פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        נאמנות גבוהה

        הם נישקו סמלים, הבטיחו שלא יעזבו ואז נכנעו לכסף הגדול וההצעות המפתות. ואן פרסי לא לבד, קבלו את הבוגדים הגדולים בכדורגל האנגלי

        סול קמפבל

        סול קמפבל היה תרנגול מאז שהיה בן 15. ב-1992 עלה לבוגרי טוטנהאם ונתן תשע שנים למועדון. ב-2001 נגמר החוזה, והכוכב, הקפטן והאליל של ווייט הארט ליין קיבל הצעה יוקרתית – להפוך למשתכר הגבוה ביותר בספרס. בראיונות שונים הצהיר: "אני פה ופה אשאר, אני רוצה לשחק רק בטוטנהאם", ו"לעולם לא אשחק בארסנל".

        באותו קיץ הוא עבר לתותחנים, ליריבה השנואה ביותר בגלובוס. במפגש הראשון עם האקסית הונפו שלטים ובלונים עם הכיתוב "JUDAS", על משקל יהודה איש קריות, קריאות שלעולם לא הפסיקו. ב-2009, שלוש שנים אחרי שעזב גם את ארסנל, ארבעה אוהדי טוטנהאם הורחקו לשלוש שנים מכל מגרש כדורגל באנגליה ובווילס על שקראו נגדו קריאות גזעניות.

        הבלם כמעט ולא דיבר על המעבר בתקשורת, וב-2011 הסביר קצת ל"סקיי" למה חצה את הכביש שלא חוצים. "הרבה מועדונים באירופה חיפשו אותי", אמר, "אבל בארסנל הייתי פשוט מוקף בשחקנים ברמה עולמית. הייתי עושה את כל זה שוב". למה לא? חמש שנים תותחן, שתי אליפויות, שלושה גביעים. שווה כמה ייסורי מצפון.

        אשלי קול

        אשלי קול גדל כאוהד ארסנל, ושיחק שם בין 1999 ל-2006. בסוף ינואר 2006 יצא דיווח ב"ניוז אוף דה וורלד" שקול, מאמן צ'לסי ז'וזה מוריניו ומנכ"ל הקבוצה פיטר קניון נפגשו בבית מלון בלנקאסטר. סוכנו של קול הכחיש את קיום הפגישה. לא עזר לו. חקירה נפתחה, וביוני של אותה שנה המעורבים הואשמו בביצוע עבירה על התקנון. קול, מוריניו וצ'לסי נקנסו.

        כשהסתיימה הפרשה, ארסן ונגר רצה את המגן השמאלי בחזרה, עם חוזה חדש. קול דרש פי שלושה. היה ברור לאן העסק הולך – לסטמפורד ברידג'. קול טינף את ארסנל בתקשורת ובספרו, ובסוף אוגוסט, עם הבאזר של החלון, השלים את המעבר לכחול.

        קול, שבגד באשתו מאז והסתבך לא מעט עם החוק, הוא אחד השחקנים השנואים באנגליה כיום. אבל זה כלום לעומת מה שחושבים עליו בארסנל. "קאשלי", הם קוראים לו, ושטרות מזומנים רבים הודפסו עם תמונות שלו עליהם, בתפקיד המלכה. העיקר בשנה שעברה, בראיון ל"סאן", אמר: "אני סולח לארסנל". בפינת התירוץ הוסיף: "אנשים חושבים שאני חזיר תאב בצע. אני פשוט רוצה לנצח".

        את זה, חייבים להודות, הוא אכן עשה לא מעט.

        מייקל אואן

        לפוסט האחרון בבלוג של מייקל אואן, אותו כתב לפני כחודש, הוא נתן את הכותרת "נאמנות".

        כשמייקל אואן שיחק בליברפול (2004-1996), הוא היה מספר 1 של הקופ, אחד החלוצים הנערצים באנפילד, אליל בהתהוות. ואז הוא עבר לריאל מדריד בשביל הכסף. ואז הוא חזר לאנגליה, והלך דווקא לניוקאסל. ב-2009 הוא דפק את המסמר האחרון כשהיגר ליריבה השנואה של המרסיסיידרס, זו מאולד טראפורד.

        נאמנות.

