המועמדת
ארבעה ניצחונות בחמשת משחקיה האחרונים, כמות הספיגה הקטנה בליגה, כמות הכיבושים הרבה ביותר (עם מכבי יבנה) ומקום ראשון. הפועל רעננה, רבותיי, היא הדבר האמיתי. הקבוצה הצנועה מהשרון שולטת בליגה ואלמלא הפסד 1:0 למכבי פתח תקוה במשחק בו שלטה ללא עוררין, גם הייתה בלתי מנוצחת. עם סגל שחקנים משופע בשועלי לאומית כמו קובי חסן, יוסי אסייג ואלון זיו, מאמן כמו תומר קשטן, שכבר היה מרחק נגיעה מעלייה, והתנהלות שקטה ובריאה אין סיבה נראית לעין שרעננה לא תהיה שם גם במחזור האחרון. והפעם לא כדי להרוס למישהי אחרת, אלא כדי לעשות עוד היסטוריה בעצמה.
מלאבס קולינג
הפועל מתקדמת למקום הרביעי אחרי 1:3 למקום הרביעי, והיא תישאר שם לפחות עד שאחי נצרת תשלים את משחקה החסר. אמנם קשה להסיק מסקנות מהמשחק לגבי שתי הקבוצות, כיוון שהירושלמים היו ביתרון עד שאלירן אוחנה הורחק, אבל דווקא חוסר היציבות של המלאבסים בולט לעין. על אחת כמה וכמה אם נסתכל על היריבות לצמרת, שמאז עלו על דרך המלך, לא מביטות לאחור.
שני היתרונות היחידים שעומדים לצידה של הפועל הם המסורת והקהל ובהם אין לזלזל. כרגע, ללא יכולת מרשימה במיוחד, הכחולים עדיין בתמונת העלייה. אם בהמשך הדרך הם גם יוסיפו שיפור במישור המקצועי, אפשר כי הנקודות שהקהל שווה בימים אלה יהוו הגרוש ללירת העלייה. אבל אם אלי מחפוד ושחקניו ימשיכו להסתמך רק על התמיכה מהיציעים, הם יתאכזבו לגלות שעל אדים אפשר לנסוע רק למרחק מוגבל.
מכבי, לעומת זאת, שמרה על מעמדה כשליטה בעיר, עם ניצחון 1:4 מרשים לכאורה על מכבי אום אל פאחם ועלייה למקום השני. למה הניצחון מרשים רק לכאורה? כי התוצאה לפעמים משקרת. שניים מארבעת השערים נכבשו מול עשרה שחקנים של המארחת, כשאחד מהם בפנדל. מכבי נראית אולי מעט יותר טוב מיריבתה העירונית בכל הקשור ליציבות, אבל היכולת עדיין לא מספקת. מי שציפה מהקבוצה של משה סיני לעליונות מקצועית בליגה, התבדה ואל לתוצאה הגבוהה להטעות.
עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שמכבי היא העקבית מבין הפתח-תקוואיות. גילתה את שם המשחק בליגה הלאומית יעילות. לאחר שהוציאה נקודות ממשחקים בהם נראתה רע מאוד, היא למדה לנצל כל הזדמנות שנקרית בדרכה, וזה כולל כיבוש ארבעה שערים במשחק שבו היא לא בהכרח שווה אותם. זה אמנם לא יפה לעין, לא מרשים במיוחד ולא יביא אוהדים ליציעים, אבל זה מה שמביא את הכרטיס לליגת העל. המקום השני ומרחק הנקודה מהמקום הראשון (עם משחק חסר) מוכיחים את זה.
ניפגש בסיבוב
סערה גדולה קמה סביב ניצחונה של בני לוד 0:6 על אחי נצרת במחזור הנעילה של עונה הסדירה אשתקד. חקירה משטרתית, מעצרים והרבה רעש נגמרו בינתיים בלא כלום, כמו שנהוג במקומותינו. כזכור, ראינו באותו משחק תמונה הזויה, שלא לומר ביזיונית. תחושה עמוקה ששתי הקבוצות שמו ללעג את הספורט, הענף והליגה.
אבל בינתיים פעילותה של אחי נצרת נמשכת כרגיל. בשקט בשקט בלי שנרגיש, הקבוצה מתחברת ואוספת נקודות. היא יוצאת דרומה ומשיגה את הניצחונות שלה על המסובכות: אשקלון, הכח עמידר ובית"ר תל אביב, מתחמשת ועולה צפונה. בשבועות האחרונים, נצרת מחמירה עוד יותר את מצבן של קבוצות לתחתית הטבלה ומנצלת זאת לשיפור עמדות.
הקושי לשים את האצבע על מה שקרה באותו משחק מדובר, למצות את הדין עם מי שצפצף על החוק, פשוט מתסכל. המון כדורגל יש בצפון הארץ ובנצרת במיוחד. ילדים חיים את המשחק בגליל ובעמקים וכישרונות מהאזור פורחים. אך סיפורים עצובים כאלה כמו גם ההרגשה שאחי נצרת לא באמת רוצה או יכולה לעלות ליגה מכתימים את התדמית של המועדון ומקשים לטפח גאווה.
