נפתח דווקא עם ההגנה של קרולינה, ששבוע שני ברציפות מראה סימני חיים. איך אפשר להגיד את זה, כשמסתכלים על התוצאה הסופית בהפסד 36:14 לדנבר? עוד נגיע לשם. הפנת'רס עשו דרייב אחד טוב, שהוביל לטאצ'דאון הראשון ומאותו רגע, קו ההגנה של הברונקוס השתלט לחלוטין על המשחק. קאם ניוטון אכל את הדשא לא פחות משבע פעמים ופשוט נראה משותק. מצד שני, גם קו ההגנה של קרולינה הטריד לא מעט את פייטון מאנינג ואומנם לא הפיל אותו בתדירות כזו כמו בצד השני, אבל הם בהחלט שרקו סביב פייטון וגרמו לו לשחרר את הכדור מוקדם יותר מאשר רצה. פה גם אפשר היה לראות את ההבדל העצום בין שני הקוורטרבקים בכל הנוגע לקבלת ההחלטות.
פייטון ידע בדיוק לאן הוא רוצה ללכת עם הכדור ואילו ניוטון החזיק והחזיק אותו, עד אשר הופל. יחד עם זאת, תוצאת המשחק וכל מי שראה אותו, ראה משחק צמוד יותר ממה שהלוח הראה בסיום. שתי ההתקפות לא עשו יותר מדי, אבל פייטון וחבורתו עשו מספיק בהתקפה והסתמכו בעיקר על ההגנה והקבוצות המיוחדות, כדי לדלג מעל קרולינה.
רק מילת אזהרה לדנבר: וויליס מגהאי חייב להפסיד לאבד כדורים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלו העונה בה הוא מפיל כדור לקרקע ומתישהו, זה עלול לעלות ביוקר. נשאר עוד המון פוטבול לשחק לפני שבדנבר יתחילו לדבר ברצינות על הפלייאוף, אבל הלחישות בעניין יכולות להתחיל כבר ביום ראשון, כשסן דייגו תגיע לביקור. ניצחון של דנבר למעשה אמור להבטיח זכייה ב-AFC מערב ומנגד, סן דייגו חייבת למצוא דרך לנצח, על מנת לשמור סיכוי כלשהו לפלייאוף.
גם הבוקר, הצ'ארג'רס בטח מתעוררים ועדיין לא מבינים איך הם הפסידו את המשחק נגד טמפה ביי. האמת היא שמבט לשורת הסטטיסטיקה יכול להסביר את התחושה הזו בדרום קליפורניה. סן דייגו עשתה את מה שהיא רצתה על המגרש, צברה יותר דאונים ראשונים, צברה יארדים בכמות אדירה, שלטה בשעון והכי חשוב, עצרה את ההתקפה הנפיצה של הבאקנירס בכלל ואת דאג מרטין בפרט. אז איך בכל זאת הצ'ארג'רס הפסידו? פשוט מאוד. הם איבדו שלושה כדורים, אחד בחסימת פאנט ושניים במסירות של פיליפ ריוורס. הראשון היה בעצם מיקרוקוסמוס של ריוורס, זריקה מפגרת וחסרת אחריות לגמרי. השני כבר היה בניסיון נואש לחזור למשחק. כמה קריטיים היו האיבודים הללו? את שני הראשונים הפכה טמפה ל-14 נקודות ואת האחרון לשלוש נוספות וזה למעשה כל ההבדל במשחק הזה. שודדי הים בטח מרוצים מעצמם ונכון לעכשיו הם חזק מאוד בתמונת הווילד קארד, הבעיה היא שהם חייבים לשפר דרמטית את ההגנה, אם הם רוצים לזכות בכרטיס שכזה ובכלל, אם הם רוצים לעשות רעש בינואר.
המחזור הזה סיפק לא מעט בונבוניירות, משחקים דרמטיים וחזקים, עם השלכות לעתיד. יוסטון הראתה שהיא לא רק יודעת לנצח בסטייל או להשיג ניצחונות מכוערים כמו במחזורים קודמים, עכשיו היא גם מסוגלת לנצח באצטדיון קשה, בקרב חפירות עיקש, נגד הגנה שלא רק מייצרת איבודי כדור, אלא גם המון נקודות. ניצחון שכזה מעיד על המון אופי. שיקגו לצערה, שוב הוכיחה לכולם למה קשה להיסחף אחריה. שאלנו את השאלה הזו בשבוע שעבר - מה יקרה לברס ביום בו ההגנה לא תייצר נקודות? האם ההתקפה תהיה מסוגלת להיענות לאתגר? נראה שאת התשובה, "לא", ידענו גם אז, אבל אולי קיווינו לתשובה אחרת. אולי הגנת הדובים הייתה צריכה לשמור משהו במחסנית, אחרי ההתפוצצות במחזור הקודם, אבל הכי גרוע זו העובדה שהקבוצה שוב לא מסוגלת לשמור את ג'יי קאטלר בריא.