        באותו פוסט כותב אואן על כך שהיה רוצה ששחקנים ישחקו באותה קבוצה קריירה שלמה, אך הוא מסביר למה הדבר לא כך היום. שוק חופשי, אפשרויות עבודה טובות יותר. בקיצור, כסף. בסוף המאמר, איך לא, הוא מתעסק במעבר של רובין ואן פרסי מארסנל ליונייטד. "מישהו יכול להתנגד למעבר כזה?", שאל. "הוא ישחק בקבוצה טובה יותר, עם אוהדים רבים יותר, עם סיכוי לזכות ביותר תארים ועם תגמול בהתאם. אין על מה לחשוב בכלל". אואן מדבר שם גם על הצד השני של המטבע, על שחקנים לא רצויים שנשארים בלי כלום. הוא התכוון גם לעצמו. "פעם הייתי שחקן מבוקש, והיום המצב השתנה. אני חושב שיונייטד לא היו נאמנים לי? או שבנבחרת אנגליה היו לא בסדר כי לעולם לא הודיעו לי שלא אשחק שם יותר? לא, אני לא!".

        בקיץ האחרון אואן רצה לשוב לליברפול, אבל הפעם הוא לא היה רצוי. היום הוא מנסה להיות נאמן לסטוק סיטי.

        אלן סמית'

        "האם יש קבוצה שלעולם לא תשחק עבורה?". אלן סמית' לא מצמץ, ואמר "מאן יונייטד". ברור, הרי הוא מלידס. ב-2004, כשירד עם לידס שלו ליגה, בכה, נישק את הסמל והחליט שלא יישאר. הוא עבר למאן יונייטד.

        למיליוני אוהדים של הלבנים הלב נשבר. הם השתגעו על הילד המחומצן שלהם, וגם סמית' זכה לקריאות ה"JUDAS" הידועות לשמצה. ביולי 2009, אחרי שסמית' פגש לראשונה את האקסית, כששיחק עם ניוקאסל מול לידס, שחקן העבר פיטר לורימר החליט לשחרר את השד מהבקבוק. "המעבר לאולד טראפורד הוחלט מאחורי הגב של סמית'", חשף. הוא סיפר שלידס היתה בחובות ענק, והיחידה שהציעה כסף מזומן מראש היתה הקבוצה של פרגוסון. לסמית' לא היתה ברירה. הוא בגד בעל כורחו.

        "תמיד אהיה אוהד לידס", אמר אז סמית', שהיום משחק במילטון קיינס דון מהליגה הראשונה באנגליה.

        מייקל תומאס

        שנים רבות לפני שקון אגוארו יעניק למנצ'סטר סיטי את האליפות הדרמטית ביותר בהיסטוריית הפרמיירליג, מייקל תומאס גאל את ארסנל מ-18 שנה של ייסורים. 1989. ארסנל יצאה לאנפילד למשחק שהספיקו לעשות עליו ספר וסרט. התותחנים היו צריכים לנצח בהפרש של שני שערים כדי לזכות באליפות, במשחק האחרון של העונה (המשחק נדחה בשל אסון הילסבורו). "אין לכם סיכוי, ארסנל", נכתב בעיתונים. ועוד איך שיש.

        אחרי מחצית מאופסת, אלן סמית' עשה 0:1 לארסנל, והשאיר מאות אלפי תותחנים בלי ציפורניים. בתוספת הזמן, איך לא, הסתנן מספר 4, מייקל לוריסטון תומאס, ניצל טעות של סטיב ניקול והכניע את ברוס גרובלאר. מרוב שמחה כמה אוהדי ארסנל פשוט עפו לדשא. מייקל תומאס לקח עם ארסנל עוד תואר, ב-1990/91, לפני שעף בעצמו – לאותה ליברפול שהחריב רק שנתיים לפני.

        "הופתעתי שליברפול רצתה אותי בכלל", הודה בראיון לאתר "LFChistory". "האוהדים לא הקלו עליי בהתחלה", אמר. "גם לא השחקנים של ארסנל". תומאס התאהב בליברפול, והודה שהתאכזב עמוקות מכך שלא הצליח לזכות בכתר עם המרסיסיידרס. כיום הוא בעלי חברת אבטחה בעיר.