מכבי תל אביב תסיים את השלב המוקדם ביורוליג במקום הראשון. בהנחה שלא תחווה אירוע בלתי צפוי בשבוע הבא מול אלבה ברלין, תוכל מכבי לסמן וי על המטרה הראשונה העונה בזירה האירופית. זאת כמובן, בהנחה שהמקום הראשון בבית הזה נחשב בכלל כמטרה מבחינתה. בהתאם לשיבוץ המוקדם במפעל והיה ומצב טבלאות הבתים לא ישתנה גם לאחר השבוע הבא, תפגוש מכבי בטופ 16 את ברצלונה, פנאתינייקוס, אולימפיאקוס, סיינה, בשיקטאש, פנרבחצ'ה ומילאנו. הבית השני יורכב מריאל מדריד, ז'לגיריס קובנה, מלאגה, צסק"א מוסקבה, חימקי מוסקבה, אנדולו אפס, אלבה ברלין וריטאס וילנה.
לא בטוח ששיבוץ בבית אחד משפר את המצב לעומת שיבוץ בבית האחר ובכל מקרה, מכבי אמורה להעפיל גם משלב הטופ 16 אל שלב ההצלבה. אבל לא הדימיון ברמת הקושי בין הבתים גורם לחשוב שהמקום הראשון לא באמת חשוב ושזו לא המטרה האמיתית. מלכתחילה, לאחר שהוגרלה מכבי החדשה לבית מוקדם וחלש, הציפייה הייתה שרמת התחרות הנמוכה יחסית תאפשר למכבי לצמוח כקבוצה, תוך שילוב הדרגתי של חבורת השחקנים החדשה. נכון לרגע זה, אפשר לתהות אם קיים גרף שיפור משמעותי במכבי תל אביב, הן ברמה הקבוצתית והן ברמה האישית.
המשחק אמש (חמישי) מול פרוקום גדיניה, הזכיר לנו משחקים קודמים מהעונה הנוכחית. בצורה פחות טובה. הבעיות המסורתיות במשחק ההתקפה המסודר, השתלבו עם הקושי להתמודד מול שחקני פנים מאסיביים. הגנתית, מצאה עצמה מכבי מובכת מול היכולת של הפולנים להפעיל את מהאלבסיץ', ריצ'ארדס והיריצ'ניוק, לא בדיוק אריות יורוליג. בניגוד לסכמת החילופים הרגילה של הצהובים, אילצה הדומיננטיות הפולנית את דיוויד בלאט ללכת מהר להרכב שני גבוהים (תומאס ושרמדיני) ולוותר על שחקן בעמדה 4.
היכולת של הפולנים ללכת אל הפאנצ'ים ההתקפיים שלהם, הרבה אודות לחוסר האסרטיביות ההגנתית של מכבי, מנעה יכולת לפתח משחק מעבר יעיל מה שהוביל לרגעי שיתוק התקפי, אשר מוכרים כבר לעייפה. מעבר לפן הקבוצתיטקטי, חזינו שוב בהבדלי הרמה או הביטחון העצומים בין שחקני החמישייה לבין המחליפים, עם חריג אחד בשם דייויד לוגאן.
גם כאן, כמו במשחקים קודמים, שוטט לוגאן (להנאתו?) על המגרש לאורך שלושה רבעים. ושוב כרגיל, שיקף מדד הפלוס מינוס את תרומתו. השלילית. מינוס 9 לאחר 30 דקות. בתחילת הרבע הרביעי נמצא לפתע הניצוץ שחיפשה אלופת ישראל והוא הגיע דווקא בחמישיה נטולת אוחיון, כשלוגאן, היקמן וסמית' מאיישים את הקו האחורי. ההרכב הזה הרים את רמת האינטנסיביות ההגנתית והגדיל את רמת האיום מבחוץ על ההגנה הפולנית, עניין שגם תרם ליכולת למצוא את אליהו באלבו (ה"שפיץ" של קו העונשין) בטיימינג הנכון (ממשחק פיק אנד רול) ומשם להזיק לפולנים במשחק בין גבוהים. כך הלכה לה לאיבוד התקווה המקומית לסנסציה, חרף שלושה רבעים אופטימיים למדי מבחינת פרוקום. איך אמרו הפולנים של כוורת? לא כל אדם מוצא את אושרו בחיים. ואם הוא מוצא, זה בטח של מישהו אחר.
השיח הציבורי מלא ביקורת על אספקטים שונים ברמת המשחק או ברמת הסגל של מכבי תל אביב. חלק מהטענות הקבועות נכתבו בטורים אלה פעם אחר פעם, תוך ניתוח הבעיות המובנות השונות אשר מלוות את הצהובים מודל 2012/13 החל מתחילת העונה.
נכון לרגע זה, יכול להיות שהבעיה החמורה ביותר של שמעון מזרחי, דיוויד פדרמן ושות' בכלל נעוצה במקום אחר. מכבי תל אביב בגרסתה המודרנית נותנת דגש מובלט לאספקטים יח"צניים/קהילתיים/תפיסתיים/ציבוריים, באופן אשר מהווה לא פחות משינוי קונספט קיצוני לעומת מודלים צהובים קודמים ומוכרים. אהובים או שנואים. הפנים הצהובות החדשות מתאמצות להציג גרסה דורסנית וכוחנית פחות, ולא חסרות דוגמאות לשינוי גישה זה.
עוד הרבה לפני מופע האימים של גיא פניני, אשר הפך טראש טוק ליגיטימי לסתם טראש בלתי נסבל. צפייה במכבי תל אביב של העונה מעלה את התהייה אם הפנימו ראשי הקבוצה את כל הכללים החשובים בנושא בניית המותג שלהם. כי עם כל הכבוד להתנהלות החדשה ולתדמית הנקייה, הקבוצה הזו סובלת מבעיה יחצ"נית/ציבורית ענקית. היא פשוט לא כל כך מעניינת. הסגל הזה מורכב מאוסף שחקנים נטולי כריזמה. ולא צריך להיות שותף במשרד פרסום מוביל כדי להבין את המשמעות.
מבחן קצר: כמה שחקנים במכבי תל אביב הנוכחית מייצרים אמוציות של בעד ונגד? כמה שחקנים בצהוב אהובים או שנואים על הציבור הרחב או על הקהל הצהוב בפרט? גיא פניני בטוח. אולי גם ליאור אליהו. כאן פחות או יותר זה נגמר. רוב אוהדי הכדורסל אדישים לשאר הטיפוסים האפורים בצהוב.
כשאפרוריות זו פוגשת שיטת או צורת משחק בלתי מלהיבה, כפי שקורה לא מעט לאחרונה, התוצאה היא שהמוצר של ימי חמישי פשוט לא אטרקטיבי. אולי לא נעים, אבל בואו נגיד את זה כמות שזה. אם צריך לבחור מילה אחת שתגדיר את ימי חמישי האחרונים, סביר להניח שזו תהיה המילה הבאה. משעמם. פשוט משעמם. הפתרון לצ'יעמום יכול להגיע משני מקומות. שינוי בסגל או העלאת רמת הסיכון הטקטי, תוך שדיוויד בלאט מוכיח שהוא לא מעדיף למות יפה על פני לחיות מכוער. ואולי לא חייבים לבחור בין שני הפתרונות. אפשר גם וגם. ואולי זו בכלל לא מכבי אלא היריבות שלא מעניינות. עם השיפור הצפוי ברמת היריבות ורמת התחרות בשלב הבא, האמת תצא לאור.