עוד משחק של להיות או לחדול התקיים בעיר האחווה. דאלאס, בעזרת הניצחון על פילדלפיה והעזרה שהיא מקבלת מהג'איינטס, שמתעקשים להפסיד בנובמבר, חוזרת לתמונת הבית, שרק לפני שבועיים נראה סגור. ניצחונות על יריבות שנואות כמו האיגלס הם תמיד מתוקים מבחינת הקאובויס, רק שהפעם זה מתוק כפליים, כי הניצחון הזה חיסל לגמרי את העונה של פילי. ובדיוק כמו שיקגו, גם האיגלס מראים שהם לא מסוגלים לשמור את ויק בריא, למרות שעם היכולת שלו, אולי זה רק לטובה.
מינסוטה הנחילה מהלומה כואבת לשאיפות ההתאוששות של דטרויט. אדריאן פיטרסון, שכמעט ניצח לבדו במחזור הקודם את סיאטל, שוב העמיס את הקבוצה על הגב, רק שהפעם, לשם שינוי, הוא גם קיבל עזרה מכריסטיאן פונדר, אז מה הפלא שמול האריות זה נגמר בחיוך? הניצחון החשוב של הווייקינגס במירוץ הפלייאוף המתחמם ב-NFC צפון הצפוף, לא רק שומר אותם בתמונה, אלא גומר כמעט סופית את הליונס. בעיר המכוניות צריכים לשכוח את המשחק הזה במהרה, להתעודד מאוד תצוגה של מגהטרון ג'ונסון ולהתכונן, כי מי שמגיעה השבוע היא לא אחרת מאשר גרין ביי, למלחמת עולם שלישית. הפאקרס מריחים דם ונושפים חזק מאוד בעורף של שיקגו, אבל הליונס לא יכולים להרשות לעצמם עוד הפסד.
מעל כולם, עומד המשחק בין ניו אורלינס לאטלנטס. הסיינטס שלחו מסר ברור, שהם עדיין קיימים ונושמים ובעיקר, בועטים, כשהנחילו הפסד ראשון לפאלקונס. לאור המשחקים הקלים יחסית שנותרו לה עד לסיום העונה, ניו אורלינס רואה את עצמה חזק במאבק על כרטיס לפלייאוף. אטלנטה מצידה, הראתה שאין לה ממש איזון בהתקפה ושמשחק הריצה שלה לא ממש קיים ומסתמך יותר על מוניטין העבר מאשר על כל דבר אחר. הפאלקונס חייבים למצוא את האיזון הזה ולא להסתמך בכל משחק על היכולת של מאטי אייס להחזיר אותם מפיגור לניצחון בדקות הסיום.
אין חדש תחת השמש. נובמבר הגיע והג'איינטס לא מסוגלים לנצח. כן, המדים הדי מזעזעים של סינסינטי יכולים לגרום לבחילה, אך גם התצוגות ההתקפיות של הענקים במשחקים האחרונים ובפרט במשחק הזה, יכולים לגרום לתחושות לא טובות. "מגעיל" היא המילה המתאימה לסכם איך האלופה נראתה במשחק הזה, שהאמת, לא בטוח אם הוא שווה בכלל התייחסות. זה אומנם נגמר "רק" ב-18 נקודות הפרש לטובת הבנגאלס, אבל זה היה צריך להיות 50.
ההגנה של ניו יורק לא שיחקה רע, היא פשוט נאלצה להתמודד פעם אחר פעם עם איבודי כדור קריטיים של ההתקפה. לאחר ההפסד בשבוע שעבר לפיטסבורג, טום קופלין קרא להגנה שלו 'רכה' ואיתגר אותה להשתפר ולהתעורר, אבל ההפך קרה. למעשה, המאמן לא היה צריך לעקוץ את ההגנה, אלא להתפוצץ על ההתקפה שלו, שלא מתפקדת כבר כמה מחזורים. הבעיה בניו יורק היא שאף אחד לא מצליח להצביע על מה שלא מתפקד.