שאר ירקות
1. מעניין להעיף מבט אל מכבי יבנה. רבות נכתב כאן על יבנה, שעברה רכבת הרים לא קטנה ב-11 המחזורים שחלפו, ובמובן מסוים מסמלת את הטירוף בליגה הזו. טרם פתיחת העונה התייחסו לעולה החדשה מליגה א' בחשדנות מהולה בדאגה לגורלה. תוצאותיה המפתיעות הפכו אותה משום מקום למועמדת לעלייה, והחזרה לקרקע עם רצף של איבודי נקודות שיוו לה מעמד של סתם עוד קבוצה בליגה. ובכן, לאחר ה-0:5 על הכח ניתן להצהיר שמכבי יבנה היא ממש לא סתם עוד קבוצה בליגה. כפי שאיננה מועמדת לעלייה.
יבנה היא לא קבוצה יעילה. היא לא ידעה לקחת את המשחקים בהם שיחקה רע והיא לא צברה מספיק נקודות בתקופה שהייתה טובה. עם זאת, היא כנראה הקבוצה האטרקטיבית בלאומית. היא כבשה 18 שערים, הכמות הרבה בליגה יחד עם רעננה, אבל ספגה 13. רק ארבע סוגרות הטבלה ואום אל פאחם ספגו יותר. הכדורגל של יבנה, לעומת מכבי פתח תקוה למשל, כן יפה לעין, כן מרשים ובהחלט מביא אוהדים ליציעים. אבל עם כל זה לא הולכים למכולת. וגם לא לליגת העל.
2. המינוי של ניסן יחזקאל למכבי הרצליה מספק צ'אנס שני למאמן, שנעשה לו עוול ברמת השרון. כזכור, גם בראשון לציון סיים בטונים צורמים כשהתבטא נגד בעלי המועדון ופוטר.
בקבוצה אליה מגיע יחזקאל, הבעלים אריאל שיימן הריץ סרט נע של מאמנים במשך שנים. דווקא בשנים האחרונות, כשהקבוצה הפכה מקבוצת נדנדה לקבוצת מרכז טבלה בלאומית וחוץ מאפי הנמר הטריבונות באצטדיון גם ככה די שוממות. שיימן נשאב לאווירה הרגועה. עופר טלקר עוזב בלי דרמות באמצע העונה השניה בתפקידו. קדם לו משה סיני שסגר עונה בקבוצה.
יחזקאל ישמח לעונת תיקון, כמו שעושה תומר קשטן ברעננה. גם הוא הגיע אחרי סיום חמוץ בשתי קבוצות. זה צ'אנס להוכיח שמדובר במאמן לגיטימי, רחוק מאור הזרקורים. הבעיה שתנאי הפתיחה לא משהו. הרצליה בתחתית ונראית קבוצה כבויה. משימה לא פשוטה עבור יחזקאל, שהפעם גם מגיע בלי אסי בלדוט.
המחזור הבא: הפועל ירושלים - הפועל נצרת עילית
מבחן מסקרן עבור שתי קבוצות מפתיעות יחסית שמהוות חלק מהצמרת. השתיים לא היו אמורות לעשות קולות של עלייה, אבל העונה נכנסת לשלבים בהם כבר ניתן להעריך את יחסי הכוחות. נראה שלאחר המפגש הזה יהיה אפשר לחלק תעודות.
בשתי הקבוצות סממנים דומים: שילוב בין שחקני לאומית ותיקים ומוכרים לצעירים שמקבלים את הבמה. המאמנים, דני גולן בנצרת וסלמן עמר בהפועל, הם שמות יחסית לא סקסיים ומוכרים בשוק. גם כל נושא הניהול והכספים בשתיהן אינו ברור.
עם כל תנאי הפתיחה הללו, שתי הקבוצות מנצחות את רוב המשחקים שלהן לאחרונה. משבוע לשבוע נראה שהן בצמרת כדי להישאר. לכן העימות ראש בראש הוא מסקרן. ניצחון בנוק אאוט ייתן דחיפה גדולה ולמפסידה צפירת הרגעה ברורה. תוצאת תיקו ונצחון של המובילות האחרות, ירחיק את שתיהן מהמאבק. ובכלל הגיע הזמן, שהשתיים יספקו הצהרת כוונות אמיתית.
הדרבי שנדחה בנצרת והתיקו המאוחר של ירושלים עם יבנה מנע מהצהרת הכוונות הזו להגיע במפורש במחזורים הקודמים. עכשיו נראה שאין יותר לאן לברוח. נצרת עילית וירושלים פוגשות כל אחת קבוצה עם רקע ומומנטום די דומים. על אף המעידה של האדומים מהבירה מול הפועל פתח תקוה, העסק צובר תאוצה בכל שבוע והגיע הזמן לברר לאן זה הולך. אם יש למישהי מהקבוצות יתרון מסוים - אז כמובן שנזכיר את הקהל האדום, שאמור להגיע לטדי ולדחוף את הקבוצה שלו. מהצד השני לנצרת עילית, שלא זוכה להזדהות מיוחדת, אין את מי לאכזב.
