לא על הארגנטינאי לבדו

ריגש אותי יותר ממסי: מו פראח

עם כל הכבוד ליוסאין בולט, רק מו פראח סיפק את ה"עידוד הקולני אי פעם בתחרות אתלטיקה אולימפית". דני בורשבסקי ישב ביציעי לונדון וראה שם את הספורטאי שלא רק הרעיד אומה שלמה, אלא גם ריגש אותו יותר ממסי. כתבה רביעית ואחרונה בסדרה

  • מו פראח
דני בורשבסקי
עריכת וידאו: רן צימט

צפו ברגעים הגדולים של 2012

רק יוסאין בולט הצליח להחזיר את האתלטיקה למקומה היוקרתי בצמרת הספורט, המקום החם שבו הייתה בתקופת קארל לואיס בשנות השמונים. תקופה של גיבורי על באתלטיקה, עם לואיס, ג'קי ג'וינר-קרסי, סבסטיאן קו ודיילי תומפסון. בולט היה הגיבור של שתי האולימפיאדות האחרונות, בכך אין ספק, אבל טוב ככל שהיה, על אנושי ככל שלא יהיה – בסיפור של בולט בלונדון היה חסר רק דבר אחד: לאומנות. ייתכן שאם היה רושם בקיץ את ההישגים המופלאים שלו באצטדיון של 100 אלף איש בג'מייקה, האנשים מסביב היו יכולים להרגיש עד הסוף עד כמה גדול הספורטאי הזה. למרבה המזל, לבריטניה היה גיבור אולימפי אחר בקיץ. קראו לו מו פראח.

טוב לדעת (מקודם)

התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

לכתבה המלאה
סוף סוף, למארחת היה גיבור אמיתי שעשה את זה. מו פראח (צילום: רויטרס)

האתגר שעמד בפני פראח הקיץ היה הרבה יותר מורכב משל בולט. לפראח היו מתחרים רציניים מאוד על שני תארים, 5,000 ו-10,000 מטר. כל ריצה היא מאבק מפרך. בכל אחד מהקרבות האלה אפשר להפסיד. גם הגדולים ביותר בהיסטוריה נחלו הפסדים בריצות טקטיות כאלה למרחקים ארוכים. ובכל זאת, פראח – בריטי ממוצא סודני בעל סיפור חיים כובש - הוכרז עוד לפני פתיחת המשחקים האולימפיים כמי שאמור להחזיר לממלכה המאוחדת את כבודה האבוד בכל מה שקשור למלכת הספורט. זה התחיל כבר ביום השני של תחרויות האתלטיקה, שבו פראח ניצח את ריצת המסלול הארוכה ביותר ל-10,000 מטרים, וקטף את מדליית הזהב האולימפית הראשונה שלו. הקהל השתולל.

בערב התחרויות האחרון של המשחקים האולימפיים פראח התייצב לגמר ריצת ה-5,000 מטרים, והטקטיקה המושלמת שלו, בשילוב עם מה שהוגדר על ידי עיתונאים רבים כ"עידוד הקולני ביותר אי פעם בתחרות אתלטיקה", הובילו אותו על מדליית הזהב השנייה ואל הדאבל ההיסטורי בריצות למרחקים ארוכים.

יו"ר הוועדה המארגנת של לונדון 2012, סבסטיאן קו, ישב ביציע הכבוד ולא ידע אם לצחוק או לבכות. מצד אחד, המשחקים שלו הביאו לעם האנגלי את הרגע האולימפי הגדול ביותר בהיסטוריה שלו. זו אפילו הייתה הכותרת ב"טלגרף" שם היה כתוב: "האתלט הטוב ביותר שלנו כיכב במשחקים האולימפיים הגדולים אי פעם". מצד שני, זה אותו סבסטיאן קו הגדול שלפני טקס הפתיחה הוזכר תמיד כיו"ר הוועדה המארגנת, אבל גם כרץ הסיבולת הבריטי הטוב ביותר אי פעם.

לא ידע אם לצחוק או לבכות. סבסטיאן קו (צילום: AP, sang tan)

פראח, מעבר לעובדה שהוא ספורטאי גדול וטקטיקן אדיר בריצות למרחקים ארוכים, הביא איתו ערך מוסף גדול מאוד למשחקים האולימפיים: לב גדול ורגישות. אריק זאבי הבריטי, אם תרצו. אין בית בממלכה שלא התחבר אליו. עבור הבריטים הליברלים והמהגרים שבאי, מדובר היה בסיפור הצלחה גדול של מי שאינו נולד בבריטניה. פראח גם ידע להתנהל כמו שצריך. הראיונות שלו לתקשורת לפני המשחקים האולימפיים היו מושלמים, אפילו אחרי מדליית הזהב הראשונה שלו, כשהוא נשאל אם לא היה מעדיף לרוץ במשחקים האולימפיים במדי סומליה, הוא ענה למראיין הבריטי: "ממש לא הייתי רוצה, זו המדינה שלי", וכבש עוד עשרות מיליוני לבבות פטריוטיים.