קופלין לא חף מביקורת. קו ההתקפה, שהתקשה מאוד לפני הפציעה של דייויד דיל, שיחק מצוין בהיעדרו וסיפק הגנה טובה מאוד לאיליי, כשגם משחק הריצה התעורר. ברגע שדיל חזר, קופלין שלח אותו מיד בחזרה להרכב והתוצאה? איליי כל הזמן מופל ומשחק הריצה נעלם. אפשר להבין את המחשבה לפיה שחקן פותח לא מאבד את מקומו בהרכב בעקבות פציעה, אבל מדובר בשחקן שלא מתפקד ודי הורס לקבוצה, אז למה להחזיר אותו אוטומטית? את אותם דברים אגב, אפשר להגיד על העקשנות לפתוח עם אחמד בראדשו, שלא ממש מתפקד, על חשבון אנדרה בראון היעיל יותר. הגיע הזמן לתת לבראון יותר נשיאות ובייחוד לדייויד ווילסון, שרואה את מה שדאג מרטין עושה בטמפה ורק מייחל להזדמנות. גם ההגנה לא חפה מפשע והיא שוב נותנת לקוורטרבק בינוני בדמות אנדי דלטון להראות כמו ג'ו מונטנה החדש.למזלם של הכחולים, הם יוצאים לשבוע חופש ולא יצטרכו לשחק ארבעה משחקים בנובמבר, אלא רק שלושה, מה שיחסוך עוד זוועתון ועוד הפסד.
ארבעה קוורטרבקים נפצעו במחזור הזה. שלושה חטפו זעזוע מוח והאחרון סובל מפציעה בכתף, שכרגע נראית קשה מאוד. בפילדלפיה, מייקל ויק ספג זעזוע מוח קשה, כפי שהגדיר זאת אנדי ריד. אפשר לומר די בביטחה, שלא רק שהעונה נגמרה עבור פילי תודות לדאלאס, אלא גם עידן ויק וקבוצת החלומות. לא רק שהפציעה הזו הייתה באוויר, אלא גם השינוי בעמדת הקוורטרבק וייתכן שהפציעה הזאת באה בזמן לריד. כעת, כל הסיכויים הם שעד לסיום העונה ניק פולס ישמש כפותח והמאמן, שיודע שסיכוייו להינצל מפיטורים די קלושים, ישמח לראות מה הוא מסוגל לתת.
גם פיטסבורג, שיקגו וסן פרנסיסקו ראו את הפותחים שלהם נפצעים. הבעיה של שלושתן היא שכבר במחזור הקרוב הן לא ממש מקבלות הנחות. פיטסבורג תפגוש את בולטימור, שחזרה משבוע החופש בשאגה גדולה ובלי ביג בן רות'לסברגר אין לסטילרס, בראשות הכישלון העונה לשם ביירון לפטוויץ', הרבה מה למכור התקפית, בייחוד כשמשחק הריצה לא ממש מבריק. אם הפציעה תשבית את רות'לסברגר רק לכמה משחקים, הקבוצה עוד תוכל להציל משהו מהעונה הזו, אבל אם הוא גמר את העונה, קשה לראות את פיטסבורג, למרות מאזנה כרגע, עושה משהו משמעותי בינואר, אם בכלל תגיע לפלייאוף.
גם מצבה של שיקגו לא מעודד והיא תפגוש את סן פרנסיסקו, שתהיה נטולת אלכס סמית'. מאוד תמוה שמאמן הברס לאבי סמית' לא דאג שיהיה לו קוורטרבק מחליף ברמה נאותה, כי לכולם היה ברור שמתישהו קאטלר יחטוף איזה פציעה שתשבית אותו. האם באמת חשבו בעיר הרוחות שהם יכולים לבנות על אלילת המזל ועל ג'ייסון קמפבל? מה הפלא ששיקגו הנואשת החליטה להביא לבדיקה לא אחר מאשר ג'וש מקאון. הניינרס מאוזנים התקפית ועם משחק ריצה מספיק טוב על מנת לשרוד את חסרונו של סמית'. נראה שההגנה של שיקגו תהיה גדולה בכמה מידות על קייפרניק, אך למזלו יש לו על מה להישען. מעניין יהיה לראות איזה קבוצה תצליח להתעלות ולצלוח את המבחן הקריטי הזה ללא הקוורטרבק הפותח שלה.
סיאטל התעללה בג'טס הגמורים ובמארק סאנצ'ז האבוד ועכשיו, עם הפציעה של אלכס סמית' והתיקו שהניינרס חילצו בעור שיניהם מהראמס האומללים, הסיהוקס מזהים הזדמנות פז להיצמד לסן פרנסיסקו בקרב על ראשות ה-NFC מערב. את התפילות של סיאטל לניצחון של שיקגו במאנדיי נייט הקרוב אפשר לשמוע עד הכותל. לסיום, תנו למנהל הקרקס רקס ריאן קרדיט. למרות כל הלחץ שמופעל עליו לפתוח עם הגימיק טים טיבו, גם הוא מבין שלטוב ולרע (לרוב זה לרע העונה), סאנצ'ז הוא האופציה הטובה יותר, שמעניקה לקבוצה שלו איזשהו סיכוי להצליח.
פוטבול בוואלה! ספורט