושי שנתיים חלפו וסייבן חתך.
אחרי עונת פתיחה לא רעה של 7:9, במהלכה הצליח להשתלט על רוני בראון ובעיקר על ריקי וויליאמס ולהפיק מהם יכולת חיובית וניצחונות, הגיעה עונת 10:6, בה הניסוי של סייבן התפרק. למרות הכל, לקראת סיום אותה עונה הוא עוד הצהיר: "באתי לכאן במטרה לעמוד באתגר ולבנות מחדש את האירגון הזה, כדי שיהיה שוב מנצח. להחזיר אותו למקום בו הוא היה רגיל להיות". כשהחל להיות מקושר למשרה שהתפנתה באוניברסיטת אלבמה הוא הכחיש לאורך חמישה שבועות עד שהודיע במסיבת עיתונאים חגיגית: "כנראה שאני צריך להגיד את זה בפירוש - לא אהיה המאמן של אלבמה".
כעבור 11 ימים, באישון לילה, הוא לקח את התפקיד וזנח את הדולפינים. שמונה שנים ו-32 מיליון דולר היו הפיתיון החדש אותו החליט לאכול. ממשיח, הפך סייבן ל-"Nick Satan" בפי האוהדים באצטדיון סאן לייף. הלילה (בין שני לשלישי, 3:00, ESPN), הוא חוזר לאותו אצטדיון ממש עם הקרימזון טייד שלו, במטרה להשיג אליפות שלישית בארבע שנים ורביעית בקריירה, כשיפגוש בגמר המכללות את נוטרדאם. הקהל המקומי, סביר להניח, יילך עם הפייטינג אירייש.
אגב, אם הסיפור הזה, של הכחשה ונטישה, נשמע למי מתושבי מיאמי מוכר, הרי זה בגלל שרק לפני שנתיים וחצי הם היו בצד המחייך שלו, כאשר זכו בשירותיו של לברון ג'יימס. באופן מדהים, מי שלא חשש לבקר את המהלך של קינג ג'יימס ועל הדרך להשניא את עצמו עוד קצת במיאמי, היה סייבן עצמו, שאמר: "הדרך בה לברון התנהג מראה בדיוק מי הוא כאדם וכשחקן קבוצתי. לא בגלל שהוא עזב את קליבלנד, אלא בגלל איך שהוא עשה את זה. זה לא סוג האמון והכבוד שאתה רוצה שיהיו אצלך בקבוצה". צבוע? לא אם תשאלו את סייבן, שתמיד עושה את הדברים בדרכו ולפי אמונתו. לרוב הוא גם מצליח, על אפם וחמתם של כולם וכמה שהוא נהנה מזה.
סייבן החל את קריירת האימון כבר בגיל 21, כאשר עם תום הקולג', שם שיחק כמגן פינה, הוא נשאר בקנט סטייט ומילא מספר תפקידים. בשני העשורים הבאים הוא התגלגל ממקום למקום, החזיק בשלל משרות באימון חוליות הגנה כאלה ואחרות במכללות (ולתקופה קצרה גם ביוסטון אוילרס) ומעולם, עד שהגיע לאלבמה, לא נשאר במקום אחד יותר מארבע שנים. ב-1990 הוא הפך לראשונה למאמן ראשי, במכללת טולדו וכעבור שנה חבר לביל בליצ'יק, כמתאם ההגנה שלו בקליבלנד בראונס ומשם חזר למישיגן סטייט ו-LSU לפני החוויה המפוקפקת במיאמי.
מאז נחת בקמפוס בטוסקלוסה בינואר 2007, סייבן לקח את המכללה לשיאים חדשים. השנה הראשונה הייתה חלשה, השנייה קצת יותר טובה והשלישית, בכיכובם של הקוורטרבק גרג מקלרוי, התופס חוליו ג'ונס ובעיקר זוכה ההייזמן, הרץ מארק אינגרם, הסתיימה במאזן 0:14 פנטסטי וניצחון 21:37 על טקסס לונגהורנס בגמר, שהעניק לקרימזון טייד אליפות ראשונה למכללה בשיטת הבולים החדשה ומספר 14 בהיסטוריה.
אחרי אותה זכייה היסטורית, הצרות החלו לרדוף את סייבן, שהואשם בשימוש לא חוקי במלגות רפואיות, על מנת למשוך אליו פרשמנים בעזרת מלגות שהתפנו. ההאשמות הללו, שנמשכו לכל אורך העונה וגם בזו שאחריה, בוודאי שלא תרמו יותר מדי למוניטין הבעייתי גם כך של המאמן, אבל כידוע, כשמנצחים הביקורות נעלמות ואכן, את עונת 2011, בה שיחקו בקבוצה טרנט ריצ'רדסון, דרה קירקפטריק ודונטי הייטאוור בין היתר, סיימה אלבמה במאזן 1:11, כשההפסד היחיד שלה היה לאותה LSU, האקסית. השתיים נפגשו שוב במשחק האליפות והפעם, סייבן והאורינטציה ההגנתית שלו היו גדולים על הבחורים של לס מיילס וניצחו 0:21 מוחץ. אליפות מספר שתיים.
"סייבן שולט בפוטבול המכללות כמו שאף אחד לא עשה לפניו", כתב עליו לאחרונה הפרשן מארק בראדלי, "הוא עומד לבד מעל כל המאמנים הגדולים, כאשר רק אורבן מאייר קרוב לתחרות איתו. אם אלבמה תנצח את המשחק הזה, למאייר יהיו מחצית מכמות האליפויות של סייבן. אין אצלו גימיקים, רק הגנה מסובכת ויעילה מאוד". שחקן הגנה ששיחק תחתיו ב-LSU מספר שסייבן קרא לכל אחד מתרגילי הבליץ של הקבוצה בשם של מדינה בארצות הברית. בשלב מסוים, אזלו כל 50 המדינות.
למרות שאיבדה כמה מכוכביה, הצליחה באמה לגייס לקראת העונה הנוכחית מספר שמות מעניינים וזכתה לשמור לעונה נוספת את הקוורטרבק שלה אי ג'יי מקארון, שמסיים כעת את שנתו השלישית ומסומן בלא מעט פנקסים של קבוצות NFL. הקבוצה דורגה לאורך רוב העונה במקום הראשון, סיימה שוב עם הפסד בודד, בבית לג'וני מאנזיל הסנסציוני וטקסס A&M שלו ולבסוף נבחרה לשחק שנה נוספת בגמר הגדול, הפעם מול נוטרדאם המרתקת.
לאיש אין ספק לגבי המסירות של סייבן לתפקיד, המחויבות שלו ויכולת האימון הגבוהה. אם הצלחה נמדדת לטווח ארוך, הרי שניק סייבן הוא הדוגמא המושלמת, לפחות בכל הקשור לאימון מכללות. המאמן שמגיע לעבודה יחד עם איש התחזוקה, כשבחוץ עדיין חשוך. המאמן שלא מוכן שהעובדים והשחקנים יפנו אליו, אלא אם הוא פנה אליהם קודם. המאמן שאמר השבוע שהוא מצטער על הדרך בה עזב את הדולפינס. המאמן שהבטיח השבוע שהוא ממש לא מתכוון לשוב ל-NFL, למרות החיזורים הרבים. מישהו מכם יכול להאמין לו בלב שלם?