עם כל זה פראח התייצב לאותה ריצת גמר ה-5,000 מטר בערב התחרויות האחרון באצטדיון האולימפי. הוא פתח מאחור, הרחק מהאפריקאים שבדבוקה המובילה, והדאיג את מיליוני תומכיו. בסיבוב העשירי הוא עבר לאמצע, ואז הוא שוב הפתיע עם סיומת שהתחילה מוקדם מדי, ופשוט לא נגמרה בגלל האדרנלין העצום שמופק כתוצאה מהעידוד הקולני ביותר בתולדות האתלטיקה. אנשים שישבו באצטדיון האולימפי מתקשים עד היום להסביר את המראות מהמסלול, שילוב של עשרות אלפי פלאשים עם אצטדיון רועד וניצוצות זוהרים – משהו לגמרי לא מובן, שבכירי הפרשנים בבריטניה התקשו לתאר במילים.

ככה נראה הרגע הכל כך נדיר. מו פראח (צילום: רויטרס)

העיתונאי הבריטי קול מורטון נתן את הגירסה שלו למה שקרה באצטדיון באותן דקות קסומות: "מה שהרגיש כמו רעד של גל מכסיקני הפך פתאום לגל מכסיקני אמיתי באצטדיון, שהפך בסופו של דבר לגל בריטי. כל האנשים באצטדיון עמדו על הרגליים והריעו למו פראח, אפילו חברי הנבחרת הג'מייקנית עם יוסאין בולט הצטרפו לגל הזה ונתנו כבוד".

יש לציין שכל זה קרה לפני שבולט זכה במדליית הזהב השלישית והאחרונה שלו בלונדון 2012 עם חבריו לנבחרת השליחים. הפעם החגיגות של בולט היו בסגנון ה"מובוט", והכוונה היא ליצירת האות M עם הידיים, מה שעשו בשמחה בולט ויוהאן בלייק. אם האנשים המהירים בעולם נסחפו גם הם אל החגיגה המטורפת של מו פראח, כנראה שזה אומר הכל. וחוץ מזה, איפה נראו בלונדון 2012 גיבורים אולימפיים שחגגו עם בני משפחתם על זירת התחרות?

במשחקים שמאורגנים כל כך טוב, אף אחד לא נותן לזה לקרות, כמו שאף אחד לא מאפשר לספורטאים לחגוג יותר מדי בגלל לוחות הזמנים. במקרה של מו פראח, נתנו לגיבור לעשות ככל שעלה על רוחו. כשאשתו ההרה וילדתם הקטנה רצו להיכנס לתחומי המסלול, הן קיבלו את האישור הנדיר, ובשמחה. אחרי הכל, מדובר היה בערב התחרויות האחרון, והאקסטזה של הבריטים גברה על כל תקנון. ו-80 אלף הצופים שהיו שם? בדיוק כמו בערב התחרויות הראשון באצטדיון האתלטיקה – כולם חיכו במושבים הקרירים שלהם, גם אחרי תום התחרויות, כדי לראות את פראח עולה על הפודיום וכדי שעשרות אלפי קולות ישירו איתו יחד את GOD SAVE THE QUEEN.

העיתונאי הבריטי הוותיק לא יכל לסכם את הערב הזה יותר טוב וכתב: "הייתי בהופעות של להקות רוק גדולות, נחשפתי לאירועים פוליטיים שבהם אנשים נלחמו על העתיד שלהם, אבל מעולם לא שמעתי רעש זהה לזה שנשמע כשפראח חצה את קו הסיום. מעולם לא הרגשתי משהו כזה". לטענתו, הרגע הזה סיכם מספר דברים שקרו במהלך המשחקים האולימפיים: "הראינו לעולם שאנחנו יודעים לצחוק על עצמנו, כשבטקס הפתיחה המלכה 'כאילו' קפצה ממסוק, הראינו לעולם שאנחנו מארחים מצויינים והוכחנו לעצמנו, לעם הבריטי, שאנחנו גם יודעים לנצח".

לורד סבסטיאן קו יצא מההלם שלו ואמר מיד: "הוא כנראה האתלט הבריטי הטוב בכל הזמנים. הוא פשוט מדהים, והוא יודע את זה כבר בזמנו". פראח עצמו המשיך בדרכו הצנועה, גם כששתיים ממדליות הזהב המשמעותיות ביותר בלונדון 2012 היו תלויות לו על הצוואר. תוך כדי שהוא סוחב אותן על צווארו ואת הבת שלו על ידיו, הוא אמר שוב את הדברים הנכונים ביותר: "אני פשוט המום. שתי מדליות זהב, מי בכלל חלם על זה?". בהמשך הוא הודה לכל אדם שתמך בו לאורך הדרך ובמיוחד לאשתו, שבאותו רגע נשאה בבטנה תאומות. "אני אסיר תודה על מה שהיא מחזיקה בבטן", אמר פראח ושבה את ליבן של עוד כמה מאות אלפי אמהות מנוסות, שככל הנראה נחשפו אליו לראשונה באותו רגע היסטורי.

חגג כמו שהוא רצה. מו פראח עם בתו (צילום: רויטרס)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully