"אם תבנה אותו, הם יבואו". נכון, המשפט האלמותי הזה מאת קווין קוסטנר ב"שדה החלומות" שייך בכלל לסיפור על בייסבול, אבל הוא התגלה כנכון מאי פעם בצהרי יום שבת בכיכר טראפלגר, השוכנת במרכז לונדון. רק אתמול נדמה היה שבירת הממלכה לא שמעה מימיה את חיבור האותיות NFL וגם היום, 200 מטר מהכיכר העצומה אנשים לא ממש מבינים על מה המהומה, אבל מסתבר שכאשר הדברים תלויים בליגה עצמה והיא יכולה לארגן אותם כרצונה, בשטח שהוקצב לה, אמריקה ואנגליה מעולם לא נראו קרובות יותר.
30 אלף איש, כך על פי ההערכות, מילאו החל מ-12:00 כל פינה בכיכר, החל מהגלריה הלאומית שבמרומה ועד לבמה שהוצבה מבעוד מועד ליד האריות המפורסמים. רבים הגיעו עוד קודם לכן, לתפוס מקום טוב ליד הבמה, אליה עלו שדר הפוטבול של בריטניה ולצידו, כמנחה שותף, רוס טאקר, ששיחק שבע שנים לא משמעותיות בליגה בתור שחקן קו התקפה ובשנים האחרונות נמנה על צוות רשת NBC. טאקר מריץ את ההצגה בצורה יפה, מבקש מהקהל לצעוק את שם הקבוצה האהודה עליו ושומר את כולם חמימים לנוכח הכפור הבלתי נסבל.
אבל מי שגונב לו את ההצגה ובגדול הוא ססיל מרטין. הפולבק, ששיחק בעיקר במדי פילדלפיה בתחילת המילניום, משמש כיום כפרשן הפוטבול של 'סקיי'. באי האירוע, בעיקר אלו שנמצאים שם בשביל הפוטבול ולא בשביל המסיבה, מכירים אותו, אוהבים אותו ובעיקר, מזהים אותו למרחקים בזכות הראסטות העצומות. "האירוע הזה מדהים", הוא מספר לי כשהוא יורד מהבמה, עם חיוך ענק ובלי שום גינוני סלבס, "יש כאן אוהדים שבאו מכל אירופה. מגרמניה, מהולנד, זה לא ייאמן. הפוטבול הולך וצומח". למרטין גם יש מסר ליושבי ארץ הקודש: "כששיחקתי בפילדלפיה, הכרתי שם את הקהילה היהודית והם היו נהדרים. אני מחכה ליום בו אוכל להגיע לישראל ולבלות עם כל אוהדי האיגלס שם".
כשנגמרות ההכנות, מתחיל האקשן. תחילה, המעודדות של סנט לואיס עולות לבמה, עם חולצות בטן ושמלות קצרצרות ובעיקר, מבט של סבל מהקור. יחד איתן עולה הקמע, שמקפיץ את הקהל ולבסוף, אחרי שכולם כבר לא יכולים עוד לחכות, מגיחים מאחורי הקלעים שחקני הראמס והמאמן שלהם, ג'ף פישר. בניגוד לביל בליצ'יק, שאמש במסיבת העיתונאים שוב הציג לראווה את האופי המתסכל שלו, פישר עושה חיים. הוא צעיר מבליצ'יק רק בשש שנים, אבל נראה הרבה יותר רענן. כנראה ששנת החופש שלקח והעובדה שהוא מאמן קבוצה בבנייה ולא כזו עם ציפיות בלתי פוסקות, עוזרת לו ליהנות מהרגע.
לצידו, ניצבים ביראה השחקנים שלו, שמכבדים ומעריכים כל צעד של המאמן ודואגים להזכיר את שמו בכל תשובה לשאלות שהם נשאלים. סאם בראדפורד שקט ורגוע, בדיוק כמו שהוא נראה בתמונות ואולי זה מה שגם מונע ממנו לעשות צעד נוסף קדימה. סטיבן ג'קסון ודני אמנדולה לעומתו, הרבה יותר חייכנים ומשתעשעים עם המראיינים, אבל מעל כולם, בולט קורטלנד פיניגן. מגן הפינה, שהצטרף לראמס העונה, לא ידוע בתור הדמות הכי רגועה בליגה ואוסף התקריות שלו עם שחקנים יריבים בלתי נגמר, אבל הוא לא מפחד מאף אחד ואולי זו אחת הסיבות לעובדה שסנט לואיס ניצחה בקצת פחות מחצי עונה משחק אחד יותר מאשר ניצחה בכל העונה שעברה ושההגנה שלה היא התשיעית בטיבה בליגה ביארדים שאיפשרה ליריב. מישהו מהקהל צועק לפיניגן שהוא הולך לאכול אבק מווס וולקר וזה בתגובה, פותח בטראש טוק עם אותו אוהד.
הראמס יורדים והפטריוטס עולים. הקהל מלווה באקסטזה את הסרטון שמראה את מיטב רגעי העונה האחרונה של ניו אינגלנד, אבל דווקא קליפ סיכום העונה כולה, שהוצג פעמיים ובו נראים הפטריוטס מפסידים עוד סופרבול, הוא זה שנחרת בזיכרון. רוברט קראפט, כנראה האיש המשפיע ביותר בליגה נכון להיום, מלווה את השחקנים והמאמן שלו לבמה. הוא מודה לכולם, מקווה לתמיכה בקבוצה שלו מחר ונהנה לראות את טום בריידי, שמתנהג כמו שמצופה מכוכב ומנופף לשלום לכל האוהדים שלובשים את החולצה שלו. אבל רגע לפני שגם ניו אינגלנד נפרדת מהקהל, קראפט מחליף צבעים. זה קורה ברגע בו רוב גרונקובסקי נענה לתחינות הקהל ומטיח את המיקרופון (עליו השלום) ברצפה, ממש כמו בחגיגה המפורסמת שלו אחרי עוד טאצ'דאון.
המסיבה בטראפלגר נמשכת לא פחות מחמש שעות. טורי הולט ואייזיק ברוס עולים לבמה לקול תשואות הקהל. השניים, שחברו לקורט וורנר ומרשל פולק בסנט לואיס של 1999-2001 ל"הצגה הטובה ביותר על המשטח", נהנים מהתהילה, אבל כשהם מגיעים אל מאחורי הקלעים, ברוס בורח כל עוד נפשו בו ואילו ידו השמאלית של הולט, בה האצבעות עקומות לחלוטין וכמעט לא מתפקדות, מזכירה היטב את הצדדים הפחות יפים של המשחק.
את האוהדים זה לא מעניין. מה שקורה מאחורי הקלעים, נשאר שם והם מוזמנים לנסות את מזלם בסנאפ, בבעיטה וכמובן, במסירה ומתייצבים בהמוניהם. החנות שהציבה הליגה בכניסה למקום מוצפת וכוללת תור של חצי שעה בדרך לקופה. המחירים כלל לא זולים (75 ליש"ט לחולצה), אבל ההורים נכנעים, הילדים קונים והליגה, אולי, מצליחה לייצר כמה אלפי אוהדים עתידיים. באופן לא מפתיע, מלבד חולצות של ניו אינגלנד וסנט לואיס, אפשר לראות ייצוג למרבית קבוצות הליגה, מה שמוביל לסקר רחוב מהיר לא מחייב, עם תוצאות מעניינות: סן פרנסיסקו מיוצגת הכי הרבה, דווקא וושינגטון מעט אחריה ומלבדן, גרין ביי, בפאלו והג'איינטס מפגינות נוכחות.
צמד אוהדי דנבר היחידים שנראו בשטח הם בעל ואישה לונדונים בשנות ה-50 לחייהם, חמושים במבטא בריטי כבד, עבר בקולורדו וחולצות תואמות של... דמריוס תומאס. בתגובה לשאלה מעט מתגרה, הם לא מהססים לענות: "היינו מעדיפים את טים טיבו בקבוצה שלנו, לא את פייטון מאנינג. אנחנו אוהבים את השחקנים שלנו כשהם בעלייה, לא בירידה של הקריירה שלהם". מעניין מה שמים להם בתה כאן באנגליה?
בזמן שהאירוע נמשך והלהקות המקומיות עולות לבמה, רבים נוטשים לכיוון בר הספורט הצמוד המדהים, "The Sports Café", שצמוד לכיכר. בכל זאת, יום שבת היום ואם כל הכבוד לפוטבול, לבריטים יש כדורגל על הראש. בבר, עירוב העולמות מושלם. אנשים במדי פוטבול מעודדים את סנטי קאסורלה וג'יבריל סיסה מארסנל וקווינס פארק ריינג'רס, בעוד המנותקים, שנקלעו למקום רק משום שבאו לראות כדורגל "אמיתי", מתקרבים בזה אחר זה ושואלים על מה כל המהומה.
בחמש בערב, רגע אחרי שנגמרים משחקי הצהריים בפרמיירליג, מגיח בעל המקום ובריצה מתחיל לכבות את הטלוויזיות ולהעיף באלגנטיות את הלקוחות שלו החוצה. "המקום מוזמן בעוד שעה וחצי למסיבה פרטית של ניו אינגלנד וכמה אוהדים שקנו כרטיס", הוא מסביר. מעניין באיזה מצב צבירה ייצא "הגרונק" מערב שלם בבר אנגלי.
